בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עונת הבחירות של מולי שגב וארץ נהדרת

כבר עשר שנים שמולי שגב מנהיג את תוכנית הסאטירה הבולטת בישראל והמצב רק נהיה יותר גרוע. שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת", והאיש שמאשר כל פסיק בתוכנית, מקווה שהוא תרם לבלימת נפתלי בנט, טוען שהוא אנדרדוג ומוכן להתוודות על שלושה כישלונות: בטסט ראשון, שני ושלישי

100תגובות

שבוע לפני הבחירות, אגב נשנוש קלמארי, מולי שגב מיואש מהתוצאות שחוזים הסקרים. שגב, העורך הראשי הדומיננטי של “ארץ נהדרת”, סימן את נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי - “מתנחל קיצוני בתחפושת של סחבק” לדבריו - כמטרה העיקרית לחִצי התוכנית בעונה הנוכחית. אבל בנט רק הלך והתחזק בסקרים, ושגב נשאב לנבואות מייאשות על היום שבו הלכה לו המדינה.

שגב, 40, הוא שועל טלוויזיה ותיק. הקריירה שלו החלה בגיל 8, כשהופיע בשני פרקים של “רגע עם דודלי”. שנתיים לאחר מכן הפך לסנסציה של ממש, כשגילם את הילד מולי בסיטקום המכונן של האייטיז, “קרובים קרובים”. הוא אהב את התחום, אך שנא את הפרסום שנלווה לו, ותיעל את הקריירה אל אחורי הקלעים. בעשור האחרון הספיק לכתוב עם חברו הקרוב אסף הראל את “מסודרים” ולהגות את “אמאל’ה”, אבל “ארץ נהדרת”, הוא אומר, היא פרויקט חייו.

קובי קלמנוביץ

את יום שלישי שעבר העביר באולפני הרצליה, שם צולם משדר הבחירות של התוכנית. חלקו הראשון יועד לשידור לפני פרסום תוצאות המדגם. מערכון נוסף המתין להצטלם כמעט בלייב, במטרה להגיב עליהן. שגב הגיע לאולפנים בבוקר, אחרי שביקר בקלפי בשדרות רוטשילד בתל אביב ותרם את קולו למרצ ‏(“אני מצביע עבודה קלאסי, אבל השנה זה היה בעייתי”‏). הנחת המוצא שעליה התבססה התוכנית היתה אפוא ש”בנט יהיה הפתעת הבחירות ושתהיה הקצנה ימינה”. במערכון שכתבו לשידור החי, טל פרידמן בתפקיד בנט מוכתר כמנצח של הלילה. הוא לובש את גלימת הכהן הגדול, לצווארו שרשרת אבני חושן, ומציג את הנבחרת הסהרורית שהצליח להחדיר לכנסת, כולל דארת’ ויידר ו”האיש שמסוגל לעצור את נשימתו”. ליתר ביטחון, תסריטאי התוכנית הגיעו לאולפנים אחר הצהריים, כדי “לכתוב בכוח” תסריט נוסף, לתרחיש הבדיוני של גוש חוסם לשמאל.

היום המשיך להתנהל בעצלתיים. בארבע אחר הצהריים החלה הקלטת התוכנית המקדימה. שגב עקב אחר המתרחש מהקונטרול, חדר הבקרה עמוס המסכים, ומיעט להתערב. בסיום הצילומים פנה לחדר העריכה.

לקראת שבע בערב, כשבמרפסת הוגשו גבינות, פסטה וירקות לארוחת ערב, הכריז אחד מאנשי הצוות לטלפון הסלולרי, ש”בינתיים הכל מנומנם”. באולפן לא יותר סוער. אלי פיניש טורח על כפיפות בטן, וטל פרידמן מעדכן ש”אני עוד שנייה נרדם”, בשעה שהשחקנים האחרים בתוכנית מתקבצים לחזרה על מערכון הניצחון. שגב משגיח מקרוב, אך לקראת שבע וחצי מתחיל ללטף בקצב את הפדחת וצולל לאייפון. תחילה סימוסים נמרצים, לאחר מכן שיחות קצרות, בהמשך הוא מתבודד בפינה המרוחקת של האולפן, ובסוף יוצא החוצה ונעלם.

בשמונה הוא מפציע שוב. “מה שקורה”, הוא מבשר, “זה שיאיר לפיד השיג תוצאות מטורפות ועבר את שלי”. תרחיש האימים של הקצנה ימינה לא התממש, ובמותו בישר על תרחיש אימים אחר: אף אחד מהמערכונים שהכינו מבעוד מועד אינו רלוונטי, ולרשותם שעה וחצי לכתוב מערכון חדש, להחליף תפאורה, בגדים ואיפור, ללמוד את הטקסט ולערוך חזרות. שגב מכתיב לוח זמנים, מקפיץ לחדר האיפור את שני כהן, ששוחררה כבר לביתה, ומסתגר עם הכותבים בחדר, כדי להמציא מחדש, בתנאי חירום, “את המערכון החשוב של העונה”.

באולפן גובר המתח ככל שמתקרב מועד השידור, אבל לאיש אין מושג מה לעשות. החזרה כבר נפסקה, המערכון הקיים נקבר. רועי כפרי שואל את המפיקה הראשית מה מתוכנן. “אני לא יודעת כלום”, היא משיבה. בתשע ורבע מתכנסים לקריאה ראשונית של המערכון החדש. הקולגות מחברת החדשות כבר עידכנו את שגב בתוצאות הסופיות של המדגם. הוא מנסה לחשב אם ייתכן גוש חוסם לשמאל, שוגה בחיבור המספרים, מכריז “באנה, מהפך!” ואז מתקן באכזבה: “אני לא טוב בחשבון”. כהן, שמגלמת את ציפי לבני, משוחררת שוב. אין גוש חוסם, “ואפשר להוריד לה את הגוש מהאף”.

ב–22:00 השחקנים צמודים למסכים בחדרי ההלבשה. שגב עובר בין החדרים ומחלק הנחיות אחרונות. בעשר ורבע, באיחור מהמתוכנן, מתחילים בחזרה במרפסת, כדי לא להרוס את אלמנט ההפתעה לקהל שהתאסף באולפן. ב–22:20 מגלים שהתדפיסים שחולקו הם של התסריט הישן. כעבור 20 דקות כבר יורדים לאולפן. הצוות של גיא פינס מסתער על השחקנים. מולי נמלט שוב לקונטרול. היי יונית. שלום קיציס. 1, 2, 3, אקשן.

 

מרצ נהדרת

לפני כחודש החלה ברעש וצלצולים העונה העשירית של “ארץ נהדרת”, תוכנית ההומור המובילה בישראל. הזיכרונות הטריים מעמוד ענן והתחזקות הימין שחזו הסקרים בראשית הדרך החדירו בשגב ובצוותו רוח קרב. “בחירות ומלחמות הן דלק נהדר לתוכניות סאטירה”, הוא אומר, “קודם כל, כי קורים דברים, וכי בחירות ומלחמות חושפות רגשות ודוחקות להביע עמדה”.

אף על פי שעסקה באקטואליה מיומה הראשון, בשנים האחרונות החליט שגב לשייף את השיניים ולנסות לנשוך. “בהתחלה זו היתה תוכנית בידור, פאן נטו”, הוא אומר, “עד שהעזנו לעשות גם מערכונים שמטרתם פחות להצחיק ויותר לזעזע. בימי עופרת יצוקה, למשל, היינו אולי היחידים שהתייחסו למספר ההרוגים בעזה. זה בלט בייחוד כי שידרנו אחרי חדשות ערוץ 2 שבהן רוני דניאל ואהוד יערי נתנו את הטון, שהיה פטריוטי, שלא לומר לאומני וצמא דם. אנשים הכניסו אותנו לסלון שלהם כי אנחנו עושים בידור טוב, ואנחנו הרשינו לעצמנו להתנהג כמו אורחים לא מנומסים ולהביע דעות שירגיזו את המארחים”.

חוסר הנימוס גרר ביקורת על שמאלנות חד־צדדית של התוכנית. שגב לא מתרגש מכך. “כמעט תמיד, בכל העולם, סאטירה היא מהצד המתון־ליברלי של המפה”, הוא אומר. “ג’ון סטיוארט ו’סאטרדיי נייט לייב’ ומנחי הטוק שואוז תמיד יורים חצים מהכיוון הליברלי, מה שלא הפריע להם אגב לחגוג על קלינטון כשהוא מעד. אולי כי סאטירה מטבעה מטילה ספק, ושמרנים נוטים לדבוק בדוגמות כמו דת ולאום.

“המחויבות שלנו היא לקרוא תיגר על המיינסטרים, וב–30 השנה האחרונות, למעט כמה הפוגות קצרות, השלטון פה הוא ימני. אם יום אחד השמאל יחזור לשלטון, אולי נצטרך אנשים שינגסו בו עם יותר תשוקה. גם כשהיתה פה הנהגה מתונה יותר, ולמרות שהסכמנו עם הרצון של אולמרט להגיע להסכם עם אבו מאזן, צלינו אותו על לבנון והשחיתויות, הוא לא אותרג. אבל נדמה שבשנים האחרונות המדינה עוברת הקצנה ימינה, ומה שנחשב בעבר שמאל מתון הוא היום על סף הבוגד”.

תומר אפלבאום

הקצנה היא גם נשקו של הסאטיריקאי, ושגב נהנה ללחוץ על הדוושות. חברת הכנסת מירי רגב ‏(יובל סמו‏) מוצגת בעונה הנוכחית כלאומנית היסטרית על סף פיגור שכלי. “אחים, אחיות”, פנה בנט/פרידמן לקהל במשדר הבחירות, “כאלה שנולדו לאחים ואחיות”, הוסיף והחווה לכיוונה של רגב. אביגדור ליברמן ‏(אסי כהן‏) תואר דרך קבע כפשיסט צמא שררה, ובמערכון אחד ביקש מהקהל לפנות אליו בקריאה “היי ליברמן” בלוויית מועל יד. ליברמן ‏(האמיתי‏) כינה בתגובה את צוות התוכנית “חבורה של מנוולים”.

הוא עוד היה מתון יחסית. חבר הכנסת לשעבר יעקב כ”ץ ‏(כצל’ה‏) קרא להעמיד אותם לדין בעקבות מערכון בפתיחת העונה השביעית, שבו הופיע חייל חטוף ‏(מאור כהן‏) בקלטת א־לה גלעד שליט. כשנפתח הפריים התברר שהוא נחטף על ידי חיילים מתנחלים, שהתנו את שחרורו בהמשך הבנייה בהתנחלויות ‏(ובתמונה של סיון רהב במרפקים חשופים‏). בדיון בוועדת הכנסת נימק כ”ץ: “כמו שגבלס עסק בתעמולה נאצית וליכלך על יהודים, ואחר כך שחטו יהודים”, ואיים, כי “כשמדינת ישראל תנוהל בידי הגורמים המשפטיים הנכונים... האנשים האלה יועמדו לדין על אנטישמיות”. שגב ואנשיו לא נשארו חייבים. לאחר שכצל’ה הציע להקים עיר למסתננים מאפריקה, שידרו מערכון בו הוא תר אחר עובדים זרים בביתה של מירי בוהדנה. המערכון נשען על סצנת ציד היהודים שפותחת את סרט הנאצים של טרנטינו, “ממזרים חסרי כבוד”.

שגב אומר שההתפלשות בשואה ובדימויים נאציים לא נובעת מעניין לא פתור שלו עם הנושא, אלא מעידה “על האישיו של ביבי עם זה, שהפך את השואה לקלף שישראל שולפת מול העולם, גם כשמבקרים אותנו על דברים שראויים לביקורת. במקום לחזק את תחושת ההומניות, השימוש היומיומי והטריוויאלי שלו בנושא מחזק את תחושת הקורבן”.

לפני כמה שנים הופצה גם תמונה של שגב עצמו במדי אס.אס, בתגובה לעוד אחד מהמערכונים השמאלניים של התוכנית. “מובן שתוך חמש דקות זה היה שומר המסך של כל הכותבים”, הוא אומר, ומוסיף שלא חש מאוים: “היה לי ברור שזו סאטירה ימנית”.

צחקת?

“כן. אני לא מזדהה עם האידיאולוגיה הנאצית, אבל המדים מחמיאים, תגיד מה שתגיד. ובדקנו, לפי הדרגה זה היה קצין די זוטר, זה קצת פגע. אנחנו מקבלים גם הרבה מיילים והודעות בפייסבוק בנוסח ‘אנטישמים’, ‘תומכי חמאס’, ‘למה אתם כל כך שונאים את המדינה?’ הם לא מבינים שאנחנו מאוד אוהבים את המדינה, ולכן אכפת לנו ממה שקורה כאן”.

אם הציבור כל כך ימני ואתם כאלה פורקי עול, איך תסביר את הרייטינג הגבוה של התוכנית?

“אולי הם רוצים לראות את השמאלנים סובלים, בשעה שהם יודעים שלא יעזור להם. ואולי אומרים: אני אסבול את השמאלנות שלהם, כי אחר כך יהיה מצחיק. אנחנו מקפידים שחלק גדול מהתוכנית יהיה פאן, גם כדי לשמור על קשב כשיש לנו משהו חשוב להגיד, וגם כי שטותניקיות והומור אינפנטילי הם סם החיים שלנו. ‘זהו זה’ והגששים הם חלק ממקורות ההשראה שלנו לא פחות מ’ניקוי ראש’. אי אפשר כל היום רק להתמרמר ולבכות על גורלה של המדינה. אי אפשר לחיות ככה, ואי אפשר לעשות טלוויזיה ככה”.

תחת שגב פועל צוות של שישה כותבים, בניצוח דוד ליפשיץ ואסף שלמון. כולם גברים ‏(“אנחנו פתוחים לשינויים, אבל לא אכניס כותבת פחות טובה כי היא אשה”‏), תל־אביבים, אשכנזים, בני, 30–40, שמאלנים. “היו לנו בעבר כמה כותבים ימנים, אבל כל אחד מהם, בנפרד, לא החזיק מעמד. זה לא עניין של העדפה לביבי או לשלי, אלא של איזו ישראל קיימת לך בלב: דמוקרטיה מערבית או מדינה דתית, מתבדלת ולאומנית. אני לא בודק מה העמדות הפוליטיות של תסריטאי כדי להחליט אם לשכור את שירותיו או לא, אבל אנשים עם תפיסת עולם מסוימת עלולים לחוש שאינם באים לידי ביטוי בתוכנית, או שהם מתנגדים לכל מה שנאמר בה”.

למה אתם נכנסים רק בימין? בשמאל אין על מה לצחוק?

“אנחנו לועגים גם לדמויות בשמאל, אבל הימין שולט במדינה, ואין טעם להיכנס לבדיחות על מרצ, שחוגגת עלייה משלושה לשישה מנדטים. אני לא מכחיש שיש לנו תפיסת עולם. עד עכשיו המטרה שלנו היתה בנט, שלהבדיל מליברמן - אדם קיצוני שמדבר דוגרי - עטף את הקיצוניות שלו בסחבקיות חביבה. אבל מתחת ל’אח שלו’ ולהיי־טק יש אורית סטרוק ועתיד נטול תקווה. מבחינה סאטירית, היה לנו כיף לקרוע את המסכה הזאת, בשעה שבחדשות עשו כתבת לייף סטייל על אשתו הקונדיטורית. זה גם התפקיד שלנו”.

תרמתם לבלימה שלו בבחירות?

“אולי נתנו את השני גרוש שלנו, ובמובן הזה יש לנו תחושת סיפוק מסוימת”.

תומר אפלבאום

שגב אומר שאין דברים שלא יצחק עליהם ‏(“אולי תקיפה מינית”‏), ושרק פעם אחת התלבט אם לאשר מערכון לשידור: בעונה החמישית, ימי מלחמת לבנון השנייה, הציגה התוכנית את אולמרט כמתחרה בשעשועון “1 נגד 119” - כמספר חללי המלחמה. השאלות עסקו באופן ניהול המלחמה, ובכל פעם שענה תשובה שגויה נעלמו כמה חיילים מהמרקע. שגב מספר שלא ישן היטב בלילה שלפני השידור, ובכל זאת החליט לכלול את המערכון בתוכנית.

בכתבות שמתפרסמות מעת לעת בעיתונים ובערוצי טלוויזיה בחו”ל ההומור של “ארץ נהדרת” מתואר כקיצוני, שיקוף של תרבות פוליטית אלימה. “בעולם מתפעלים מהקיבה שיש לישראלים לסאטירה”, אומר שגב, “מהיכולת של הצופים פה לראות דברים כאלה. ‘SNL’ ‏(סאטרדיי נייט לייב‏) משודרת באמריקה בשעה 23:30, ואמנם יש שם גסויות, אבל הם בחיים לא יעשו מערכון שהופך את הבטן, וג’ון סטיוארט משודר בערוץ נישה. העובדה שמשתמשים בדימויים מדממים כדי לצחוק על המנהיגים נראית להם תופעה ישראלית ייחודית, שהם מבינים כחלק מהוולגריות ומהחספוס המקומיים”.

מי שמורגל לחיים בישראל ולמציאות הפוליטית המקומית שעולה לפעמים על כל דמיון עשוי לתהות אם הסאטירה של “ארץ נהדרת” אכן כה נוקבת. “נכון”, מודה שגב, “בארץ יש מי שבעיניהם אנחנו עושים סאטירה לייט”.

יכול להיות שבגלל זה אתם נדרשים להקצין עד כדי כך, שהקריקטורה מקבלת חיים עצמאיים מונעת עיון בבעיה עצמה? עיין ערך מירי רגב.

“ברור שבקריעת המסכה של בנט יש יותר ערך, אבל פה האמירה היא בבחירה שלנו להבליט דווקא את זה, להראות איך נראים המנהיגים שלנו, כשמישהי כל כך בכירה במפלגת שלטון מתנהגת ומדברת ככה. אני מקווה שאחרי שהצופה צוחק הוא שואל אם ככה הוא רוצה שייראו השרים בממשלה שלו, אבל מה קורה לאנשים בראש - את זה אני כבר באמת לא יודע”.

אגב, שמעתם ממנה?

“אני חושב שהיא החליטה לחבק את הדבר הזה. זה מה שרוב הפוליטיקאים עושים, לפחות כלפי חוץ. אף פוליטיקאי לא אוהב את החיקוי שלו, אבל פחות מזה הם אוהבים שאין חיקוי שלהם”.

קובי קלמנוביץ

סם החיים

אחרי עונה ראשונה מהוססת ‏(“היום היא נראית לי קצת מביכה בבוסריות שלה”‏), ביססה “ארץ נהדרת” את מעמדה כקובעת הטון ההומוריסטי בישראל, עם רייטינג שנע בין 26.9% בממוצע ‏(בקרב משקי בית יהודיים‏) בעונה השביעית, לשיא של 35.2% בממוצע בעונה הקודמת. אין חולק על המקום המרכזי שלה בשיח הציבורי בישראל. התוכנית הביאה לעולם שורה ארוכה של דמויות בלתי נשכחות, מהקופאית הנרגנת לובה ‏(“קשה קשה”‏), דרך התלמידה הסוררת ליטל מעתוק ‏(“לא, את”‏) ועד האוחצ’ות מצביעות ש”ס ‏(“תביאי בולדוזר שירים לך את הוודג’”‏); הנכיחה ביטויים ומטבעות לשון, ששרדו גם הרבה אחרי שהמערכונים בהם כיכבו נקברו; ושילבה, לעתים בתחכום, בין עיסוק בפוליטיקה לדימויים ותמות מעולמות התרבות הפופולרית, הסגידה לסלבס ושיגעון הריאליטי. היא גם הניבה סדרה־בת ‏(“הפרלמנט”‏) וסרט קולנוע ‏(“זוהי סדום”‏).

התוכנית נולדה כמעט במקרה. לפני 15 שנה, אחרי קרוב לעשור בעיתונות ‏(“במחנה”, “חדשות”, “מעריב”‏), הגיע שגב לקשת, וסומן במהרה כנער פלא. ההצעה שלו ושל בת זוגו דאז, דנה מודן, לתוכנית “יחסים מסוכנים” זכתה במכרז הלייט נייט של הזכיינית. “יצאתי מהפרזנטציה שלהם בלי שיש לי מה להעיר”, אומר אבי ניר, מנכ”ל קשת, “החלטתי שפשוט עושים את זה”.

התוכנית הפרובוקטיבית לשעתה הפכה לשיחת היום, ושגב התבקש להקים ‏(עם שי אביבי‏) ולנהל את ביפ, ערוץ נישה של קשת לענייני צחוק. תוכנית ההומור המרכזית של ערוץ 2 היתה אז “רק בישראל” של ארז טל ואורנה בנאי. “כשארז עזב לערוץ 10”, נזכר שגב, “היה יום קשה בקשת. הצעתי לאבי שניקח את החבר’ה מביפ ונעשה תוכנית שבועית בסגנון ‘סאטרדיי נייט לייב’ שתעסוק באקטואליה והומור. והוא אמר: יאללה”.

הפיילוט הראשון כשל. “הוא היה ממש גרוע”, אומר שגב. “היו בו חלקים נטולי פואנטה”, מוסיף ניר, “אבל זיהיתי שם גרעין שאפשר לעבוד איתו: ראייה מקורית של החיים בישראל וכישרון להביא אותה למסך בצורה מצחיקה ומפתיעה, רגישות לשפה, ביקורת עצמית מפותחת ויכולת לזהות שחקנים וכותבים מוכשרים”. אחרי מקצה שינויים ‏(שגב: “הוספנו מנחה, המצאנו את הפאנל ושילבנו בו את המערכונים”‏), קיבלה התוכנית אור ירוק.

“המנדט היה לקחת אנשים מהשוליים ולהעביר אותם לפריים טיים”, אומר שגב, “בישיבה האחרונה בהנהלת קשת לפני שעלינו לאוויר, עוד ביקשו ממני שטל פרידמן לא יהיה על המסך ברבע השעה הראשונה, כי זה יבריח צופים. הוא היה אז פרידמן המשוגע מ’חלומות בהקיציס’, ומישהו אמר שכשאבא שלו רואה את פרידמן, הוא מיד מעביר תחנה. אני התעקשתי, אמרתי שאנשים יתרגלו אליו. גם על ברלד אמרו, ‘מה אתם מביאים אותו לפריים טיים’. אבל זה סם החיים. אם לא נחדש, נשעמם ונשתעמם”.

מה אתה שואף להשיג בתוכנית?

“אין מטרת על, אלא להצחיק את האנשים שכותבים אותה ומשחקים בה. אני בא לעבודה בבוקר כי זה הדבר שאני אוהב לעשות. לאף סאטיריקן אין אשליה שהוא ישנה את המציאות. עושים את זה בשביל לפרוק, להוציא קיטור, לדעת שאתה תוקע להם, גם אם בסוף הם מנצחים. אני יודע שהפוליטיקאים צופים בנו, גם אם הם לא עושים עם זה כלום. זו נחמה קטנה. אני מספיק חכם כדי לא לתרגם את הצלחת התוכנית לתחושה מזויפת של כוח”.

עם עליית התוכנית לאוויר קודם שגב לתפקיד סמנכ”ל התוכן של קשת, “אבל התוכניות שהייתי קשור בהן אישית עניינו אותי יותר ו’ארץ נהדרת’ באה אצלי לפני הכל. אז אחרי שנתיים פרשתי”. הוא עדיין חבר הנהלה בקשת, “אבל כבר הרבה זמן שאני לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות השוטף. אין לי זמן”.

תומר אפלבאום

השפעות חיצוניות

הוא נולד בתל אביב כשמואל כהן, בנם המשותף היחיד של הבמאי והעורך אבי כהן ‏(“העולם הערב”, “מצב האומה”, “אבא גנוב 2”‏) והעיתונאית ומתרגמת הסרטים עמירה שגב שהתגרשו שנתיים לאחר מכן. אמו התחתנה כעבור זמן קצר עם ד”ר שלמה שגב, ושמואל העביר את רוב ילדותו עם אחיו ואחותו בשיכון הרופאים בתל השומר. “כיוון שהתהוותה משפחה חדשה ועוד הייתי קטן, בעצה אחת עם שלושת הורי הוחלט שאשא את שם המשפחה שבה אני חי, כדי שלא אצטרך להסביר לכל ילד בשכונה למה השם שלי שונה”, הוא אומר. “מי שגידל אותי ושאני קורא לו אבא הוא ד”ר שגב, וידעתי שיש לי עוד אבא מקסים, שראיתי פעם בשבועיים ושנתן לי המון, גם דברים שמקצועית אני נהנה מהם היום. הייתי הרבה על סטים של תוכניות שהוא עשה, ראינו סרטים וקראנו קומיקס ביחד. גם עכשיו כולם ביחסים טובים ונפגשים”.

לתפקידיו ב”דודלי” וב”קרובים קרובים” השתחל מולי דרך אבא־כהן, “והתוצאה היתה שמגיל צעיר הייתי בסביבת עבודה של מבוגרים, וספגתי הרבה דברים שהפכו אינטואיטיביים. הייתי זבוב קשוב על הקיר. ראיתי איך בדיחה כתובה על הנייר ואיך שחקן שמבצע אותה היטב מוסיף לה, וגם מה קורה כשמשהו לא עובד. ראיתי איך יצחק שאולי, הבמאי של ‘קרובים קרובים’, מנהל את התהליך היצירתי ואת הצוות מרובה הכוכבים שהיה שם, בכישרון ובהומור מצד אחד, וביד רמה מצד שני”.

אלא שמחוץ לסט סבל שגב בן העשר מתופעות הלוואי של התהילה. “אני מפריד בין העבודה היצירתית, שהיתה לי מרתקת וכיפית, לכך שילדים רדפו אחרי ברחוב. לא שהתמוטטתי מזה, הייתי ילד יציב, אבל לא אהבתי את זה. וגם הייתי חמוד כזה, לא חושב ששיחקתי טוב. כשאני רואה היום את השחקנים יושבים באולפן והאורות נדלקים, אני אומר לעצמי ‘מזל שאתה לא שם’. חלק מהדחף של אנשים שמופיעים על המסך זה להרגיש אהבה, פיזית, ולי אין צורך להיות באינטימיות עם הרבה אנשים”.

אז למה לא פרשת מ”קרובים קרובים”? חששת לאכזב את אבא?

“לא קשור. כל המדינה צפתה בזה, זה כבר יצא מתחום ה’מי הביא אותי לשם’. ההורים לא דחפו אותי לשחק. הם שאלו אם אני רוצה, הבנתי שזו חוויה שאי אפשר באמת להגיד לה לא, ואני לא מצטער עליה”.

הוא אומר שגם העיסוק של אמו בתקשורת עזר לו לגבש את הפרסונה הטלוויזיונית שלו. הוא התחיל להתעניין בפוליטיקה בנעוריו. “יש בה את הדרמה והיצריות של ספורט, בתוספת הימור על החיים שלך. קראתי מגיל צעיר את עמודי הדעות של ‘הארץ’ וניהלתי שיחות עמוקות עם סבא שלי על ציונות, ובסוף עשיתי סינרגיה בין התחום של אמא לתחום של כהן. היכולת לכתוב מאמר מערכת היא חלק מהותי בבניית תוכנית סאטירה. זה לא רק איך לחקות את הקול של שר מסוים. לפני כל מערכון אתה צריך לנסח מה אתה חושב, לנמק את זה ולהתמצא בנתונים, בהיסטוריה ובהקשרים. גם ביקרתי הרבה את אבא שלי בבתי חולים, ואני מכיר את כל קיצורי הדרך בתל השומר, אבל הגנטיקה תמיד מנצחת”.

אבא שלך עורך עכשיו את “מצב האומה”, המתחרה העיקרית שלכם. אתם רבים על בדיחות בארוחות משפחתיות?

“רק פרגון, מה גם שהמהות של ‘מצב האומה’ כל כך שונה מזו של ‘ארץ’, שאי אפשר לומר שהן מתחרות. אנחנו עושים תוכנית פריים טיים מושקעת עם מערכונים ודמויות, והם עושים לייט נייט שמבוסס על סטנד־אפ סאטירי. תמיד עקפנו את הזכייניות וניהלנו בינינו דיאלוג, חלקנו תסריטים כדי לא לחזור על בדיחות. לא רק אני מול אבא שלי, אלא מערכת מול מערכת. שליין היה חלק מהגרעין המייסד של ‘ארץ נהדרת’, גורי הוא חבר שלי, אורנה בשר מבשרנו. אם אני יכול לחסוך להם לחזור על בדיחות והם לנו - זו עזרה גדולה”.

איזו תוכנית מצחיקה יותר?

“אני לא יכול לשפוט. למזלו של הצופה הישראלי, הן לא משודרות זו מול זו, ואפשר לצפות בשתיהן”.

העונה הקודמת היתה הראשונה שלא זכיתם עליה בפרס האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה. אבא שלך גרף את הפסלון.

“מגיע להם, אבל גם העונה הקודמת שלנו היתה מוצלחת מאוד בעיני”.

שגב התחנך בעיקר על הומור אמריקאי. כיום הוא אוהב לצפות ב”30 רוק”, “שמצחיקה בייחוד אנשים שעוסקים בתחום הזה, לפעמים נדמה שזה נכתב עלינו. ומובן שלואי סי.קיי גאון, ‘קומיוניטי’ מבריקה וג’ון סטיוארט ענק”. אבל מעל כולן זוהרת “סאטרדיי נייט לייב” כמקור ההשראה העיקרי שלו. הוא החל לצפות בה כנער, “כשהגיעו לארץ מכשירי הווידיאו”, והתחבר לשילוב שלה בין הומור “אינטליגנטי, פרוע ואינפנטילי”. ב–97’ גר שנה בניו יורק, “ורוב היום צפיתי בטלוויזיה והלכתי להופעות סטנד־אפ”. במשרד שלו תלוי גם פוסטר של “הקומיקאי”, סרטו של ג’רי סיינפלד.

המשרד רחב הידיים שוכן בקומה השלישית בבניין של קשת ברמת החייל. על שידת החלון שלל הפרסים שגרף בטקסים קודמים של האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע. על הקירות פוסטר של “זוהי סדום” ותמונה של שגב עם דב נבון וטל פרידמן הצעירים. מול שולחן העבודה ניצב מקרר קטן בעל דלת שקופה ובו עשרות פחיות משקה אנרגיה בעל טעם דוחה. ככה שגב מחזיק מעמד בימים ארוכים.

בשנים האחרונות הוא נובר לא מעט גם באינטרנט, “מקום מעולה לאיתור כותבים”. הוא מנהל חשבון טוויטר, “מעניין אותי לראות מה קורה שם, אבל אני לא מצייץ הרבה, כי יש לי כלי ביטוי אחר”. ביחס לטענות שהתוכנית ממחזרת לעתים בדיחות שצפו לפני כן אונליין, אומר שגב, ש”אנחנו מתייחסים לזה ברצינות, ואם מישהו, אני או הכותבים, רואה במקרה בפיד שלו בדיחה דומה למשהו שכתבנו, אנחנו יוצרים קשר, מבקשים רשות ונותנים קרדיט”.

כמה ימים לפני עליית העונה הנוכחית הסרטון “דברים שפרחות מועדונים הומואיות אומרות” הפך ללהיט ויראלי ביוטיוב, והדמיון בינו לסלנג של מערכון האוחצ’ות שלכם היה קצת מחשיד.

“המערכון הזה נכתב על ידי אילן שפלר ואיתי רייכר”, אומר שגב, “והתבסס על דמויות האוחצ’ות שהם כתבו לפני כן ל’אבודים באפריקה’, הסדרה הקומית הכי טובה ששודרה בישראל בשנים האחרונות. המערכונים שלנו איתם נכתבו כבר בקיץ והמתינו לעליית העונה. על העובדות האלה אין מחלוקת. מה לעשות שהסרטון ההוא יצא כמה ימים לפני. כבר דיברנו עם הבחור שיצר אותו, והכל בסדר, וגם הזמנו אותו לכתוב איתנו השבוע את המערכון”.

 

תוכניות כמו “ארץ נהדרת” לא איבדו את היתרון שלהן בעידן הסרטונים הוויראליים ביוטיוב והממים ברשתות החברתיות, שמגיבים באופן מיידי להתרחשויות אקטואליות?

“זה מאלץ אותנו לחדד את היכולות שלנו. אנחנו לא ממש תוכנית פאנצ’ים, אז אנחנו לא נפגעים מזה, ובשביל לעשות מערכונים ודמויות צריך רמה מסוימת של מקצועיות. כמו שתוכניות דרמה נהנות כרגע מפריחה אמנותית, למרות הרשת”.

אבל חיבקתם את זה בתוכנית. “בקיצור”, למשל, שהוספתם השנה, והליהוק של רועי כפרי והבמאי וניה הימן, שהתפרסמו לפני כן בסצנה הזאת.

“נכון. יש לנו גם שלושה אנשים שעושים ממים כל היום לעמוד שלנו בפייסבוק. וחוץ מזה, מערכון מצחיק הוא מערכון מצחיק”.

בצמוד למשרד של שגב נמצא חדר הכותבים של התוכנית. גם בו מקרר קטן למשקאות אנרגיה, אך תכולתו ריקה. על הקיר עשרות תמונות ממוסגרות של דמויות התוכנית מהעונות השונות. כששאלתי את שגב מי הדמויות החביבות עליו, השיב מיד שחלי ‏(“בעונות הראשונות ביטאנו את עצמנו דרכה, בלי קשר ליחימוביץ’ עצמה שהיתה אז עיתונאית, ולכן גם די מהר היא עברה משלי לחלי”‏), רוחל המתנחלת, “וכמובן, הפילוסים”. בדרך להכנת כוס קפה במטבחון ביקש לרענן את זיכרונו בגלריית הדמויות ולהעיף מבט נוסף בתיעוד המצולם. אז טיילנו לכותל הדמויות.

בזמן ששגב ניסה להיזכר, הזכירה לי תמונה של עלמה זק ושני כהן בתפקיד מוכרות הבגדים האנטיפתיות משהו אחר: את הטענות על הדמיון בין מערכון “המקפלות” בכיכובן למערכון ששודר ב”SNL”. שגב השיב שאין דברים בגו’, ונימק בענייניות, אבל המחברת שלי נשארה על השולחן בחדרו. כשחזרנו ללשכה, אגב הדיון באוחצ’ות של “ארץ” מול פרחות המועדונים של יוטיוב, העליתי שוב את הנושא, כדי שאוכל לתעד את התשובה. שגב, שהשיב עד כה בשלווה לכל טענה וביקורת, כמעט קיפל לי את הצורה.

הוא הגביר את הקול ואת קצב הדיבור, טען לאמבוש, והכריז שחמש שעות שיחה רוגעת נועדו להרדים אותו לקראת המתקפה. שזה לא הוגן ולא נכון, שגם ככה הוא שונא להתראיין ושנשבר לו. כדי לחדד את הנקודה לבש את המעיל וניגש לאסוף את התיק. הוא ירה צרורות ולא נתן להשחיל מילה. הרגישות שהפגין היתה מוגזמת, אם כי אולי במקרה של שגב, שמגזים גם ביחסו הטוטאלי לעבודה, אפשר להבין. התאפקתי לא להגיד כלום על כובעים בוערים. בסוף שגב הוריד הילוך ונמלך בדעתו. הוא אף הציע טרמפ הביתה, בגולף הכהה שלו, מבולגנת כדרכן של מכוניות המשמשות הורים לילדים קטנים.

לא אובססיבי, מכור

למרות שנאת הפרסום והרתיעה מחשיפה אישית, שגב התמחה במערכות יחסים ארוכות עם הנשים החמות של הרגע. ב–2006 נפרד מדנה מודן אחרי 11 שנות זוגיות, שכללו חתונה קונסרבטיבית. נישואיו לשפרה קורנפלד, זוכת “האח הגדול”, הובילו לכך שגם אם ילדים כבר לא רודפים אחריו ברחוב, צלמי פפרצי עושים זאת. “אני לא כזה מפורסם”, הוא מבטל, “אם יש פפרצי שלי בבגד ים זה בעיקר בתור זה שליד. אין לי את התחושה של אובדן פרטיות שהיתה לי בתור ילד”. את מה שהצלמים לא תופסים, כולל שלל תמונות משפחתיות בכיכוב בתו הפעוטה, הוא מזרים בעצמו לחשבון האינסטגרם שלו ‏(“לא רק מי שאני עוקב אחריו יכול לראות את זה? אני מזועזע עכשיו”‏).

עוד לפני שפגש את קורנפלד, “הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים”, הספיק להתוודע לדמותה הטלוויזיונית. כששוחררה מבית האח, הזמין אותה להתארח ב”ארץ נהדרת”. צוות התוכנית יצא לבר בתל אביב אחרי צילומי התוכנית, וקורנפלד הוזמנה להצטרף. לפני שנתיים נולדה בתם עמליה. “אני לא חושב שאהיה אבא מדהים”, אומר שגב, שבמשך השבוע חוזר לביתו בדרך כלל אחרי שהילדה נרדמת. “זה חלק מהעניין, תודה לאל על ה–facetime”.

עם הלידה הבין בכל זאת שהגיעה העת לבחון סדרי עדיפויות וניגש לראשונה בחייו לטיפול פסיכולוגי, “כדי לעשות סדר. זה לא שהייתי במשבר. הלכתי תקופה, זה עזר לי ונגמר. לא למדתי שם משהו שלא ידעתי, הייתי צריך את הפנאי לעצור רגע ולתת ביטוי לעצמי, שזה לא משהו שאני עושה בשגרה כי אני לא אוהב לדבר על עצמי. אני עובד על זה שאוכל להגיד שהכל בסדר, שיש לי דברים טובים בחיים. זה לא בא לי באופן טבעי”.

נכשלת פעם במשהו?

“בשלושה טסטים”.

וחוץ מזה?

“אהמממ, לא. אבל החרדה מכישלון ממריצה לעבוד יותר קשה”.

הלידה סיפקה לו הזדמנות לפתח סט חדש של חרדות. “באזעקה הראשונה בעמוד ענן, האינטואיציה שלי היתה ‘איזה כיף’. במלחמת המפרץ נהניתי בטירוף. ופתאום נזכרתי שיש לי ילדה, ואיפה היא, ומה היא חושבת ומבינה. זה ביאס לי את כל המלחמה הזאת. בשביל מה אנחנו פה אם לא בשביל ליהנות מאקשן חסר היגיון פעם בכמה שנים? רצה הגורל ולעמליה יש דרכון אמריקאי ‏(דרך שפרה‏), ואני לא יכול להגיד שאני מצטער על זה. למה אני צריך לברוח עם הילדה שלי לחדר מתפורר כשיש אזעקה, כי כמה מטורפים מנהלים את המדינה? שיחות כאלה תופסות נתח משמעותי גם מהיום שלנו במערכת. אנשים שואלים את עצמם אם אנחנו כמו היהודים בגרמניה בשנות ה–30 שלא ברחו והדחיקו את האסון הנורא שבדרך. אולי אנחנו, שנשארים עכשיו בישראל, המטומטמים?” משיחות המסדרון האלה, מוסיף שגב, נולד המערכון שבו העיתונאית התל־אביבית ליהיא האשטאג נלכדת במכונת זמן וכך פוגשת את סבתה הצעירה ערב ההגירה לפלשתינה.

כמה חודשים אחרי שעמליה נולדה, נסעו מולי ושפרה לניו יורק והתחתנו בטקס אזרחי. “ברבנות לא היינו ולא נהיה, בקטע פוליטי”, הוא אומר, “הממסד הרבני לא יתקרב אלי, ואני שמח ששפרה מרגישה אותו דבר”.

היית בעניין שלה לפני שנפגשתם? התאהבת בה דרך המרקע?

“כל המדינה היתה בעניין שלה, ודמותה הטלוויזיונית סיקרנה אותי כמו שסיקרנה הרבה אנשים. רציתי לפגוש אותה”.

הדר כהן

בגלל זה הזמנת אותה לתוכנית?

“לא. הזמנו אותה כי זה היה מתבקש אחרי הרעש המטורף בקיץ סביב ‘האח הגדול’. לא הייתי חייב להזמין אותה לתוכנית בשביל להכיר אותה, יש דרכים אחרות”.

ב”ארץ נהדרת” אתם נהנים לבוז לריאליטי, והנה מתברר שגם אותך זה הצמיד למסך.

“כשריאליטי עשוי היטב, הוא ממכר. זה ז’אנר לגיטימי. השאלה היא באיזו מידה, ועל חשבון מה זה בא”.

על חשבון הפקות מקור?

“גם זה סוג של הפקת מקור. אנשים שם עובדים קשה, מיטב הבמאים הדוקומנטריים אגב. ל’הישרדות’ היו עונות מעולות, וב’אח הגדול’ היו שנים טובות יותר ופחות, ו’מחוברים’ מצוינת, וזה ריאליטי לכל דבר. נכון שאם זה יותר מדי על חשבון דרמה וסאטירה, אתה מגיש לצופה ארוחה לא מאוזנת”.

שגב הוא סוס עבודה. הוא אומר שקצת נרגע אחרי שעמליה נולדה, שהבין שאולי גם לכותבים שלו יש חיים מחוץ למשרד, “דבר שלא הסכמתי להכיר בו עד לפני כמה שנים”. אם זו התרככות, מפחיד לחשוב כיצד התנהלו חייו לפני כן. יורם זק, שעבד כעורך משנה ב”ארץ נהדרת” בטרם פנה לנצח על “האח הגדול”, אמר בעבר ש”חשבתי שמולי משוגע ואיך אפשר לעבוד כל כך הרבה”. התסריטאית רונה תמיר, שעבדה ב”ארץ נהדרת” בעונתה הרביעית, נזכרה השבוע שהפעם היחידה ששגב יצא לפניה מהמשרד היתה בשעה עשר וחצי בלילה, “כשהוא הגיע מלכתחילה עם 40 מעלות חום”.

כשאני שואל מדוע הוא כה אובססיבי ביחסו לעבודה, שגב מסתייג: “זו לא אובססיה. בשביל לייצר את המופע המאוד מושקע הזה נדרשות הרבה שעות עבודה כל שבוע”. אבל ברור שאחרי עשר עונות עתירות רייטינג ובאז, שגב כבר הוכיח את כישוריו, קיבע את מעמדו בתעשיית הטלוויזיה בישראל, ויכול להרשות לעצמו להוריד הילוך. רק שהוא מכור. “אני מודה”, הוא אומר, “היו רגעי משבר שנמאס לי ורציתי לפרוש, אבל אי אפשר. כשאתה מערבב טוב־טוב את תחומי העניין שלי בחיים, יוצאת בדיוק תוכנית כזאת. בסוף אני אשבר. לפעמים אנחנו רואים מחלון חדר הכותבים את האיש שמנקה עלים מהמדרכה וקצת מקנאים בו, כי הוא יגמור את העבודה ויילך הביתה, ואנחנו אף פעם לא מסיימים לעבוד, והעבודה שלנו נשפטת ונמדדת כל הזמן, ותוך כדי העונה זו גם עבודה קשה פיזית: שבוע שלם סביב השעון, והניהול האנושי לצד הניהול הקריאייטיבי הוא מעמסה. אבל כל עוד יש לי כוח להשקיע את השעות האלה, אני שם”.

שגב משתדל לדבר בלשון רבים כשהוא מתאר את התהליך היצירתי הקשור ב”ארץ נהדרת”. כשנפלט לו משפט בלשון יחיד הוא ממהר לתקן. מי שהתנסה בעבודה עמו מתאר את “ארץ נהדרת” כשלטון יחיד של שגב, שמושך בכל חוט ומאשר כל בדיחה, פאה וכפתור פתוח בחולצה. הדברים לא נאמרים במרמור - פקודיו רוחשים לו כבוד. הם מתארים אמנם איש סגור וענייני ‏(ואולי לפיכך חלקם העדיפו ששמם לא יוזכר‏), אך דיבורים על “השראה” חוזרים שוב ושוב. “הוא עשה לי בית ספר לכתיבה”, אומרת תמיר, שקיבלה משגב את עבודתה הראשונה בטלוויזיה, “זה היה אדיר”. היא זוכרת ש”לאחד המערכונים כתבתי 17 דראפטים. לא משחררים אף בדיחה עד שהיא הכי טובה שאפשר. זה כמו פנימייה צבאית: המון עבודה קשה, דם ויזע. אתה נכנס למשרד בתחילת אוקטובר בתשע בבוקר, ולא יוצא עד אפריל בעשר בלילה”.

“הוא הבן־אדם הכי חכם שאני מכיר בתעשייה בארץ”, מחזק עמרי מרכוס, שנמנה עם צוות הכותבים של “ארץ נהדרת” משלב הפיילוט ועד לעונה הרביעית, וכיום מכהן כשותף קריאייטיב בתאגיד המדיה האירופאי Pro-Sieben. “חוץ מלהדק פאנצ’ים הוא צריך גם להיות פסיכולוג של טאלנטים עם אגו וכישרון בגודל משתנה, לשמור על משמעת בחדר הכותבים, ולדעת לא רק איך לפנות להרבה קהלים, אלא גם אם עדיף שהמדרגות בתפאורה יעלו מצד שמאל ימינה או להפך. הוא ממוקד מטרה ברמה של לאנס ארמסטרונג, רק שבמקרה של מולי הסמים הם ויטמין סי ואדוויל”.

איליה מלניקוב

“אני גם עושה יוגה בבוקר”, מוסיף שגב, “ודורש שהעובדים יעברו חיסון נגד שפעת בתחילת כל עונה, כדי שלא יפספסו ימי עבודה”. אולי לא מפתיע לגלות שיש מי שמכנה את מערכת “ארץ נהדרת” בשם החיבה “מוליסטן”.

יש לך הומור עצמי, או שאתה יודע לצחוק בעיקר על אחרים?

“פעם הכותבים עשו מערכון פנימי, וזרחוביץ’ חיקה אותי וכנראה עשה עבודה טובה. הוא בעיקר קינח את האף. אני נוטה לאלרגיות, למרות ששיניתי מאז את התזונה שלי וזה השתפר”.

החיקוי הצחיק אותך?

“לא. אבל בסדר, קיבלתי”.

הקול האותנטי

שגב מתקשה להגדיר מה פיצחה “ארץ נהדרת” בחוקי המדיום או בדנ”א הישראלי שהפך אותה להצלחה שהיא. “מילת המפתח היא נגישות”, הוא אומר בסוף. “אנחנו יכולים להיות נוקבים, מתוחכמים, שמאלנים, אבל אנחנו לא יכולים להיות בלתי מובנים, לתת תחושה של מסיבה שרק מעטים מוזמנים אליה.

“אין לי אמביציה לכבוש יעדים או להיות בטופ”, הוא מוסיף, “אבל ברור שנתתי את כל מה שיש לי. לשמחתי, זה הספיק. יש אנשים שהאגו שלהם תלוי ברייטינג, זה לא המקרה אצלי. חשוב לי רק שהרייטינג יהיה מספיק גבוה, סביב 30%, כדי שהתוכנית תמשיך להתקיים. זה אולי נחמד לחמש דקות, חלק מהתבלין של העבודה, אבל אסור שזה יהיה הדבר שמנחה אותנו, כי זה יוביל להחלטות גרועות. אנחנו לא מתחרים עם ‘האח הגדול’ או עם ‘מאסטר שף’ על מספרים. אנחנו סומכים על המצפן הפנימי שלנו. הדבר שאנשים אולי קולטים מהמסך הוא אותנטיות - לא משהו שמנסה להתחנף אליהם, אלא שאנחנו עושים את מה שמצחיק אותנו באותו שבוע. אי אפשר לומר שמכרתי את נשמתי לתאגיד”.

הדיבור שלך קצת אנדרדוגי אבל אתם פצצות הרייטינג של תאגיד הטלוויזיה החזק בישראל, ואנשים שעובדים ועבדו איתך מספרים שאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה ואיך להשיג אותו.

“לפעמים מתקשים לתת לנו קרדיט כתוכנית סאטירה, כי סאטירה אמורה לצאת מהשוליים, והמתח הזה בהחלט מעסיק אותי. יש למשל הבדל בין היחס כלפינו מצד כתבים פוליטיים, שמפרגנים, מצטטים אותנו, מודעים להשפעה של התוכנית על פוליטיקאים, לעומת כתבי תרבות, שבעיניהם אנחנו ‘החזקים’, חלק מספינת הדגל של קשת”.

ובעיני עצמכם?

“אנחנו חלק מספינת התקשורת הטובעת, במדינה שבה חופש הביטוי הוא אולי זמני, ושאנשים שחושבים כמונו הולכים ומתמעטים. אנחנו בתחושה שכל תוכנית היא האחרונה, שהכל נסגר עלינו. הממשלה נהנית מהמשבר בשוק התקשורת. החלשת התקשורת היא חלק מהאג’נדה הרשמית של הליכוד־ביתנו והבית היהודי. זו ההוויה שלנו, והיא אנדרדוגית לחלוטין. זה לא תמיד היה ככה, אבל בשנתיים־שלוש האחרונות - ללא ספק. מזמן התפכחנו מהאשליה. רייטינג הוא מדד למחיר של פרסומות, אבל השוק הצטמק ואין פרסומות, אז מה תעשה עם זה?”

תומר אפלבאום

המשבר הכלכלי, שפגע גם בקשת, הוביל לצמצום בתקציב התוכנית, “כולל במשכורת הטאלנטים ובמספר הכותבים”. שגב אומר ש”מסובך לחשב” את עלות ההפקה של פרק, ואת ההערכה שפורסמה ב”ידיעות אחרונות”, לפיה מדובר בכ–900 אלף שקל, הוא מכנה “מוגזמת. ועדיין, זו תוכנית מאוד יקרה”.

“ארץ נהדרת” תרוץ לנצח?

“בחודשים שלפני העונה ‏(הנוכחית‏), כשהבינו את גודל המשבר בשוק, היה פתאום סימן שאלה גדול לגבי התוכנית. זה כבר לא תלוי רק בנו וביצירתיות שלנו. אלמלא זה, לפעמים נראה לי שהיא יכולה להמשיך לנצח. בתוכניות כמו ‘SNL’ הכוחות היצירתיים והשחקנים מתחלפים, אבל הפלטפורמה חזקה מהכל אם יש רצף סביר של איכות בין השנים. כשהתחלנו לערוך שינויים בקאסט של התוכנית, הבנו שיש לה פוטנציאל להמשיך. ואם התוכנית תחגוג את שנתה ה–20, סביר להניח שזה יהיה עם שחקנים אחרים ושגם אני לא אהיה שם”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו