בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

היצירות המטרידות של שי קון

היצירות של שי קון, המשלבות ציור פיגורטיבי עם סוריאליזם פופי, טורדות מנוחה, מרהיבות ומלאות פרטים. כי צפוף בתוך הראש של שי קון, בין השואה שעברו הוריו, ישראל שהשאיר מאחור, האופטימיות הרגעית והחורבן שבדרך

43תגובות

סיפורו של הצייר הישראלי שי קון הוא סיפור מוזר ולא שגרתי. מסע ההיכרות שלי איתו על גבי מסילת הצלחתו הבינלאומית המהירה סיפק מלבד עינוג תרבותי אנין גם תובנות מטלטלות להבנת ההוויה הישראלית של כולנו, ועבר בתחנות של אור וחושך, געגועים ואימה, ובשר, הרבה בשר.

לראשונה נתקלתי בקון ‏(38‏) ובעבודתו בניו יורק בתחילת העשור הקודם. כשרק הגעתי לעיר חיפשתי לשכור לעצמי סטודיו, ואבדתי במבוך ביורוקרטיית הנדל”ן האמריקאית הבלתי־אפשרית. עוד מהארץ הצטיידתי בהמלצה לפגוש את קון, שהיה כבר אז אמן ותיק יחסית בעיר. כשנכנסתי לסטודיו הצנוע והמסוגף שלו בשכונת קווינס נתקפתי הלם לא אופייני. קודם כל, כי בעולם משוכלל וקדחתני של ניו־מדיה, אמנות דיגיטלית מטופלת, קונספטים ממוחשבים וכו’, כבר לא רואים ציירים כמו קון, הרוכנים מול כן־ציור מעץ, חלוק לבן מכסה את גופם, ובריכוז מוחלט אוחזים במכחול חלוד ומתקנים ומתקנים שוב איזה כתם צבע שמן זעיר מעל גבי קנבס ישן. בכל שנותי כאמן ביקרתי בהרבה חללי סטודיו של אמנים אחרים, מכל הסוגים, אך זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אטליה של צייר קלאסי אמיתי בפעולה. הייתי משוכנע שהזן הזה חלף מן העולם שלנו לפני דורות. אבל אצל שי קון, מתברר, הזמן עובר אחרת. גם בתמונות.

וזו הסיבה השנייה למקור ההלם שלי: קירות האטליה שלו היו עמוסים בציורי ענק מכשפים של נופים פסטורליים עם יופי שמימי ושוקקי צבעים עזים, חמים. אולם לפתע העין המהופנטת של הצופה בעבודות האמנות שלו נתפסת על פרט מצויר קטן, חריג ולא שייך, שמושתל בלב כל אחד מציורי הנוף השמרניים הללו: מכונית הפוכה שרופה ומעשנת באמצע השדה המוריק, דוב מפוחלץ מוטל שדוד בכניסה למערה בצלע הר מתנשא, החייל הזועק מכרזת הסרט “פלאטון” קרוס מתחת לעץ אלון עתיק, צוללת קרב שחורה עוינת בוקעת פתאום מתוך אגם הרמוני רווי חבצלות מים ענוגות. השילוב המשונה הזה והראשון מסוגו בין דיסציפלינות ציור כה שונות: פיגורטיבי קלאסי ו”שוקינג ארט” סוריאליסטי פופי - יוצר חוויית צפייה עמוקה אך במקביל מעורר השתוממות טורדת מנוחה.

הפליאה שלי רק גברה כשהתחלתי, מיד, לחקור את קון על מקורם של אותם דימויים אפלים ומסויטים בציוריו. קון, נבוך, משך בכתפיו והודה שאין לו מושג ואין לו תשובה לשאלות שלי. הוא פשוט מצייר את מה שהוא מוכרח לצייר. וזהו. ניסיתי להתעקש לחלוב ממנו עוד מידע, אבל קון התבצר בחוסר המודעות שלו, שהיה להתרשמותי כן וחף מפוזה. נראה היה שהוא נקלע למצוקה אמיתית בניסיון הפענוח־העצמי הזה שכפיתי עליו. אז נאלצתי להרפות, וכך הרכבת שלי בדרך להבנתו של קון נתקעה כבר בתחנת המוצא.

חלפו כמה חודשים, שבהם סייע לי קון בנדיבות בהתמקמות בסטודיו משלי בניו יורק. לאורך אותה תקופה הוא חלק איתי עוד עבודות חדשות מבית היוצר שלו, וכולן היו, שוב, אסתטיות מאוד ועם זאת מוצפנות ולא מוסברות. משום מה הנושא לא חדל מלהציק לי, ובהתאמה אני לא חדלתי להציק לקון בדרישה לפרשנות אמנותית על יצירתו. אך לשווא. כשהגיע חג הפסח באותה שנה נסעתי לארץ לביקור קצר. בבוקר ליל הסדר יצרה איתי קשר אשה מבוגרת שהזדהתה כהדי קון, אמו של שי הצייר, וביקשה ממני לסור ללא דיחוי לביתה - היא צריכה לבקש ממני טובה גדולה. מופתע, כעבור שעה לא ארוכה מצאתי עצמי בפתח דירתה הממוקמת בלב של לב תל אביב.

הדי, קשישה קטנת קומה ומאירת פנים, מיהרה להזמין אותי פנימה לארוחת צהריים מוקדמת ושופעת. סירוב לא בא בחשבון. בזמן שהמנות הגדושות התחילו לזרום לשולחן, בלוויית צחוקה המתרונן של האם, הבחנתי שקירות הדירה הנעימה מעוטרים בעשרות כרטיסי ברכה מצוירים פרחוניים מעשה ידיה, מכל הסוגים, בכל הצבעים והגדלים: ציורים רוויי אופטימיות של פרחים מלבלבים, נופי־עד מוריקים, שמש קורנת מפזה. הדי קון שמחה לספר לי על קריירת ציור מבטיחה שלה בחו”ל שנקטעה לפני שנים לצורך הקמת משפחה בישראל. אך עד היום היא מתפרנסת בכבוד ממכירת ציוריה ללקוחות בארץ.

ככל שנקפו השעות השיחה בינינו שינתה גוון. כעת שמעתי מהדי קון זיכרונות מצמיתים על ילדות מאושרת בחיק הטבע, ילדות שנגדעה בברוטליות בפרוץ מלחמת העולם השנייה. שמעתי גם על הסבל בגטו בבודפשט, על חודשים ארוכים ומייאשים שעברו עליה כילדה לבדה במסתור מהגרמנים בתוך בור אפל, כמעט ללא אוכל, ללא אור השמש. הצללים על הקירות בביתה של הדי קון התארכו. כשהיא הבחינה בעצבוני היא מיהרה להחליף נושא ולהסביר לי מדוע הטריחה אותי לבוא לכאן מלכתחילה. היא ניגשה לתנור הבישול והביאה משם סיר מהביל מלא בקציצות מתובלות. בעליצות היא הורתה לי להביא את הקציצות לשי באמריקה. מבולבל, ניסיתי להסביר לה שניו יורק מלאה באינסוף מסעדות מעולות שבנה יכול לאכול בהן בשר, אולם הדי פסקה: שי אוהב רק את הקציצות שלי. גם ההפצרות מצדי בדבר הצמחונות האדוקה שלי, והאיסור המוחלט של רשויות המכס בארצות הברית להכניס מזון למדינה ללא אישור, בוטלו על ידי האמא הנחושה בלגלוג גלוי, כזה השמור רק לאלו שצלחו בחייהם צרות קשות אלפי מונים.

ה'אקסטרה, שמן על בד, 2012. האסון תמיד נוכח על הבד

וכך, כעבור יומיים, לא בלי תלאות, מצאתי עצמי שוב בקווינס, בסטודיו של קון, כשאני חמוש בקציצות ובתובנות חדשות לגבי היצירה שלו. על המקום הצעתי לו פרשנות משלי: ציורי הנוף האידיליים שלו הם תיאור של האידיליה שבה חיה אמו לפני בוא השואה. מוטיב הפרחים בציורים שלו - אלו הפרחים שלה. הצבעים החמים השופעים שלו הם בבואה של אמו האופטימית תמיד שניצלה ושיגשגה בשנים שלאחר המלחמה. קון נראה מסויג. התחיל ויכוח. הוא הודה שהוא היה מודע היטב להשפעות האמנותיות הטכניות של ציורי הטבע של אמו על ציוריו שלו, אך לא למשמעותן הפסיכולוגית המפותלת. שאלתי אותו אם אי פעם התחקה והתעמת - בינו לבינו - על החלחול של עברה של אמו לתוך חיי הרוח שלו, וקון שב והסביר שהוא מתעסק במעשה האמנות עצמו, ולעולם לא במקורותיו.

באותו ביקור סטודיו החומות שמאחוריהן התבצר קון לא נבקעו ונפרצו. רציתי לפתח עמו את התזה שלי ולהעמיק גם בצדו ההפוך, הפרדוקסלי, של המטבע האופטימי בעבודותיו - האלמנטים האפלים של החורבן - אך קון בדיוק התכונן לתערוכת יחיד קטנה ראשונה שלו בניו יורק, וזה היה רמז בשבילי לצאת לדרכי ולהניח לו.

בינתיים חצי שנה חלפה, ואני עמדתי לפני ביקור נוסף בארץ. קון שאל אותי אם אוכל להביא לאביו תרופות מיוחדות שרכש בשבילו בעיר. שבוע לאחר מכן כבר פגשתי בזאב קון בבית קפה בדיזנגוף. זאב, גבר מרשים ומעורר כבוד גם בעשור התשיעי לחייו, הניף יד מבטלת כשביקשתי ממנו שיחלוק איתי מעט סיפורים מעברו. דממה השתררה בבית הקפה. גם על קריירת הציור שלו עצמו הוא לא היה מעוניין במיוחד לפרט. העפתי מבט מהיר על המספר החקוק על זרועו השמאלית, והוא מצדו סקר אותי במבט בוחן, מעט מרוחק וקשוח, כאילו תהומות של ממדים מפרידים בינינו. אבל בכל זאת הרגשתי שקיבלתי ממנו באותו יום דבר מה בעל חשיבות רבה: מפתח נוסף לשאלות שטרדו אותי על האמנות של בן הזקונים האהוב שלו.

הקנבס והמטריקס

ועכשיו תחילת 2013. עולם האמנות, לאחר שני עשורים של שליטה מוחלטת בכיפה של מדיום הצילום, גילה שוב את הציור, ותחום הציור הפיגורטיבי הצעיר השתלט בחדווה על הסצנה. בעשור שחלף מאז פגישתנו הראשונה צברה הקריירה הבינלאומית של שי קון תאוצה מסחררת. עבודותיו מוצגות בגלריות רבות ובירידי האמנות המרכזיים ברחבי העולם. קון, עם הסגנון הווירטואוזי שלו, היה בזמן הנכון ובמקום הנכון כדי לפרוץ ולצבור מעריצים רבים. הצייר שהתפרנס בתחילת דרכו כאסיסטנט לציירים אחרים מעסיק כיום צוות של אסיסטנטים משלו. שלטי חוצות המבשרים על תערוכה חדשה שלו מכסים עכשיו את שכונת הגלריות צ’לסי במנהטן. קון הוא מרואיין מבוקש במגזינים הטרנדיים ביותר בתחום, ואחד מהם לאחרונה אף הרחיק לכת וכינה את יצירתו “הולוקסט־פופ”. זהו זמן מצוין בשבילי לבדוק אם קון נכון להשלים היום עם סיפורו האישי הטעון וללקט ממנו עוד רמזים לפתרון חידתו.

לצורך הכנת הראיון הזה נפגשתי עם קון בדירתו אשר בקומה ה–37 במגדל דירות ענקי בכתובת יוקרתית במיד־טאון מנהטן, מרחק מאה מטרים מהמוזיאון לאמנות מודרנית. קון, גבה קומה ורחב־כתפיים, נראה נבוך כאשר הוא מקבל את פני בלובי המוזהב של כתובת מגוריו, על שלושת הדורמנים המכופתרים שבו, כמו מתנצל על האווירה ההדורה שבה קבע, יחד עם אשתו שרון, אשת נדל”ן, את משכנו החדש, ועל הצלחתו המקצועית המרשימה. את הראיון אנו מקיימים במרפסת הדירה שלו, המציגה נוף שחקים כסוף, כמו־דיגיטלי, קר ומפעים, וחולשת על אינסוף חלונותיו של מלון הילטון המפורסם העצום של ניו יורק, כמעין אילוסטרציה לצילום יקר של אנדריאה גורסקי.

שי קון ברכות. השבוע נמכר ציור שלך ב–32 אלף דולר, מחיר שיא לעבודותיך עד כה.

“תודה, אבל אני מתנגד לכיוון כזה של דיאלוג. אני לא מבין איך זה קשור לעבודה שלי. זה מגמד את החיים שלנו לכדי מירוץ עכברים. אני לא מהאמנים הישראלים האלו שמודדים עצמם ביחס ליעקב אגם או למיכל רובנר, למשל. קריירה באמנות זו ריצת מרתון, לא ספרינט למאה מטר”.

ומהן באמת השאיפות המקצועיות שלך?

“השאיפות שלי לא שונות במהותן מאלו של כל אמן אחר: לא לעבוד בעבודה משרדית מתשע עד חמש, ולהתברג באוספים, גלריות ומוזיאונים חשובים. לא פחות, לא יותר. זה המשחק”.

מתי התחלת לצייר ולהציג?

“התחלתי מוקדם מדי, ללא ספק. הכל בגלל ששני הורי הם אמנים פעילים. בילדות, בזמן שילדים אחרים שיחקו בחוץ, אני אספתי חרקים והפכתי אותם לחלקים מציורים. ההורים שלי עודדו אותי וכבר בגיל העשרה הצגתי בתל אביב בתערוכות יחיד קטנות, ואנשים התחילו לשים לב לעבודות שלי ולרכוש אותן. זה גרם לי מצד אחד לשים לב לערך המסחרי של אמנות, ומצד שני, דרך זה שהעתקתי עבודות של ציירים שאהבתי הבנתי שעלי למצוא את הקול הייחודי שלי וללטש אותו על בסיס יומי”.

ואיך אתה מגדיר את הסגנון שלך כיום?

“אני אנסה לא להתחכם ולהגיד שזהו סגנון ריאליסטי. אני מסתכל על קנבס חלק כמו על סוג של מטריקס. ההיסטוריה של האמנות תמיד ניהלה דיאלוג חוקר בשאלות של רע וטוב, מותר וטאבו, קידמה ונסיגה. אלו נושאים שאני מחבב כאשר אני בא להציב את האג’נדה שלי לתוך העבודה. אני יכול להרגיש לפעמים שציור הוא כמו קסם. ב–99% מהזמן הטריק נכשל, אבל אתה ממשיך לנסות עד שהרגע הנדיר הזה של היקסמות מכה בך. אתה לא מבין מה קורה, או איך זה קורה, אבל אתה מהופנט. כשזה עובד, אתה לא שואל יותר שאלות”.

ברשותך, אני אמשיך לשאול. אתה מרגיש שלהיותך בן להורים ניצולי שואה יש השפעה על האמנות שלך?

“היום אני כבר מבין שכל העבודה שלי קשורה בהורים שלי. ההורים שלי הם ללא ספק הגיבורים שלי. הם עברו בחייהם קשיים שאי אפשר לדמיין, והצליחו להתגבר ולצאת מהצד השני בתור אמנים שהאמנות שלהם מעשירה את חייהם של אנשים אחרים. אמא שלי שרדה את הגטו בבודפשט בתור ילדה ללא אוכל או מקלט, ואבא שלי ניצל ממחנות ג’וורונזו בפולין, בוכנוולד באוסטריה, פלוסנבורג בגרמניה ולבסוף אושוויץ. בתור נער צעיר הוא התמודד עם עינויים איומים, ניסויים רפואיים, פחד ומוות וחורבן במשך שנים. אני מלא הערצה והשתאות לסיפורי ההישרדות שלהם”.

ומה מתוך כל המטען הזה אתה הבאת ליצירה שלך?

“למעשה, זוהי האמנות שלהם שזולגת לתוך האמנות שלי. ההורים שלי מעצבים כרטיסי ברכה. העבודה של אבא שלי מתבוננת בהתפרקות של הנוף, בקריסה שלו. מאוד אפל, מורבידי. והעבודה של אמא שלי מתמקדת בצד החגיגי יותר של הטבע, דברים מלבלבים, שמחה של הפריחה. בעבודה שלי אני מנסה להעתיק את סגנון כרטיסי הברכה שלהם, שאני מוצא מאוד אטרקטיבי אבל שגם מעלה שאלות רבות. תהליך הגדילה שלי היה ניסיון לעזור להורים שלי, ואז לחקות אותם, ואז לעזוב”.

אבל הוריך מתעסקים בטבע עצמו, אתה מתעסק באמנות עצמה.

“נכון. אני לא מצייר מהחיים האמיתיים. הכל אצלי מלאכותי. רוב הציורים שלי הם ‘פסטיש’, יצירה ממוחזרת של נופים”.

יכול להיות שזה נובע מייאוש, מכעס על הבגידה של הטבע “האמיתי” של העולם כפי שראינו בשואה?

“אולי. אני מושפע ממגזינים יותר מאשר ממוזיאונים. אני לא אחד מהציירים האלו שיושבים בסנטרל פארק, נפעמים ממה שנמצא ממולם. אני מחבב דברים שנלעסו שוב ושוב ושוכפלו מאות פעמים. רק אז אני רוצה לצייר אותם בעצמי. חלק מהאימג’ים שלי באים בכלל ממשחקי מחשב בשלושה ממדים, משחקי מלחמה, קרבות אורבניים”.

ואלו דימויי הפורענות המופיעים בכל ציוריך.

“תראה, לא צריך להיות גאון כדי להבין שהשעון שלך מתקתק והקיום שלך הוא תוצאה של משחק בין הטוב והרע. הקיום הוא שרשרת של אירועים שאתה יכול להיפגע מהם בכל רגע. אני חושב שהשורשים המשפחתיים שלי הם הסיבה לתחושה הזאת. לכן אני מנסה שלא להיאחז בשום דבר יותר מדי. זו הסיבה שלא אוכל לעולם להיות אספן אמנות”.

כי הכל יכול להילקח ממך בתוך שניות.

“כן. אני מאמין בכך בתוקף רב. אחרת הייתי משלה את עצמי”.

עולם האמנות כמשחק שחמט

ואולי התחושה הזאת של הקיום הארעי היא שדחפה את קון ללימודי אמנות כבר בגיל 20, בבצלאל, ומשם, בגיל 24, היישר ללימודי תואר שני בקולג’ היוקרתי לאמנות גולדסמית בלונדון, מחזור אחד מתחת לתלמיד המצטיין דמיאן הירסט, שאותו קון מעריץ. מוריו של הירסט העידו שהוא התעסק ברוב שנות לימודיו אך ורק בהיבטים השיווקיים הפיננסיים של עולם האמנות. גם עבודותיו של הירסט, ללא יוצא מן הכלל, עוסקות בכיליון הגוף והטבע, במחלות קליניות וחורבן סדר הדברים הקיים. אולם, להבדיל, מותר להניח שעיסוקו של קון בנושאים אלו חף משיקולי תאוות בצע כה ציניים ובוטים כשל הירסט. עם זאת, כמוהו, גם קון מהופנט מהצד הטכני של מנגנון עולם האמנות הבינלאומי. גם היום, בעידן הדיגיטלי והוויקיפדיה, קשה למצוא מומחה גדול מקון בפוליטיקה של שוק האמנות, במכניזם של המשחק הגדול שהשוק מגלם. הידע המקצועי עליו הוא חולש הוא עצום ומקיף את כל שדות הפרקטיקה של תחום האמנות, בכל מקום על המפה. לא מוגזם להניח כי זה העולם היחיד שבו הוא מרגיש בבית, או לפחות כמקום מוצלח להסתתר בתוכו.

שי, הסבר לי בבקשה את העניין המופלג שיש לך בעולם האמנות עצמו ובמהלכיו. האם עולם האמנות מהווה עבורך תחליף מרתק יותר מהעולם האמיתי, המסוכן? תחליף בטוח ומוגן יותר?

“אני חושב שהעניין הזה שלי שציינת התחזק בזמן הלימודים שלי בלונדון וגדל עוד יותר כשהגעתי לארצות הברית. רציתי לדעת איך הדברים עובדים, למה הם פועלים בצורה מסוימת ומי עומד מאחורי זה. היום, כשאני יותר ‘מואר’ בידע שלי בתחום, אני יודע איך להתקדם ויכול להימנע מעיסוק מיותר בדברים שיכולים להפריע ולהזיק לי”.

הדימוי הרווח של עולם האמנות כמשחק שחמט.

“בדיוק. מדובר רק בדימוי. הסוס על הלוח הוא רק כלי המסמל את הסוס, והמלכה היא רק כלי המסמל את המלכה. אתה לא באמת מקריב או מוקרב”.

לא מתים בשחמט.

“אף פעם. זהו מעין לופ שהוא גם משתנה תמידית וגם קבוע לנצח”.

יש לך חיים מחוץ לעולם האמנות?

“למה אתה קורא חיים? אני לא שותה ומעשן, לא יוצא לבלות. אני רק מצייר”.

אתה קורא ספרות שהיא לא ספרות מקצועית?

“לא”.

מסיבות? סרטים?

“אני אף פעם לא יודע מה לעשות במסיבות”.

אמרת לי פעם שנולדת זקן.

“כך אני לפעמים מרגיש. אני פשוט לא אוהב לבזבז זמן”.

אתה אוהב לגור בניו יורק?

“כן, כי העיר הזאת מסמלת לי את מרכז הכוח וההשפעה ו...”

עזוב את מה שהיא מסמלת. אתה אוהב לחיות בה?

“היא נוחה לי לצורכי עבודה. כשאני לא עובד אני מעדיף לנסוע לישראל להיות עם ההורים שלי”.

ובישראל אתה נהנה להיות?

“לא. איך שאני מגיע אני מיד רוצה לחזור לניו יורק”.

וכאן תישאר עד סוף חייך?

“אני לא יודע. הצגתי עכשיו בשיקגו ואולי יהיה נחמד לגור שם כמה שנים”.

למה?

“כי שיקגו מזכירה לי את ניו יורק”.

אני מבין. וכאן ממילא אתה רוב הזמן נמצא בסטודיו שלך.

“אני אוהב להיות בסטודיו שלי ולשפר שם את הטכניקה שלי”.

אתה אובססיבי לגבי הטכניקה האמנותית.

“נכון. כי זהו כלי המשחק שלי. חשוב להיות קפדן ומוכן. במשך שנים, כשבתור ילד ביקשתי מאבא שלי לספר לי על העבר שלו, הוא דיבר רק על הדברים הטכניים באושוויץ: מבנה הבלוקים, הרוחב של השבילים בין הצריפים, קווי המתאר של הגדרות. אני רציתי מאוד, ובעצם התחננתי בפניו, שיספר לי סיפורים עם מגע יותר אנושי, על הרגשות שלו, אבל הוא התעקש לדבר איתי רק על הפרטים הענייניים במחנה: המבנה והצורה, האורך והרוחב”.

ואת זה הבאת לעבודה שלך. מזכיר את הציורים של משה קופפרמן, שמקובל לראות בקווי השתי־וערב הגיאומטריים המשורטטים באופן סיזיפי בכל העבודות שלו את הגדרות במחנה שבו הוא היה כלוא במלחמה.

“אבל זה נובע מצורך קיומי, לא מגחמה אמנותית”.

כמובן.

“השואה היא בדנ”א שלי. היא משקפיים ששום ניתוח לייזר לא יוכל להסיר מהעיניים שלי. השואה היא לא משהו שאני מסתיר או מתבייש בו, ואני מתמודד עם העובדה הזאת כל יום בעבודות שלי ובחיי הפרטיים. אתה לא צריך לצעוק כדי להישמע”.

חליפה של איש מת

לחישות, רמזים, דימויים דו־משמעיים, נוכח־נעדר, מסמן בלי מסומן: האסון תמיד נוכח על הבד, תמיד נרמז, לעולם עומד על בלימה, אבל אף פעם לא מתפרץ. האמת תמיד חמקמקה, המסר מעומעם. בכל קומפוזיציה תמיד יישתל נתיב מילוט - השתקפות, או מערה, או בור, רסיסי טיפות משתברות לאינסוף בגשם סוחף, כדורים פורחים שמרחפים מעל האדמה במרחק ביטחון - תמיד יהיה מקום לחמוק אליו בציורים של קון, תמיד תיברא אצלו אופציה להימלט. לעולם תוּבע אצלו אירוניה דקה, כפל משמעות, שכפול של מטאפורה: זהו שרטוט של נתיב מקביל, מסלול עוקף קטסטרופה.

הסופר אתגר קרת, בנם של ניצולי שואה, מסביר תמיד בראיונות שהוא האדם היחיד בעולם שרוצה לדבר לא ברור. הסופר אהרן אפלפלד, ניצול השואה, כשהגיש את סיפוריו הראשונים בשנות ה–50 להוצאות לאור אמריקאיות, נתקל בספקנות ובדחייה מצד העורכים בשל הטון המינורי של סיפורי המלחמה הקשים שלו. הוא ענה להם בביישנות שהוא רוצה ללחוש על השואה, לא לצעוק. לפי השמועה, אפלפלד כותב את ספריו הנפלאים מתוך ממ”ד מוגן בביתו שבירושלים. שי קון לא יוצר בתוך ממ”ד, בדיוק ההפך. שעת ערב עכשיו בקומה ה–39 במנהטן, ורוח קרה מבריחה אותו ואותי אל מפלט חדר העבודה שלו בדירתו להמשך השיחה. אולם ציור מצמרר שתלוי על הקיר מעל פינת המחשב שלו, ציור שמן שקון צייר בגיל 16 ומתאר סצנת ניתוח מפחידה וסדיסטית בקליניקה מוארת בניאון מסנוור, מלחיץ אותי ומקשה את קיום הראיון כאן. אז אנחנו עוברים לבקשתי לסלון.

קון מתמקם מולי על הספה ובודק אותי בסלחנות מלגלגת, סינתזה מדויקת של הדי וזאב קון. הוא לבוש ברישול אגבי, בגדים בגוון חום לא מחייב. לפני כמה שנים כתבת אופנה של מוסף “גלריה” בעיתון הזה לכדה את קון בפתיחה של תערוכה שלו בתל אביב, צילמה אותו וביקשה שיתאר את הבגדים שלבש לערב החגיגי שלו. בדרך כלל המרואיינים למדורים מעין אלה מתגאים בבגדי המותגים הנוצצים שלהם. קון ענה לכתבת בפשטות שהוא לובש “חליפה של איש מת” - מתנתה של אספנית אמנות אלמנה שהעניקה לו את בגדיו של בעלה המנוח. חליפה של איש מת, קשה למצוא תיאור מדויק יותר לצלב המטאפורי שקון נושא על כתפיו.

מהי עמדתך לגבי אמנים לא יהודים העוסקים ביצירתם בשואה שערורייתית, כמו האחים צ’פמן לדוגמה? האם רק לאמנים יהודים יש זכות לטיפול בשואה, מעין “מונופול”?

“אני יכול רק להעיד על עצמי, ואני לא מרגיש בשום צורה ודרך שאני סמכות בנושא או ‘פטרון’ לתחום. האחים צ’פמן עשו את זה בצורה מבריקה ושינו את הנושא לדיון על המכניזם של הרשע. הם יצרו גיהנום שבו אלפי צעצועים בדמות חיילים גרמנים ממלחמת העולם השנייה טובחים ורוצחים זה את זה ואת עצמם במין אורגיה נאצית פסיכוטית, ונתנו פרשנות מכוננת על השואה ועל הייצוגים שלה בחיים עצמם”.

זה מרשים שאתה יכול להעריך אותם בצורה כזאת. זו גם ההזדמנות לספר לקוראים שאתה לא איזו דמות טרגית, בן דמותו של אביר היגון. חוש ההומור שלך משובח, ואתה מרבה להתגלגל בצחוק רם, למרות שאת בדיחות השואה הקיצוניות שלך לי אסור אפילו לצטט. העבודות שלך, אפילו הן, רוויות באווירה מבודחת.

“תראה, מה שמצחיק אותי לא בהכרח מצחיק אנשים אחרים. העבודות שלי הן התכה של אבסורדים. אני מצייר בסגנון של אסכולת הדסון ריבר סקול האמריקאית מהמאה ה–19, ובמיוחד הצייר תומס קול. הם ציירו בווירטואוזיות מהממת את השגיבות של המערב האמריקאי, את גדולת הטבע והנופים. גם אני מצייר את הנופים האלו, אבל אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה מה קורה לנופים האלה לאחר שהתיירים פולשים אליהם: הזוהמה שהם משאירים אחריהם, הדלק של המכוניות שלהם, ערימות האשפה. ההנגדה של הפאתוס ההרמוני הזה של הבריאה, עם כל החשיבות העצמית התהומית שלו, ביחד עם הלכלוך האנושי - זה מצחיק אותי. כמו שהג’וקר שאל את באטמן: ‘Why so serious?’”

שאלה טובה. לאחרונה הצגת בגרמניה, ועבודותיך התקבלו שם בהתלהבות גדולה. מתבקש לשאול כיצד הרגשת בביקורך הראשון הזה בגרמניה? מהי התחושה לאור ההתעניינות של עולם האמנות הגרמני בעבודתך?

“כמו שציינת, לקח לי הרבה זמן להביא את עצמי לבקר בארץ שהותירה כזה חותם על משפחתי ועלי. אבל מרגע שירדתי מהמטוס בברלין הרגשתי שאני צריך להפוך את הגישה שלי ולתת לזה צ’אנס. לפני כמה שנים ההורים שלי חזרו למחנות לסגור את המעגל, כל עוד הם יכולים. אני אז לא מצאתי בעצמי את הכוחות הנפשיים להצטרף אליהם. קבלת הפנים הטובה שזכיתי לה בגרמניה וההלם התרבותי שחוויתי בברלין סייעו לי קצת להיפתח ולא להיות עסוק באופן כפייתי בכעס. אבל אני לא יכול להגיד שהרגשתי שם בנוח, וכנראה לעולם לא ארגיש שם בנוח”.

האם, כמו בני דור שני לשואה רבים אתה חש ב”סינדרום האשמה” כלפי הוריך? ולהבדיל, באשמה על הצלחתך הבינלאומית למול הצלחתם המינורית יותר של הוריך?

“בכלל לא. אני חושב שהורי מאוד שמחים בהישגים שלהם, וגם גאים בהישגים שלי ובעובדה שאני יכול להתפרנס מהאמנות שלי. בשבילם הקמת משפחה בארץ המובטחת אחרי כל מה שהם עברו, היה הגמול האולטימטיבי. אני בסך הכל מנסה להוסיף את הצליל שלי בחיים לסימפוניה הגדולה שלהם”.

ואתה, להבדיל, עדיין נמצא בנדודים. ירושלים, לונדון, בוסטון וניו יורק - הערים שבהן התגוררת - כולן אפורות וגשומות, ואילו עבודותיך רוויות בצבעים עזים וחמים. הסבר את הפרדוקס.

“הקלישאה שהגאולה מגיעה מבפנים היא נכונה. אותו הדבר תקף לגבי אמנות, אם אתה רוכש את הכלים הנכונים ליצור אותה, אז העולם יכול להיות טוב ומואר אפילו אם אתה יושב בתא כלא”.

צועני־ישראלי

האפילוג של הראיון הזה מתקיים בתא הכלא הנוח של קון: הסטודיו החדש המרווח שלו בשכונת הגלריות האופנתית צ’לסי במנהטן. על הקירות - הפתעה. לקראת תערוכת היחיד החדשה שלו בתל אביב, יצר קון סדרת ציורי ענק המתארים את שגרת חייהם הקשה של העובדים הזרים והפליטים האפריקאים בדרום העיר. העובדים כהי העור נראים תועים, נבוכים, בנוף זר להם, עוין, גם אם מצויר להפליא. האפקט מהמם. דומה שזו העבודה הראשונה שלו שנוגעת בפוליטיקה ישירה ונפיצה.

המפגש הראשון שלו עם מצוקת הפליטים התרחש כשקון עבד על תערוכתו הקודמת בגלרית חזי כהן. כהן, אדם עם סיפור חיים לא ייאמן - מוכר שווארמה ברמת גן שהפך לאחד מבכירי הגלריסטים בישראל ‏(שוב, בשר‏) - קבע לפני שנה, בצעד הפגנתי־חברתי, את משכנה של הגלריה הענקית שלו ברחוב וולפסון סמוך לנוה שאנן, מעוזם של הפליטים האפריקאים. קון התוודע לבעייתם החריפה של השכנים החדשים, והחליט לתעד אותם בציוריו בסדרה אמיצה ונוקבת. למרגלות הציורים הטריים שבחלקם טרם יבש הצבע, הוא מסכם עכשיו:

“כבנם של ניצולי שואה, שני אמנים מהגרים פליטים ממלחמת העולם השנייה, שנמצא בעצמו תמיד בתנועה, אני מרגיש כמו ‘צועני ישראלי’ שאיבד את מולדת האם שלו. אני חושב שהפליטים האפריקאים בישראל מרגישים כך בדיוק. אז איך אני יכול להתעלם מזה?”

וכך, בתשובה הצלולה הזאת, הגיעה רכבת המסע שלי בחיפושי אחרי שי קון לרציף בטוח, גם אם ארעי. זו לבטח לא התחנה האחרונה. זה לא הסוף. הכל בהיר עכשיו, הכל נכון. נותרה לי רק עוד שאלה אחת למאסטר הציור הזה, לקלאסיקן הפוסט־מודרניזם שי קון.

לסיכום, אמא שלך ביקשה ממני לשאול אותך דחוף מה עם נכדים ממך ומאשתך?

“תודה על ההתקלה. אתה יכול למסור לה בשמי שזו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן. אבל אני מרגיש סופסוף שמח ושלם, וכל הקרדיט הוא לאשתי. אני לבטח לא מרגיש צורך לראות את ההמשכיות הביולוגית שלי בעולם. זו פשוט אחריות שהיא לא לכוחי. אני מנשים חיים לתוך העבודה שלי כל יום, וזה קשה ומתגמל מספיק. אגב, תבקש מאמא שלי שתוסיף עוד מלח לקציצות בפעם הבאה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו