בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיקה־מירה

דלתות מסתובבות בדרום תל אביב

19תגובות

נורא לא התחשק לי לצאת. הקטנה היתה עם חום, אחרי כמה שעות של בכי און־אנד־אוף, והיא סוף סוף נרדמה עלי. לחיים רכות של תינוקת משופעת זה דבר ממסטל. השילוב בין חום הגוף של הילד לתשישות של ההורה משחרר כנראה איזה כימיקל במוח, וכשזה קורה ממש אין שום סיבה לזוז לשום מקום. בנוסף, בחוץ ירד מבול. כל מה שרציתי היה להישאר בבית ולהתעטף בכמה שיותר קלישאות חורף: פוך, רדיאטור, סיטקומים ישנים ומרק פטריות וגריסים שאת המתכון שלו חלבתי מהטבחית הזקנה של מסעדת “קייב” באיסט וילג’, שהיתה מגישה אותו עם שתי פרוסות חלה עבות, מרוחות בשכבת חמאה בעובי כמעט שווה לעובי הלחם עצמו. לחורף ראוי, כזה ששוטף מעלינו קצת את אבק המדבר, יש טעם של נחמה.

אבל בילי הזמין וידעתי כמה זה חשוב לו. חבר ישן עם הרכב חדש, והופעה שעמל עליה חודשים והערב מופיע איתה לראשונה. ויכולתי בקלות לדמיין אותו בודק את התחזית באובססיביות של כלה ביום חגה, ומציץ החוצה בתקווה שכל החזאים טעו לפחות כמו הסוקרים בבחירות האחרונות, ומתבדה, ושואל את עצמו כמה ריק יהיה האולם שמאות פעמים כבר דמיין אותו שוקק אדם. אז ויתרנו על הגעה זוגית, העברתי את חבילת הסוטול הישנה לבעלי, משכתי מהארון את המעיל הכי כבד וחם, ונסעתי לתיאטרון תמונע, לפרגן.

נהגתי בגשם, בין שלוליות הענק שנקוו בכביש השבור, מחפשת חניה בין המוסכים והבניינים התעשייתיים. כל חלון מואר החריד אותי. אני שונאת להגיע לשונצינו. לבטח יש עוד רחובות רבים בעיר שמאכלסים את תעשיית הזנות המשגשגת, אבל על הרחוב הזה אני יודעת, כי היתה תקופה שבה עבדתי עם חברת הפקה שמשרדיה היו באזור והיה בניין עם תנועה בלתי מוסברת של גברים, תמיד לבד, תמיד ממהרים, תמיד מוצאים סיבה להניח יד על פניהם בצאתם. ואף פעם לא התרגלתי לרעיון שזה קורה ממש כאן, מעבר לקיר.

חניתי. גישוש מהיר על רצפת האוטו גילה ששוב השארתי את המטרייה שלי איפשהו, וכבר השלמתי עם זה שארוץ ואירטב. אבל אז גיליתי פיצוצייה עם חוש יזמות, שהעמידה ליד מקרר המשקאות דלי עם מטריות למכירה. נכנסתי מתנשפת וסקרתי את המבחר, מתלבטת בין מטרייה בגוון ירוק־עובש לבין הדפס מנומר על רקע סגול. הלכתי על המנומר, כי אם כבר אז כבר, שילמתי ופניתי לצאת. בדלת נתקלתי באשה צעירה וכמעט הפלתי אותה. היא היתה עטופה במעיל צמר גדול ממידותיה ושערה היה רטוב. ריסיה היו צבועים במסקרה כחולה שתפקידה מן הסתם היה להדגיש את תכול עיניה, אבל בפועל שיוותה להן מראה חייזרי, ואולי לכן התעכבתי עליהן עוד רגע. “אה, מירה? שלוש מרלבורו אדום?” ניחש בעל הפיצוצייה את מטרת הגעתה והיא הינהנה ועקפה אותי, שולפת מהכיס שטר של 200. כעבור רגע כבר חפנה ביד אחת עודף ובשנייה שלוש חפיסות סיגריות. בניסיון להכניס אותן לכיס משכה את המעיל הגדול ולשנייה נגלתה שמלתה. ורודה מאוד, קצרה מאוד. היא סירבה להזמנה לקנות מטרייה ויצאה לגשם בצעד מהיר, ותוך כמה שניות נעלמה. ואני נשארתי במקומי, עם תחושת אשמה עמומה. משהו בה הטריד אותי, מעבר לרשימת הנחות שאולי כולן מוטעות אבל אולי לא. ואז קלטתי: אנחנו לובשות אותו מעיל.

כמה דקות מאוחר יותר הגעתי לתמונע. למרות שאיחרתי, ההרכב של בילי עוד לא עלה. הופעה אחרת בעיצומה, והאולם, כמה מפתיע ומשמח - מלא אנשים מוכרים ואהובים. חייכתי ונופפתי ונישקתי לחיים, וסיפרתי על הקטנה שחולה, והינהנתי לחברה שסימנה מהבר הצעה להביא לי משהו לשתות. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, על מירה הוורודה, על שלוש קופסאות הסיגריות שתחבה לכיס מעילה שזהה למעילי, על חייה שמתנהלים במרחק של כמה קירות מכאן ורחוקים שנות אור מחיי שלי.

מה היה קורה אם, כמו בסרט אמריקאי, היינו מתנגשות בדלת הפיצוצייה ובשפשוף כתפי המעילים הזהים היינו מחליפות בינינו גורלות. מירה־מיקה, מיקה־מירה. הופ. הנה אני יוצאת מהפיצוצייה בגשם, ידיים בכיסים, שלא ייפול מהם העודף שאדרש להחזיר במדויק. לגשם יש ריח טוב ואני נורא רוצה לעמוד רגע ולהריח, או לפחות ללכת קצת יותר לאט, אבל הרגליים לא מאטות, הן יודעות שלא כדאי להתעכב, זה עלול לעורר חשדות. מחשבות רכות עוברות בי, על הילדה הקטנה שבבית עם חום, אלא שהאיש שהיה אמור לדאוג לה נעלם כבר מזמן, ובמקומו יש אולי שכנה בתשלום, ואני מקווה שהיא נחמדה אליה, שחיממה את האוכל שהשארתי, שהיא מוודאת שהקטנה מכוסה.

אני עולה בחדר המדרגות של אחד הבניינים. בקומה השלישית קולות הצחוק והשיעול מוכרים. אני מציצה בצג של הטלפון. חזרתי בזמן. לא הספקתי להתקשר לשמוע מה שלום הקטנה. בפנים אני מושיטה סיגריות ועודף. “מחכים לך כבר”, הוא אומר בנזיפה, למרות שלא איחרתי, ומסמן בסנטרו לעבר המסדרון. “רק תורידי את המעיל קודם”, הוא מוסיף וצוחק. קר בלי המעיל. בחדר הגבר שמחכה קם לקראתי ומתקרב. הוא נוגע בכתפי.

“מה קפצת?” שאלה חברתי, “קחי מותק”, אמרה והושיטה לי כוס יין לבן. מחיאות כפיים ושריקות חסכו לי את הצורך להסביר. ההופעה התחילה ובילי והלהקה שלו נתנו בראש. בטיימינג מדהים הכה רעם אדיר וטילטל את הקירות בדיוק ברגע המתאים בשיר, העיניים של בילי ברקו, וקרן מתוכן בוהק של חלום שמתגשם, כאן ועכשיו. חם ושמח בשונצינו 8. וחשבתי על מירה בשונצינו 5 או 12 או 17, לבושה במעיל שלי־שלה. האם עבורה יש בגשם איזו נחמה? כנראה שלא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו