בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציוד מתכלה

בסופו של דבר גם אנחנו זבל אורגני

7תגובות

השקית של הזבל כבדה ומסריחה, כי הוא התעצל להוציא אותה על הבוקר, ולכן דחס את הזבל בכוח כדי למשוך עוד קצת. כשסוף סוף נכנע ושלף אותה מהפח, היא נקרעה וכל השבת נשפכה ממנה: קליפות הביצים של הפנקייקס, הפרס שהילד הביא מהיום־הולדת, שהתפרק אחרי חמש דקות ועטיפת השוקולד שנתן לו לנחמה. והחיתולים של התינוק, שלפני כמה ימים העיף לו את הבקבוק של המטרנה לפנים ונתן לו כזו מכה באף עם הפלסטיק הקשיח שהאף שלו התנפח לפי שלושה מגודלו המקורי, עד שלבסוף נאלץ להיכנע לדרישת אשתו וללכת למיון, ולהודות באמת המבישה: התינוק שלו, עוד לא בן שנה, שבר לו את האף. הוא אב מוכה. בסוף זה היה רק סדק אבל הדיאגנוזה המופחתת לא הפחיתה את עוצמת ההשפלה.

בעודו מקלל בשקט ואוסף את הזבל לתוך שקית חדשה נעמדה זוגתו מעליו, זועמת. תכולת הפח הסגירה את פשעיו. “למה אתה לא מסוגל להפריד? אני לא מבינה - אורגני לקומפוסטר, מחזוּר למחזוּר, השאר לפח - כמה זה קשה?” זה לא קשה, חשב, כי לענות היה מעבר לכוחותיו, זה בעיקר מעיק.

מה שאורגני אמור ללכת לקופסת פלסטיק גדולה שעומדת על השיש, וממנה לקומפוסטר. אלא שאין להם קומפוסטר. היא רצתה להעמיד אחד במרפסת אבל אז שמעה שהקטנים פחות אפקטיביים, וכדי להעמיד אחד גדול בשטח הציבורי צריך להחתים את כל השכנים, ואחד מהם קשה - בקיצור היא מתעסקת בזה בלי סוף ובינתיים לא קורה הרבה. מה שכן, לשכנים מדירת הגן יש, והשכנה הזמינה אותה להביא אליהם את הזבל האורגני. לכן עכשיו צריך גם להפריד וגם ללכת לדפוק בדלת של השכנים עם השקית עם כל קליפות הירקות והביצים, ולנהל שם איזו שיחת חולין כי מתברר שזה לא לעניין פשוט להגיש לשכנים שלך שקית של זבל וללכת, זה לא תרבותי ולא קהילתי. והשכן הזה נורא רוצה להתיידד איתו, וגם עושה רושם של בחור טוב, מעצב־משהו. כולם עכשיו מעצבים דברים. אבל אין לו כוח, אין לו כוח למישהו חדש, בקושי הוא מצליח לתחזק את מי שכבר בתוך החיים שלו.

אז הוא שונא ללכת להביא את האורגני למשפחת קומפוסטר, ומאידך אם אשתו הולכת הוא צריך לספוג אחר כך רבע שעה על כמה שהם מודעים. ולכן הוא מגניב לפעמים קליפות ביצים וגזר לתוך הפח הכללי, ידידו השמרן, שדורש אך ורק הובלה בלתי־קהילתית לפח הגדול שמחוץ לבניין, וזהו. עכשיו נתפס בקלקלתו, וזוגתו רוצה לדעת מה הבעיה שלו, האם הוא מתנגד לאיכות הסביבה? ושוב הוא עונה רק בתוך ראשו, שלא, הוא ממש בעד איכות הסביבה, אבל גם הוא בסביבה שלה, ואיפה האיכות שלו? וגם אם הוא לא מאמין בזה, היא מוסיפה, למרות שראו יחד את הסרט של אל גור, וכמה חבל שהוא לא היה נשיא בסוף, אבל גם אם הוא - שרון, לא אל גור - גם אם הוא לא מאמין הרי שדי בכך שזה חשוב לה כדי שיעשה מאמץ, לא? אבל מה לעשות שלא בזין שלו להתעסק עם הזבל כל היום, הוא עונה בדממה, יודע ששתיקתו מטריפה אותה אבל לא מסוגל להיחלץ ממנה. את הזבל הוא רוצה לזרוק. בכלל יש לו דחף אדיר לזרוק דברים בזמן האחרון. ניירת, כלי מטבח, צעצועים. לו יכול היה מרוקן את הבית כליל.

 

בחוץ שקט וקר. שעת בין הערביים המוזרה הזאת שמגיעה כבר בארבע וחצי אחר הצהריים. הפח עמוס לעייפה. שבת מייצרת המון זבל אצל כולם. הוא מעיף לתוכו את השקית ששרוכיה חרצו כבר פסים לבנים בבשר כף ידו, ומסתובב לחזור. אבל פתאום בדחף רגעי, במקום להמשיך לביתו הוא פונה ונכנס לחצר של השכנים. התריסים מוגפים ונדמה שהם לא בבית, אלא שאז הוא שומע אותם. ריב קולני מתנהל בין המודעים. שרון לא יכול לשמוע את המילים אבל אין לטעות באינטונציות. למה החיים אינם מה שציפינו שיהיו. הוא עובר בשקט בין פעמוני הרוח ומגיע לפינת החצר, פותח את מכסה הפלסטיק הגדול ומטפס לתוך הקומפוסטר. בסופו של דבר גם הוא זבל אורגני. נעים בפנים. חשוך וחם, ולקומפוסט יש ריח טוב של אדמה. ושקט. סוג של רחם הפוך, במקום להתהוות בתוכו מתפרקים. הוא נשטף געגוע. קליפת ביצה מתפצלחת תחת מרפקו והוא שואל את עצמו אם קליפת הביצה מתגעגעת לחלמון ולחלבון, לשלמות של הלפני. והוא שואל את עצמו אם זה מה שהיא מנסה לעשות, אשתו־אהובתו שחסרה לו כל כך, לעצור את הכּלַיה.

והנה זה קורה והוא מתפרק. חום נפלא מתפשט באיבריו והוא רואה איך אצבעותיו נעשות חומות ולחות ומתפוררות לתוך הקומפוסט. קולה של אשתו קורא בשמו. בזהירות, בשאלה - “שרון?...” כאילו בודקת אם הוא בכלל קיים, אם אי פעם היה, או שמא הזתה את כל השנים האחרונות. כמו ילד במשחק מחבואים הוא מתכווץ, לא יודע אם הוא רוצה להיתפס או לא. הוא שומע צעדים זריזים, רגליה של אשתו במגפיה הרכים. היא פותחת את המכסה והוא מצפה למטח נזיפות אבל היא דווקא מחייכת חיוך רחב, ונדמה לו שמשהו נוצץ בעיניה. היא מושיטה פנימה ידיים וממוללת את העלים המכסים אותו כמו שהיתה מתעכבת פעם על כותנת תחתוניו. והיא ממשיכה וחופנת את רגביו, מעסה אותם, מקרבת לאפה ומריחה. פתאום הבל נשימתה מוכר לו שוב. “שרוני”, היא אומרת, “תודה אהוב שלי, אתה יודע כמה זה חשוב לי”. והפעם הוא עונה בקול. “כן” הוא אומר, מתכלה למענה, “חשוב מאוד”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו