בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדותה של קורבן סחר בנשים

"אסור לדבר. אסור לבכות. הפחד נכנס לך לעצמות"

מאות נשים עברו מיד ליד במנגנון הסחר בנשים של רמי סבן ודודו דגמי. אחת מהן מספרת על חיי הגיהנום בשבי

תגובות

"עבודה בחו"ל בשכר של 1,000 דולר לחודש" הבטיחה המודעה שהתפרסמה ברוסית בספטמבר 2002 בעיתון המקומי של עיירה קטנה ברוסיה. ט', שהיתה אז צעירה בת 25 הנתונה בקשיים כלכליים, מספרת שהיא שמרה את המודעה שנראתה לה מסקרנת וכשחזרה הביתה ממשמרת במכולת שבה עבדה התקשרה לברר פרטים. כך נלכדו מאות נשים שהוברחו מעיירות קטנות ברוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה ואוזבקיסטן לידי רשת סחר בנשים שבראשה עמד רמי סבן ופעלה בישראל ומעבר לים בחבר המדינות לשעבר, בריטניה ובלגיה. עד מהרה מצאו הנשים את עצמן בתנאי ניצול מחפירים, דרכונן נלקח מהן ותנועתן הוגבלה, מרביתן נכלאו בדירות מסתור וספגו התעללות קשה. הרשת פעלה מ–1999 ועד 2007.

חקירת הפרשה התעוררה בעקבות מעצרו של דודו דגמי. בגזר הדין שהתקבל במאי 2012 נקבעו עונשי מאסר משמעותיים - ארבעה מחברי הרשת ‏(רמי סבן, האחים דוד וקובי מוראידי ושמואל טימור מלכה‏) נשלחו לשלוש עד 18 שנות מאסר. אבי ינאי, שותף נוסף ברשת, נשלח ל–18 שנות מאסר בכלא ברוסיה. כמו כן הושת על האשמים קנס בסך מאות אלפי שקלים שיועבר לקופת המדינה ונפסק פיצוי כספי ‏(בממוצע 15 אלף שקל‏) ל–13 קורבנות סחר שהעידו בפרשה.

"לא היה רשום במודעה באיזה תפקיד מדובר", משחזרת ט', כיום בת 36, שגם העידה במשפטם של סוחרי הנשים. "לטלפון ענתה בחורה בשם א' והיא אמרה לי שהעבודה בישראל או במדינות אחרות ותיאמה לי פגישה. כעבור שבוע הגעתי למשרד קטן. א' אמרה 'את נראית חמודה ומאוד יפה'. היא שאלה לגילי וסיפרה שהעבודה היא בתחום המלצרות... היא רצתה לדעת אם יש לי דרכון ואמרה שבעוד שבוע יגיע מישהו מישראל והוא יחליט אם אני מתאימה". ט' מדגישה שבשום שלב לא נאמר לה שמדובר בעבודה בזנות. היא מספרת שהוריה התגרשו כשהיתה בת חמש. אמה נישאה מחדש ובן זוגה סירב לגדל עמה את ילדיה. ט' ואחיה הצעירים עברו לבית הסבתא. "למרות שאמא שלי לא גידלה אותי", היא אומרת, "כשהיא חלתה בסרטן, הרגשתי צורך לעזור לה. ניתוח ברוסיה עולה הרבה מאוד כסף והרגשתי שאני חייבת לעבוד כדי שהיא תוכל לקבל טיפול. המודעה משכה אותי מאוד והייתי בטוחה שהנה החיים של כולנו יהיו טובים יותר".

ט' לא הצליחה להגיע לפגישה שנקבעה וא' בא בעצמו למקום עבודתה במכולת הקטנה כשהוא מלווה בשני גברים נוספים. "ביקשתי הפסקה ויצאתי לדבר איתם", היא מספרת, "אחד הגברים הציג עצמו כרמי סבן. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. לא חשדתי בדבר. הוא התבונן בי ואמר שאני מתאימה לעבודה. הם ביקשו את הדרכון שלי ומסרתי להם. הם אמרו לי שבעוד שבוע תתקשר אלי א' ושאטוס לישראל. כעבור שבוע א' התקשרה ואמרה לי שקנו לי כרטיס טיסה למוסקבה ושהיא תבוא לקחת אותי במונית לשדה התעופה".

בהגיעה למוסקבה הובלה ט' לדירת מעבר ומיון לשלושה חדרים ושם נחשפה בפניה התרמית. "הכניסו אותי לדירה צפופה ומזוהמת", היא משחזרת. "היינו בערך 65 נשים בדירה קטנה. שם הבנתי הכל, כבר הבנתי במה מדובר אבל לא היתה לי אפשרות לברוח. שלושה גברים שמרו עלינו ופיקחו על כל תזוזה. הרגשנו כמו בכלא. אף אחת לא היתה מורשית לצאת, אפילו לא לחמש דקות, גם לא לרדת לרחוב לקנות סיגריות. הייתי בדירה הזאת בין שבועיים לשלושה שבועות, קשה לי להגיד במדויק. קשה לדבר על זה. אסור לדבר. אסור להתלונן. אסור לבכות. הפחד נכנס לך לעצמות. בחורה לידי שהתפרצה בבכי ואמרה 'אני לא רוצה להיות פה, תנו לי ללכת', חטפה מכות. את מבינה שאת צריכה לשתוק ולא להתמרד. כל הזמן היתה תנועה בדירה - כל יום הביאו עוד ועוד בחורות חדשות ו'הוותיקות' יותר נשלחו מהדירה לישראל.

"אחרי שבוע בדירה ראיתי את סבן. הוא כל פעם היה בא והולך. כל בחורה חדשה שהגיעה לדירה הוכנסה לחדר קטן שבו בדקו אותה שלושה גברים. את צריכה להתפשט ובודקים אם יש לך צלקות וסימנים בגוף. כל הזמן חשבתי איך לברוח אבל הייתי קפואה ומכווצת מפחד. בוקר אחד בא סבן, הצביע עלי ועל עוד כמה בחורות ואמר 'את, את ואת - אתן קבוצה ואתן נוסעות למצרים. התחלתי לבכות. לא הבנתי למה אנחנו נוסעות למצרים".

הנשים נחתו בשדה התעופה בהורגדה, משם הועברו לקהיר והוכנסו לרכב. "הפעם אלה היו צעירים שדיברו ערבית, אנגלית ועברית והם הובילו אותנו לדירה קטנה בלי מקלחת כשהם כל הזמן צועקים עלינו", משחזרת ט'. "היו להם מכשירי מירס והם חיכו למידע שיאותת להם שאפשר להעביר אותנו לנקודה הבאה. הם חילקו אותנו לקבוצות קטנות. כשהם קיבלו איתות, הם היו צועקים לנו 'מהר, מהר', מיד היו מגיעות מוניות ושלוש נשים היו עולות לכל רכב ומוסעות בנתיב שונה בסיני".

במשך חודש היטלטלו הנשים בסיני. ט' מתארת מעבר נוסף לתוך שלושה ג'יפים. "הפעם כבר חיכו לנו גברים עם קלצ'ניקוב", היא אומרת. "משם העמיסו אותנו כמו בהמות על משאית עם ברזנט. הגענו לבונקר שנחפר בתוך החול ואסור היה לנו לצאת ממנו במשך כחודש. היינו כמו חולדות. כשהגיע החושך איפשרו לנו לצאת קצת החוצה ולחלץ עצמות והיינו רואות אורות מנצנצים מכיוון ישראל". ט' מספרת שאת המעבר מנקודה לנקודה בסיני ליוו יריות. "לא יודעת מי ירה - החיילים מהצד הישראלי או החיילים מהצד המצרי - אבל זה היה מפחיד. עד היום יש לי סיוטים בלילה בגלל מה שעברנו בסיני. עברנו שם התעללות שקשה לדבר עליה", היא אומרת ומשתתקת.

"בסוף הגענו לחושות של בדואים ליד ישראל. חיכינו שם לרגע המתאים וחצינו את הגבול ברגל ב–5 באוקטובר 2002, כשכדורים שורקים מעלינו. העלו אותנו בצד הישראלי לאוטובוס והורו לנו לזרוק מהחלון בזמן הנסיעה את כל החפצים שהיו לנו - קצת הבגדים והציוד שהיה לכל אחת".

לאחר חציית הגבול הובלה ט' לדירת מסתור בראשון לציון. "בערב הגיע סבן עם עוד שני גברים", היא מספרת. "כל אשה נכנסה לחדר, התפשטה ובדקו אותה. הוא התחיל למיין אותנו, הוא הורה לכמה נשים ממולדובה ללכת עם אחד הגברים והסביר שיש כבר הזמנות של לקוחות שמחכים. אני נשארתי אחרונה בדירה והתחלתי לבכות ולרעוד. לקחו אותי למועדון בדרום ראשון לציון וסבן הציג אותי שם לגבר בשם י'. הם סגרו עסקה וסבן מכר לו אותי. י' לקח אותי מיד למכון ליווי ברחוב דיזנגוף בתל אביב ושם מכר אותי לבעלי המקום".

תשעה חודשים היתה ט' כלואה בדירה שממנה יצאה בליווי נהג לדירות לקוחות. "האמון שלי בבני אדם בכלל ובגברים במיוחד אבד בימים האלה. היו מקרים ששלחו אותי לדירה שחיכו בה 15 גברים ונדרשתי לעשות סקס תוך שלוש שעות עם כל אחד בנפרד. את צריכה לספק כל דרישה. נהג היה בא לקחת אותי מהדירה, הוא היה מחכה ליד הדלת ומחזיר אותי. הכסף שעשיתי מכל לקוח היה מתחלק ביניהם. אני לא קיבלתי כלום. 50 שקל עברו לנהג, 100 שקל למכון הליווי ו–100 לשקל לסבן. סבן, גם אחרי המכירה שלי, עדיין נהנה מכספי כל לקוח אליו נשלחתי".

ט' מספרת שהיא היתה מתמרדת, בוכה ונשברת. "לא רציתי לעבוד והייתי עושה להם צרות ובושות. הייתי מסרבת לדרישות לקוחות ומקבלת מכות בגלל זה. חתכתי ורידים וניסיתי להתאבד ופעמיים ניסיתי לברוח מבית הלקוחות אבל פוצצו אותי במכות כשתפסו אותי". בפעם השלישית הצליחה ט' לברוח מבית לקוח. "הגעתי לכיכר רבין וישנתי שם על ספסל במשך שלושה ימים", היא מספרת. "בעל מסעדה ראה אותי ושאל אותי למה אני ברחוב. אמרתי שאין לי איפה לישון והוא הציע לי עבודה וסידר לי פינה לישון בה. לא סיפרתי לו כלום על הזנות. עבדתי אצלו בשטיפת כלים ועבדתי במטבח המסעדה".

מה קורה איתך היום?

"היום אני גרה בשכירות לבד, עובדת בניקיון ולא יודעת מה הלאה. תוקף הוויזה שלי פג בקיץ ואני בחרדה שלא יחדשו לי אותה. אני מרגישה שאני רוצה לחיות כאן. אני כבר יודעת את השפה והתרגלתי לחיים כאן. אין לי מה לחזור לרוסיה".

ט' לוקחת נשימה עמוקה ומסכמת בבכי: "אני לא מצליחה לבטוח בגברים ולפתח זוגיות בריאה. מספיק שגבר אומר מילה סתמית בטון קשוח ואני מתכווצת. אני נוטה לדיכאון וסובלת מחרדות. אני חיה בחוסר ודאות ומפחדת שיגרשו אותי מישראל. יש נזקים בריאותיים ברורים כתוצאה מהזנות - לא הצלחתי להיכנס להריון מהחבר שהיה לי ואני מנסה להשלים עם המחשבה שלא יהיו לי ילדים. יש לי סיוטים, אני לא ישנה טוב בלילה. זה משהו שאי אפשר לשכוח. האכזריות, הרוע, ההתנהגות של הגברים אלייך בזנות משנה תפיסת עולם.

"סבן והקבוצה הזאת שסחרה בנו התנהגו כמו חיות ועשו בנו דברים איומים כאילו שאנחנו בכלל לא בני אדם. לפני המשפט פחדתי מאוד. היה לי דיכאון, חתכתי ורידים. זה הציף לי הכל. היה קשה לדבר על זה. מצער אותי שלמרות שבית המשפט פסק לי ולשאר הנשים פיצויים שום שקל לא הועבר אלינו. הכסף הזה יכול לעזור לי לטפל בעצמי ולהתחיל בחיים חדשים".

"אני כל הזמן מקבלת מיילים וטלפונים מהנשים שהעידו בפרשה שמבקשות לדעת למה הפיצוי הכספי שבית המשפט קבע להן עדיין לא הועבר אליהן", אומרת ריטה חייקין, מנהלת פרויקט מאבק בזנות ובסחר נשים בארגון אשה לאשה - מרכז פמיניסטי חיפה. חייקין ליוותה תשע מקורבנות הסחר שהעידו בפרשה וזכאיות לפיצויים.

"מרבית הקורבנות גורשו מישראל למדינות המוצא שלהן", מדגישה חייקין. "הן זומנו לישראל למתן עדות כשהתברר שהן היו קורבנות הרשת שניהל סבן. היו גם כאלה שהעידו בארץ המוצא שלהן באמצעות טכנולוגיית וידיאו קונפרנס".

רק שלוש מהנשים חיות כיום בישראל. שתיים מהן נשואות לגברים שלקחו חלק בפעילות הרשת. "אני לא בקשר איתן כיום ולא הייתי רוצה להיכנס לבחירות שהן עשו בחייהן הפרטיים", אומרת חייקין. "בשיחה יחידה שהיתה לי איתן התרשמתי שלכל אחת מהן יש השפעות והשלכות מהפרשה על חייהן על אף שהן עובדות ומתפקדות.

"הנשים שהעידו בפרשה הזאת הן אמיצות מאוד", מדגישה חייקין. "להגיע, לעמוד ולהתמודד בזירה משפטית מול אותם אנשים שגרמו להן סבל - התעללו בהן, ניצלו אותן, רימו אותן - זה מצריך כוחות נפש עצומים. להתמודד עם שאלות הסנגורים של סוחרי הנשים היה עינוי גדול עבורן. הרבה פעמים היו להן בעיות זיכרון קשות כתוצאה מהטראומה המאפיינת שורדות זנות אבל הן היו נחושות להשיג צדק".

באיזה מצב מצויות קורבנות הסחר כיום?

"הן סובלות מפוסט טראומה ודיכאון ובעיות נפשיות שיישארו איתן לכל החיים. לחלק יש בעיות אלכוהול. הרבה מהן לא מסוגלות להיות בזוגיות ולבטוח בגברים. עם זאת מספר נשים שהיו חזקות יותר מבחינה נפשית ושהיתה להן סביבה מוגנת יותר הצליחו לבנות מאז חיים חדשים - להתחתן, ללדת ילדים ולהתפתח.

איך הן מתייחסות לגזר הדין?

"אין שמחה של ממש בכל הסיפור הזה. מרביתן הגיבו בצורה מאופקת כששמעו על המאסרים והרגישו שנעשה צדק. אבל אין פה באמת הקלה. זה עוד שלב בפרשה גיהנומית שהן עברו והן ימשיכו להתמודד עם ההשלכות שלה. הן כועסות שהפיצוי הכספי לא הועבר להן עד היום. עיכוב הפיצוי מקשה עליהן לסגור באופן סופי את הפרשה. זה כסף שיכול היה לעזור להן לשקם במעט את חייהן".

גובה הפיצוי נע בין עשרת אלפים שקל ל–45 אלף שקל לכל קורבן סחר. "בממוצע מדובר ב–15 אלף שקל לכל קורבן סחר", אומרת חייקין. "זה סכום נמוך לכל הדעות. בנוסף, קרן חילוט שהמדינה היתה אמורה להקים למען קורבנות הסחר, ושנועדה בין השאר לדאוג לפיצוי נשים שסוחריהן לא טרחו לשלם את הפיצויים שנפסקו להן, לא קמה עד היום, למרות שעוגנה בחקיקה לפני קרוב לשש שנים. עונשי המאסר שנפסקו אמנם משמעותיים, ושוויים הכולל של הקנסות לקופת המדינה הוא בסך מאות אלפים. הפיצויים לנשים, לעומת זאת, הם זעומים בהרבה, וזה מקומם שמרבית הקורבנות בפרשה זו עדיין לא פוצו כלל".

מרשות האכיפה והגבייה נמסר: “התיק הועבר לגבייה מבתי המשפט ב–23.1.2013 ומיד הוצאה דרישה ראשונה לתשלום. על פי החוק, יחל המרכז בפעולות גבייה מיד כשיתקבל אישור המסירה לדרישת התשלום. הנאשמים נאסרו לתקופה ממושכת בכלא ולפיכך הליכי הגבייה עשויים להתארך. עוד יצוין שהחייבים הגישו בקשות לעיכוב ביצוע גזר הדין לבית המשפט העליון. אם יתקבלו, לא יוכל המרכז לפעול כנגדן. רשות האכיפה והגבייה מודעת לחשיבות הגבוהה שבאכיפת פסקי דין אלו לטובת הקורבנות ועושה ככל שביכולתה לפעול לגבייה מהירה של כספי הפיצויים והעברתם לקורבנות”.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו