בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המרגל שידע יותר מדי

כבר כמעט 50 שנה שז'ראר דה וילייה מוציא ספרי ריגול בקצב של לפחות ארבעה בשנה ובכולם קיים השילוב בין מידע מודיעיני מדויק ותיאורי סקס ואלימות פורנוגרפיים. דה וילייה, פלייבוי צרפתי מזדקן, חשף בספריו פרטים על ההתנקשות ברפיק חרירי, התקפת הקונסוליה האמריקאית בבנגזי ותקריות אחרות. האליטה הצרפתית מתנשאת עליו אבל נשיאים, שרי חוץ וראשי שירותי ביון קוראים אותו כספרות מקצועית

14תגובות

ביוני שעבר יצא בפאריס מותחן זול בשם “Le Chemin de Damas” ‏(הדרך לדמשק‏). על עטיפת הספר הסנסציונית, בצבעים זועקים של ירוק ושחור, נראתה אשה שופעת חזה עם אקדח דרוך. עלילת הספר כללה את כל הרפרטואר הרגיל של מרדפי מכוניות, פיצוצים וכיבושים מיניים. אלא שבניגוד למרבית הספרות הזולה מסוג זה, הספר לכד את תשומת לבם של קציני מודיעין ודיפלומטים בשלוש יבשות. הסיפור, המתרחש בעיצומה של מלחמת האזרחים בסוריה, כלל תיאור מוחשי של שליט המדינה הלוחמני, בשאר אל־אסד, ושל אחיו מאהר, כמו גם של כמה מהפקידים ובעלי הברית הפחות מוכרים של המשטר. הוא כלל תיאור מפורט של ניסיון הפיכה כושל, בתמיכת סוכנויות הביון של ארצות הברית וישראל, והמדהים מכל - הוא תיאר פיגוע באחד ממרכזי הפיקוד של השלטון הסורי, ליד הארמון הנשיאותי בדמשק, חודש לפני שפיגוע שבוצע באותו מקום גרם למותם של כמה מבכירי המשטר.

“זה היה נבואי”, אמר פרשן ותיק לענייני המזרח התיכון הבקיא במתרחש בסוריה ומעדיף להישאר בעילום שם. “הוא באמת המחיש את אווירת המשטר, את האופן שבו אנשים פועלים, בדרך שלא נתקלתי בה קודם”.

Denis Rouvre for The New York Times ©

הספר היה הרומן האחרון פרי עטו של ז’ראר דה וילייה, צרפתי בן 83 שכותב את סדרת הריגול “S.A.S” ‏(Son Altesse Serenissime, “הוד רוממותו” בצרפתית‏), בקצב של ארבעה־חמישה ספרים בשנה כבר קרוב לחמישה עשורים. הספרים האלה הם הכלאה מוזרה: מותחנים רבי מכר המשמשים גם תיבת רעיונות לסוכנויות ריגול מכל העולם. רוב חייו תרם דה וילייה לטיפוח תדמיתם של מרגלים ודיפלומטים, שכנראה נהנים לראות איך הם וסודותיהם הופכים לספרות פופולרית ‏(כששמותיהם האמיתיים מוסווים היטב‏), וספריו כוללים באופן קבוע מידע על מזימות טרור, ריגול ומלחמות שמעולם לא פורסם במקום אחר.

סופרי ריגול אחרים, כמו ג’ון לה קארה וטום קלנסי, אולי מתבלים את סיפוריהם בתרחישים הלקוחים מהמציאות ובז’רגון ריגול, אבל ספריו של דה וילייה מקדימים את החדשות ולעתים אף את האירועים עצמם. לפני כשנה הוא פירסם ספר על סכנת הארגונים האיסלאמיים בלוב שלאחר המהפכה, כשהוא מתמקד בג’יהאד האיסלאמי בבנגאזי ובתפקיד סי.איי.איי במאבק נגדו. הרומן, “Les Fous de Benghazi” ‏(המשוגעים מבנגאזי‏), יצא שישה חודשים לפני מות השגריר האמריקאי בלוב, ג’יי כריסטופר סטיבנס, וכלל תיאורים של מרכז פיקוד סי.איי.איי בבנגאזי ‏(סוד שהיה שמור ביותר באותה עת‏), עניין שהפך לסוגיה מרכזית במחלוקת על מותו של סטיבנס. ספרים אחרים של דה וילייה כללו נבואות מדהימות עוד יותר. ב–80’ הוא כתב רומן שבו תיאר כיצד לוחמי דת מוסלמים מתנקשים בנשיא מצרים סאדאת. כעבור שנה הוא באמת נרצח. כששאלתי אותו על כך, ענה דה וילייה בתנועת ביטול צרפתית. “הישראלים ידעו שזה עומד לקרות”, אמר, “ולא עשו כלום”.

אף שהוא כמעט אינו מוכר בארצות הברית, המו”לים של דה וילייה מעריכים כי סדרת הריגול שלו מכרה כ–100 מיליון עותקים ברחבי העולם, מה שהופך אותה לאחת מסדרות הספרים הנמכרות ביותר בהיסטוריה, לא פחות מספרי ג’יימס בונד של איאן פלמינג. “S.A.S” היא כנראה סדרת הספרים הארוכה ביותר שנכתבה בידי מחבר אחד. הספר הראשון, “הוד רוממותו באיסטנבול”, פורסם ב–65’. כעת עובד דה וילייה על ספר מספר 197.

עם כל החריפות הפוליטית שבהם, ספריו של דה וילייה נוטים להעלות גיחוך על פניהם של אנשי החוג הספרותי הצרפתי ‏(“מצטערים, מיסייה, אנחנו לא מחזיקים כאן דברים כאלה”, אמר לי מנהל של חנות ספרים מכובדת בפאריס‏). לא קשה להבין מדוע. פתחו באופן אקראי כל ספר בסדרה, ורוב הסיכויים שתמצאו את מלקו ‏(הלוא הוא “הוד רוממותו”‏), מרגל אריסטוקרטי בעל חיבה מיוחדת למעשי סדום, כשהוא בסיטואציה שערורייתית. באחד הרומנים המאוחרים יותר הוא פוגש נסיכה סעודית - שדמותה מבוססת על אשה אמיתית שהפכה את ביירות לגן השעשועים המיני שלה - שהיא גם מלכת סאדו וגם נימפומנית. המפגש המיני הראשון שלהם נפתח כשהיא צופה בפורנו הומוסקסואלי עד שמלקו מצליח להסיח את דעתה מהסרט בשלל תנוחות אקרובטיות. חיי המין של הנבלים זוכים לתיאור מפורט לא פחות. מעשי אונס אכזריים מתוארים בפירוט פיזיולוגי מייסר. ברומן חדש אחר, חברתו של גנרל סורי נודע לשמצה משלימה עם אכזריותו - המתוחזקת באמצעות ויאגרה - בעת שהיא נזכרת שזהו האיש שהטיל אימה על תושבי לבנון במשך שנים. “ועצם המחשבה על כך הביאה אותה לאורגזמה”, כותב דה וילייה.

“האליטה הצרפתית מעמידה פנים שאינה קוראת אותו, אבל כולם קוראים אותו”, אמר הובר ודרין, שר החוץ לשעבר של צרפת. ודרין הוא אחד המעטים שלא התביישו להודות כי קראו כמעט כל אחת מהרפתקאותיו של מלקו. הוא אמר שנועץ בספרים לפני נסיעותיו למדינות זרות, כי כך ידע מה המודיעין הצרפתי חושב שקורה שם. לפני כעשר שנים, בעת כהונתו של ודרין כשר החוץ, התקשרו אל דה וילייה ממשרד השר והזמינו אותו לארוחת צהריים. “חשבתי שמישהו מותח אותי”, אמר דה וילייה, “במיוחד מפני שוודרין הוא שמאלני, ואני בכלל לא”. הוא יצא לפגישה, שם חיכה לו ודרין בחדר האוכל הפרטי שלו המשקיף על נהר הסן. “אני שמח מאוד להצטרף אליך”, אמר דה וילייה לשר, “אבל תגיד, למה רצית להיפגש איתי?” ודרין חייך. “רציתי לדבר איתך”, אמר, “כי גיליתי שלי ולך יש אותם מקורות”.

מכונת כתיבה מהלכת בקושי

בזכות ספריו התעשר דה וילייה, והוא מתגורר בבית מפואר ומרשים באווניו פוש, מרחק יריקה משער הניצחון. ביקרתי שם החורף, ולאחר המתנה קצרה במבואת הקומה הרביעית, נפתחה לרווחה דלת עץ כבדה ומצאתי את עצמי עומד מול גבר מכובד למראה בחליפת טוויד חומה, פניו ארוכות וגרומות ועיניו חומות בהירות. דה וילייה נעזר בהליכון כתוצאה מקרע באבי העורקים שבו לקה לפני שנתיים, אך הוא מתנועע במהירות מפתיעה. הוא הוביל אותי במסדרון גבה תקרה אל חדר עבודתו, המשמש גם מעין מקדש לגבריות בסגנון של פעם ולסקס ביזארי.

עמדתי לצד אשה כורעת עשויה פלדה שרובה אוטומטי 44–MP אמיתי יוצא לה מהחריץ. “היא נקראת ‘מלחמה’”, אמר דה וילייה. במרכז החדר עמד פסל של אשה עירומה המתכופפת ומציצה בצופה מבין רגליה. נשים עירומות נוספות, חלקן בביריות או בשלשלאות, הביטו בנו מציורים ומכריכות ספרים. על המדפים היו פסלונים קטנים עשויים שנהב, זכוכית ועץ, כולם מתארים משגלים ואורגיות. רובים קלאסיים היו תלויים על הקיר - קלשניקוב, תת מקלע “טומי גאן”, וינצ’סטר - וספרים בנושאי ביון וצבא נחו בערימות על השולחנות.

בין התמונות שבהן הוא נראה לצד מפקדים וחיילים באפריקה, אסיה והמזרח התיכון, הבחנתי במכתב ממוסגר מ–2006 מניקולא סרקוזי, המשבח את הספר האחרון בסדרה ואומר כי למד ממנו רבות על ונצואלה. “הוא מעמיד פנים שקרא אותי”, אמר דה וילייה בזלזול. “הוא לא קרא. שיראק היה קורא אותי. גם ז’יסקאר קרא אותי”.

אחרי כשעה הוביל אותי דה וילייה ליגואר השחורה שלו, ונסענו לצדה השני של העיר ל”בראסרי ליפ”, מקום מפגשם של האריות המזדקנים של האליטה הצרפתית. כשפילסנו את דרכנו לשולחן בין הסועדים המצטופפים, זקן יפה תואר ושזוף מאוד קרא לדה וילייה מצדה השני של המסעדה. זה היה שחקן הגל החדש הצרפתי הדגול ז’אן־פול בלמונדו. הוא חייך ונופף בידו, מסמן לדה וילייה להצטרף אליו לשיחה חורשת סוד.

“זה שולחן מספר 1”, אמר דה וילייה כשהתיישבנו. “מיטראן תמיד ישב שם”. אחרי שמלצר נחפז לעזור לו להתיישב במקומו, הזמין דה וילייה ארוחה גברית כהלכה שכללה תריסר צדפות ברטאן וכוס יין מוסקדה. הוא תפס אותי מסתכל על ההליכון ומיד התחיל לספר לי על אבי העורקים הקרוע שלו. הוא כמעט מת, ונאלץ לשכב שלושה חודשים בבית החולים. “אם אתה נופל מהסוס אתה חייב לעלות עליו שוב, אחרת אתה מת”, אמר. הוא הצליח לשמור על קצב הוצאת הספרים אפילו ממיטת חוליו. היתה לכך רק תוצאה שלילית אחת: הוא השתמש בשמו האמיתי של מפקד תחנה של סי.איי.איי במאוריטניה בכתב היד, ובבלבול שלאחר התאונה שכח לשנות את הטקסט הסופי. “בסי.איי.איי כעסו”, אמר. “נאלצתי להסביר להם מה קרה. חברי ב–DGSE ‏(סוכנות הביון הזר הצרפתי‏) התנצלו בשמי אף הם”.

אחד המיתוסים הרבים הנפוצים לגבי דה וילייה הוא שהוא מעסיק צוות עוזרים המסייעים לו לעמוד בתפוקה המדהימה. אך למעשה הוא עושה הכל לבד, מקפיד על אותה שגרת עבודה שלא השתנתה כבר חצי מאה. בכל ספר הוא משקיע כשבועיים של תחקיר ונוסע לבקר במדינה שעליה יכתוב, ולאחר מכן כשישה שבועות נוספים של כתיבה. הספרים יוצאים כל שנה במועדים קבועים: בינואר, אפריל, יוני ואוקטובר, ללא יוצא מהכלל. לפני שש שנים, כשהיה בן 77, הגדיל דה וילייה את תפוקתו מארבעה ספרים בשנה לחמישה, וכעת הוא מפרסם בכל יוני שני רומנים שמתכתבים זה עם זה. “אני לא מכונת מין, אני מכונת כתיבה”, הוא אומר.

Patrick Chauvel/Sygma/Corbis

הדוחה והדקדנטי

דה וילייה נולד בפאריס ב–1929 לאב שהיה מחזאי פורה שהתכנה בשם הבמה ז’ק דוואל. דה וילייה התחיל לכתוב בשנות ה–50 לעיתון הצרפתי “פראנס סואר” ולעיתונים נוספים. בתחילת דרכו, כשנשלח למשימה בתוניסיה, הסכים לעשות טובה לקצין מודיעין צרפתי והעביר הודעה לחברים בארגון ימין פרו־קולוניאליסטי בשם La Main Rouge. התברר שדה וילייה שימש כלי משחק במזימת התנקשות ורק בנס יצא חי. הוא חזר לפאריס והתעמת עם הקצין, שלא הביע כל חרטה. התקרית לימדה אותו, אמר, כי “לאנשי המודיעין לא אכפת מחיי האזרחים. הם דגים קרים”. במקום לחוש דחייה מיידית, גילה דה וילייה שהוא דווקא נמשך לשילוב הזה של סיכון וחישוב קר.

ב–64’, בזמן שעבד על רומן בלשי בזמנו הפנוי, שמע מאחד העורכים שאיאן פלמינג, יוצרו של ג’יימס בונד, הלך לעולמו. “אתה צריך לתפוס את מקומו”, אמר עורך העיתון. זה כל מה שהיה נחוץ. הספר הראשון בסדרת “S.A.S” יצא כמה חודשים לאחר מכן. אף שקצב המכירות ירד קצת מאז השיא בשנות ה–80, הוא עדיין מרוויח בין 800 אלף למיליון יורו בשנה. דה וילייה מבלה את חופשות הקיץ בווילה שלו בסן טרופה, שם הוא מפליג להנאתו ביאכטה במשך היום ונוסע למסיבות בערבים באוסטין מיני 1980 שלו.

רבים בשמאל הצרפתי בזים לו מימים ימימה בשל דעותיו הפוליטיות הימניות. “התקינות הפוליטית חונקת את כולנו”, אמר, והשתמש במילה “מתרוממים” פעמים אחדות במהלך שיחותינו. אבל המוניטין שלו כגזען ואנטישמי הם ברובם מיתוס. אחד מחבריו הקרובים הוא קלוד לנצמן, השמאלן היהודי ובמאי הסרט התיעודי הנודע “שואה”. בשנים האחרונות הצטרפו לקוראיו גם אינטלקטואלים ועיתונאים צרפתים רבים, גם כשקצב המכירות הואט. “הוא הפך למוסד”, אמר רנו ז’ראר, כתב החוץ הראשי של “לה פיגארו”. “אפשר למצוא גם מאמרים שמשבחים אותו ב’ליברסיון’”, עיתון יומי שמאלני.

דה וילייה יצר את מלקו, הגיבור שלו, ב–64’ משילוב בין שלושה ממכריו: קצין בכיר במודיעין הצרפתי בשם איוואן דה לינייה; סוחר נשק אוסטרי; וברון גרמני בשם דיטר פון מלסן־פוניקאו. כפי שקורה לא מעט, עם זאת, סיפוריו התבררו כנבואיים. חמש שנים אחרי שהתחיל לכתוב את הסדרה פגש דה וילייה את אלכסנדר דה מרנש, אדם כריזמטי שעמד בראש שירות הביון הזר הצרפתי במשך יותר מעשור והיה לאגדת ריגול בתקופת המלחמה הקרה, ומאוחר יותר בנה טירה משלו על הריביירה. הוא גם עזר בהקמת רשת בינלאומית סודית של סוכני ביון הידועה בשם “ספארי קלאב”, שנלחמה נגד סוכנים סובייטים באפריקה ובמזרח התיכון. “הוא התעסק בביון בשביל הכיף”, אומר דה וילייה. “לפעמים אפילו לא היה עונה לטלפון כשהנשיא ז’יסקאר התקשר אליו”. בקיצור, דה מרנש היה קרוב מאוד להיות רב המרגלים האריסטוקרטי שדימיין דה וילייה, וככל שהעמיקה ידידותם בשנות ה–70, כך העמיקו גם היחסים בין דה וילייה למודיעין הצרפתי. היחסים האלה נמשכים עד היום.

דה וילייה תמיד נמשך לדוחה ולדקדנטי. אחד המודלים שלו היה קורציו מלפארטה, עיתונאי איטלקי שספרו הידוע ביותר הוא “Kaputt”, תיאור מצמרר ממקור ראשון על אחורי הקלעים של קווי החזית הגרמניים בזמן מלחמת העולם השנייה. מודל נוסף היה ז’ורז’ ארנו, סופר צרפתי שפירסם כמה וכמה ספרי הרפתקאות פופולריים בשנות ה–50. “הוא היה בחור מוזר”, אמר דה וילייה, “הוא הודה בפני פעם שהתחיל את חייו כשרצח את אביו, את דודתו ואת המשרתת” ‏(ארנו נשפט וזוכה מאשמת הרציחות, כנראה לאחר שהמושבעים שוחדו‏). לא יכולתי שלא לתהות אם ז’ורז’ סימנון, הסופר הבלגי הפורה והסוטה, מחבר ספרי הבלשים, השפיע עליו גם הוא. על סימנון מספרים שנהג להסתפק בעשרה ימים לכתיבת הרומנים שלו, והוא פירסם כ–200. הוא גם טען ששכב עם עשרת אלפים נשים, רובן פרוצות. דה וילייה צחק למשמע ההשוואה. “הכרתי קצת את סימנון”, אמר, והמשיך לסיפור גס ששמע מאשתו למודת הסבל של סימנון, שכלל סקס לצד הדרך בשלג בגשטאד.

איי־אף־פי

זה נראה כמו רגע מתאים לשאול את דה וילייה על עלילותיו שלו עצמו. “עשיתי הרבה סקס בחיים”, אמר, “בגלל זה יש לי הרבה צרות עם נשותי. באמריקה היו קוראים לי ‘רודף שמלות’”. הוא היה נשוי ארבע פעמים ויש לו שני ילדים, ועכשיו יש לו חברה שצעירה ממנו ב–30 שנה כמעט, בלונדינית נאה שפגשתי לרגע בביתו. כשאמרתי שתיאורי הסקס בסדרת “S.A.S” קשים בצורה בלתי רגילה, הוא ענה בצחקוק: “אולי בעיני אמריקאי. לא בצרפת”.

דבר אחד שאין לדה וילייה זה אמביציות ספרותיות רציניות. אף על פי שהוא מעריץ נלהב של לה קארה, הוא אף פעם לא ניסה להשתמש בעולם הריגול כתפאורה לדרמה אנושית מורכבת. כששאלתי אם לא מפריע לו שאף אחד לא מתייחס לספריו ברצינות הוא כלל לא נעלב. “אני לא רואה בעצמי איש ספרות”, אמר, “אני יודע לספר סיפורים. אני כותב אגדות למבוגרים. ואני מנסה להכניס להן קצת תוכן”.

המקור הלבנוני

לא היה לי כל מושג באיזה “תוכן” מדובר עד שחבר הכריח אותי להציץ ב”La Liste Hariri” ‏(רשימת חרירי‏), אחד מספריו הרבים של דה וילייה המתרחשים בלבנון וסביבותיה. הספר, שיצא בראשית 2010, עוסק בהתנקשות בחייו של רפיק חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר. שנים ארוכות חקרתי וכתבתי על מותו של חרירי, והסתקרנתי לדעת לאן לקח את זה דה וילייה. גיליתי שהתיאורים של ביירות ודמשק מדויקים ביותר, כמו גם שמות המסעדות, האווירה בשכונות והתיאורים של כמה מראשי הביטחון שהכרתי מתקופתי כראש הסניף הביירותי של “ניו יורק טיימס”. אבל זו לא היתה ההפתעה האמיתית.

“רשימת חרירי” מספק מידע מפורט על מזימה מתוחכמת, בהזמנת סוריה ובביצוע חיזבאללה, לחיסולו של חרירי. המזימה הזאת היא אחת התעלומות הגדולות של המזרח התיכון, ומצאתי שם מידע מסוים, שלמיטב ידיעתי לא היה ידוע לאף עיתונאי במועד פרסום הספר, כולל רשימה של כל חברי חוליית החיסול ותיאור של העלמות שיטתיות של עדים פוטנציאליים על ידי חיזבאללה ובעלי בריתם הסורים.

התרשמתי עוד יותר לאחר שדיברתי עם אחד מחברי בית הדין המיוחד של האו”ם, שהוקם בהולנד, לחקירת מותו של חרירי. “כש’רשימת חרירי’ יצא, כל חברי הוועדה נדהמו”, אמר החבר לשעבר. “הם תהו בקול מי מהם יכול היה למכור את המידע הזה לדה וילייה, כי היה ברור לחלוטין שמישהו הראה לו את דו”חות הוועדה או את הדו”חות המקוריים של המודיעין הלבנוני”.

כשהצגתי את השאלה הזאת לדה וילייה, פניו האירו לרגע בחיוך ניצחון כבוש. מתברר שבמשך שנים היה מיודד עם אחד מקציני המודיעין הבכירים של לבנון, אדם צנוע למראה שכנראה יודע יותר מכולם על רציחות בלתי פתורות בלבנון. היה זה הוא שמסר לדה וילייה את רשימת המחסלים של חרירי. “הוא עבד קשה בשביל להשיג אותה, והוא רצה שיידעו”, אמר דה וילייה, “אבל הוא לא היה יכול לסמוך על עיתונאים”. אני הייתי אחד מאלה שהוא לא סמך עליהם. ראיינתי את אותו בכיר מודיעין פעמים רבות בנושא רצח חרירי, אך הוא מעולם לא סיפר לי על הרשימה. דה וילייה דיבר גם עם נציגים בכירים של חיזבאללה, בפגישות שהתקיימו, לדבריו, בתיווכו של המודיעין הצרפתי.

רויטרס

מה אומרים המרגלים עצמם על דה וילייה? ערכתי חקירה קטנה משלי בקרב קהילת אנשי המודיעין הצרפתי וגיליתי ששמו של דה וילייה היה “פותח דלתות” יעיל ביותר, אפילו בקרב אלה שמצאו זאת מביך מעט. רק אחד מאלה שדיברתי איתם, לשעבר ראש סוכנות הביון הזר הצרפתית, אמר שמעולם לא סיפק כל מידע לדה וילייה. נפגשנו במסדרון אפלולי מחוץ למשרדו, שם שוחחנו מעט על עניינים אחרים עד שהגענו לדה וילייה. “כן, ז’ראר דה וילייה, אני לא מכיר אותו”, צחקק בטון מזלזל, כאילו רמז שאפילו לא קרא את הספרים. אחרי שתיקה קצרה הוא הודה: “אבל חייבים להודות שחלק מהמידע שלו ממש מצוין. ולמעשה, רואים שהוא השתפר מאוד ברומנים האחרונים”.

מרגל בדימוס נוסף הודה בלי חשש כי היה מיודד עם דה וילייה במשך שנים. נפגשנו בבית קפה בסן ז’רמן דה פרה באחר צהריים קר וערפילי, ובשעה שלגם את הקפה שמח לגולל באוזני את הטובות שעשה לדה וילייה - לא רק דיבר איתו על תיקים אלא גם הציג אותו בפני עמיתים ומומחי נפץ, נשק גרעיני ופריצות מחשב. “כשדה וילייה מתאר את אנשי המודיעין בספריו, כל מי שבעסק יודע על מי הוא מדבר”, אמר. “האמת היא שהוא הפך לאדם חשוב כל כך, שאנשים רבים מהתחום מבקשים להיפגש איתו. יש אפילו שרים ממדינות אחרות שנפגשים איתו כשהם עוברים בפאריס”.

עובד מדינה לשעבר, שלישי במספר, דיבר על דה וילייה כמעין קולגה. “אנחנו נפגשים וחולקים מידע”, סיפר לי על כוס קפה במלון פאריסאי. “הצגתי אותו לכמה מקורות רגישים. יש לו כישרון - הבנה עיונית עמוקה מאוד בנושאי ביטחון וטרור”.

לא רק הצרפתים מדברים עליו כך. במשך השנים היו לדה וילייה חברים קרובים במודיעין הרוסי. אלה שוולקינה, עיתונאית שסייעה לדה וילייה בארגון כמה וכמה מנסיעותיו לרוסיה, סיפרה לי: “הוא משיג ראיונות שאף אחד לא משיג - לא עיתונאים ולא אף אחד. אנשים שלא מוכנים לדבר, מדברים איתו”. בארצות הברית דיברתי עם סוכן סי.איי.איי לשעבר שמכיר את דה וילייה כבר עשרות שנים. “אני ממליץ לאנליסטים שלנו לקרוא את ספריו, כי יש שם הרבה מידע ממשי”, אמר לי. “הוא הצליח להתחבר עם כל שירותי הביטחון, הוא מכיר את כל השחקנים”.

פרובוקציה במעוז חמאס

מדוע כל האנשים האלה מגלים כל כך הרבה לסופר מותחנים זולים? הצגתי את השאלה הזאת לדה וילייה בפגישתנו האחרונה, שהתקיימה בסלון רחב הידיים של דירתו בפאריס בערב חורפי וקר. הוא עמד לצאת לביקור תחקיר בתוניסיה למחרת, ועל שולחן הקפה שלפני, ליד מקבץ בקבוקי וויסקי וליקר יקרים, היה שרשיר תחמושת צבאי שחור. “תמיד יש להם מניע”, הוא אמר, מלטף בהיסח הדעת את אחד משני החתולים השעירים שלו כמו נבל בסרטי בונד. “הם רוצים שהמידע יתפרסם. והם יודעים שהרבה אנשים קוראים את ספרי, כל סוכנויות הביון”.

רנו ז’ראר, חברו הוותיק של דה וילייה ובן לוויה למסעותיו, הגיע לדירה לשתות כוסית והציע הסבר פשוט. “כולם אוהבים לדבר עם מישהו שמעריך את עבודתם”, הוא אמר. “וזה כיף. אם המקור הוא נספח צבאי, הוא יכול להראות לחבריו את הספר, שבו מופיעה הדמות שלו”. הוא רמז גם שאם למקור יש אשה יפה, היא תופיע בסצנת סקס עם מלקו, וחלקם נהנים גם מכך. “אם קראת את הספרים”, אמר ז’ראר, “ראית שזה כיף להיכנס לתוכם”.

שאלתי את דה וילייה על הרומן הבא שלו ועיניו הוארו. “אני חוזר בו לפרשה ישנה”, אמר, “לוקרבי”. הספר מבוסס על ההנחה שהיתה זו איראן - ולא לוב - שהיתה אחראית לפיצוץ הנורא של מטוס הנוסעים ב–88’. האיראנים התאמצו מאוד לשכנע את מועמר קדאפי ליטול את האחריות לפיגוע, שבוצע כנקמה על הפלת מטוס נוסעים איראני על ידי טילים אמריקאיים שישה חודשים קודם לכן, אמר דה וילייה. תיאוריית הקונספירציה הישנה הזאת מעולם לא הוכחה, אבל כששבתי לארצות הברית גיליתי שדה וילייה עלה על משהו. דיברתי עם סוכן סי.איי.איי לשעבר שאמר לי כי “המודיעין הטוב ביותר” על פיגוע לוקרבי מצביע על מעורבות איראנית. בנושא זה ניטש ויכוח סוער בין סי.איי.איי לאף.בי.איי אמר, גם משום שהראיות נגד איראן מסווגות ולא ניתן להשתמש בהן בבית המשפט, אך רבים בסוכנות מאמינים שאיראן עמדה מאחורי ההפצצה.

דה וילייה ביקש את סליחתנו ופרש לחדרו כדי לארוז לנסיעה לתוניסיה, אחרי שסיפק את השקפתו הצינית על האביב הערבי ‏(“מה שזה אומר באמת זה שיש התעצמות של האחים המוסלמים באזור”‏). גם בנושאים אחרים הוא נשמע פסקני ומפוכח. “רוסיה? רוסיה זה פוטין. אנשים השלו את עצמם עם מדבדב שיהיה שינוי. אני אף פעם לא האמנתי בזה”. וסוריה? “אם בשאר ייפול, סוריה תיפול. אין שום דבר שיחזיק את המדינה הזאת”.

ז’ראר ואני מזגנו לנו עוד וויסקי, והוא התחיל להפליג בעלילות הרפתקאותיו עם דה וילייה. ברבות מהן כיכבה אחת מנשותיו לשעבר של דה וילייה, שנהגה להופיע בעזה או בפקיסטן בלבוש מאוד לא הולם. “פעם אחת באמצע שנות ה–90 יצאנו יחד למעוז של חמאס, עם ז’ראר ואשתו, שלבשה חולצה פרובוקטיבית מאוד בלי חזייה”, אמר החבר ז’ראר. “היו שם צעירים שממש סקלו אותנו באבנים, ונאלצנו לברוח מהמקום”.

התחיל להיות מאוחר, ונראה היה שלז’ראר נגמרים הסיפורים. “הוא בן 83 והוא לא מאט את הקצב”, הוא אמר לי. “הוא עדיין נוסע למאלי וללוב, אפילו אחרי הבעיות שהיו לו בלב”. הוא השתתק לרגע, מביט לתוך כוס הוויסקי שלו. “אני זוכר פעם אחת במהלך המרד באלבניה ב–97’ ישבנו יחד על גג בית והתחלנו לדבר על המוות. הוא אמר לי: ‘אני לעולם לא אעצור. אני אמשיך ללחוץ על דוושת הדלק עד שאמות’”.

תרגום: מרב שמבן
2013 The New York Times ©

רוברט פ’ וורת’ הוא כתב במערכת “ניו יורק טיימס מגזין”. כתבתו האחרונה היתה בנושא מנטליות הבונקר של הדיפלומטיה האמריקאית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו