בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חשיפה

סוחר הנשים שהפך לאיל נדל"ן בחסות המדינה

כשדודו דגמי, סוחר הנשים הגדול בתולדות המדינה, הבין לפני כחמש שנים שהוא עלול למצוא את עצמו בכלא לשנים רבות, הוא החליט להפוך לעד מדינה. אחרי שהפר את ההסכם איתו ופעל באלימות גם בעסקי הנדל”ן החדשים והמשגשגים שלו, תוך שהוא מסתייע בארגון פשע, המדינה המשיכה לספק לו הגנה. כך טיפס עבריין אלים ומסוכן לאלפיון העליון, בחסות הפרקליטות והמשטרה

תגובות

נובמבר 2008. אל “קויה”, מגה בר מפואר שנחנך זה עתה בתל אביב, נכנסים בשעת לילה מאוחרת דוד ‏(דודו‏) דגמי, מסוחרי הנשים הגדולים בישראל, והעבריין רמי אמירה, שניצל ארבעה חודשים קודם לכן מניסיון התנקשות בחוף טובגו בבת ים. באירוע בחוף נהרגה מרגריטה לאוטין, שבילתה עם משפחתה ונפגעה מהכדורים שיועדו לאמירה במסגרת מלחמה בין ארגוני פשע.

אמירה, שמלווה דרך קבע בשומרי ראש, ודגמי, מתיישבים על כיסאות בבר ומזמינים משקאות. הברמן מתמהמה. הם לא אוהבים את זה. בדמיון מצמרר כמעט לסצנה מסרטו של מרטין סקורסזי “החברה הטובים”, שבה יורה אחד הגנגסטרים ברגלו של המלצר ששוכח להגיש לו את המשקה שלו - הם מכים את הברמן ושוברים עליו כוסות, עד שהוא פונה לבית החולים, שם הזדקק ל–30 תפרים. מאוחר יותר יטען דגמי בבית המשפט, בדיון בפרשה אחרת, כי אינו זוכר את האירוע.

קצת יותר מארבע שנים חלפו מאז אותו ערב, שמידע מודיעיני אודותיו הגיע למשטרה. בפברואר 2011, חוסל רמי אמירה. רוצחיה של מרגריטה לאוטין כבר היו בכלא. ודודו דגמי? הוא הפך לאחד מאנשי הנדל”ן הבולטים במחוזותינו. מלווה במאבטח/נהג, נוסע במרצדס, יושב במשרד מפואר ומגלגל, על פי דבריו שלו, מחזורים של מאות מיליוני שקלים.

היום מחזיק דגמי בעשרות נכסים, פועל באמצעות קרוב ל–20 חברות, מוביל קבוצות רכישה, מבצע תמ”א 38 ‏(חיזוק מבנים תמורת הטבות או דירות בבניין‏) ואפילו היה לפרק זמן קצר שותף בפרויקט של חברה ציבורית בבעלות אחת המשפחות החזקות במשק הישראלי. הוא מתרועע לעתים עם סלבריטאים, ביניהם ציון ברוך ושלום מיכאלשווילי, אותם הכיר אחרי שקנו דירות באחת מקבוצות הרכישה שהוביל.

אם אתם גרים באחת הערים בגוש דן או השפלה, שבכל אחת מהן מבצעת אחת מהחברות שלו ‏(ששמה אסור לפרסום‏) עשרות פרויקטים של תמ”א 38 - ייתכן שגם אתם נתקלתם בדגמי. גם אם כן, לא תוכלו לשער כי 24 תיקים חמורים שנפתחו נגדו בעשור האחרון נסגרו בעקבות חתימתו על הסכם עד מדינה. בתיקים הללו כלולות האשמות בדבר ניסיון אונס, סחר בנשים, סרסרות, סחיטה באיומים והחזקת סמים. הוא סוחר הנשים הגדול ביותר שנתפס בישראל אי פעם והיה הרוח החיה בפרשת סחר בנשים שכללה הברחה לישראל של מאות נשים ממזרח אירופה והעסקתן בזנות. כשנעצר ב–2007 בחשד לניסיון אונס וסחר בנשים, וכשהבין שהוא עלול למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח לשנים רבות, החליט דגמי לשתף פעולה עם המשטרה. תמורת מחיקת כל התיקים החמורים בעניינו הוא הפך לסוכן משטרתי והעביר לשוטרים אינספור הקלטות של שותפיו לרשת המסועפת. הוא קיבל מעמד של עד מדינה והוביל להרשעתם של ארבעה שותפים שלו, שלושה מהם זוטרים ממנו. הם הורשעו ונידונו לעונשי מאסר של שלוש עד 18 שנים.

העדות של דגמי זיכתה את צוות התשאול של היחידה המרכזית במשטרה, ובכלל זה את נצ”מ שלומי מיכאל ואת פקד אדוארד פלינר ‏(החוקר ששמע מדגמי במשך כשנה עדויות מפורטות על התנהלות הרשת‏), בעיטור הנשיא לשנת 2009 על תרומת הצוות למאבק בסחר בנשים. לפרקליטות המדינה, שחתמה על ההסכם עם דגמי, סיפקה עדותו של דגמי הישג חסר תקדים כמעט, במיוחד נוכח כמה כישלונות גדולים בשנים האחרונות. קצין משטרה בכיר ביחידה המרכזית ‏(ימ”ר‏) בתל אביב אמר באחרונה כי “מדינת ישראל צריכה להגיד תודה לדגמי”.

ההישג האדיר שהעניק דגמי למשטרה ולפרקליטות היה מתגמל גם בשבילו, כמובן. מלבד 24 התיקים שנסגרו, שני הגופים תמכו בהטלת חיסיון על שמו או על פרטים מזהים בעניינו, סגרו לו תיק פלילי גם אחרי ההסכם שנחתם עמו והתעלמו מתלונות רבות שהוגשו נגדו במשטרה. כך, למשל, נגמר בלא כלום, אותו אירוע קשה ב”קויה”, שהתרחש פחות משנה אחרי שחתם על הסכם עד המדינה. דבר לא נעשה גם אחרי שנמצאו ברכבו של דגמי סמים “שלא לצריכה עצמית” ואגרופן.

כשחתם על הסכם עד מדינה, התחייב דגמי “שלא לעבור כל עבירה ממועד החתימה ועד לסיום משפטו ו/או לבצע מעשה שיש בו כדי לפגום באמינותו”. בשנים שחלפו מאז הוגשו נגד דגמי תלונות מצד תושבים החיים בשטחים שאותם רצה לפנות לצורכי הקמת מיזמי נדל”ן שונים. כל התיקים נסגרו, מלבד מקרה אחד שממנו לא יכלו המשטרה והפרקליטות להתעלם. לפי כתב האישום שהוגש במקרה זה ‏(בגין סחיטה באיומים‏), חבר דגמי - לא בפעם הראשונה - לראש ארגון הפשע היפואי עיזאת חמאד, כדי לפנות שוכר מאתר שבו עתיד לקום פרויקט נדל”ן בדרום תל אביב ששוויו כחצי מיליארד שקל. שמו של חמאד הופיע גם בתלונות אחרות נגד דגמי, אך הן נסגרו.

זה לא נגמר בכך. על פי החומרים שנחשפו במשפט הסחר בנשים, דגמי גם המשיך לפעול בעולם הזנות. הוא המשיך לקבל כסף מעסקי הזנות גם לאחר הסכם עד המדינה וטען בבית המשפט כי אלו כספים שהגיעו לו בגין פעילותו טרם ההסכם. כמו כן הוא היה שותף במועדון החשפנות “בייבידולס” עד 2010. בעלי המועדון טוענים כי מתקיימת בו פעילות חוקית בלבד, אך אחת הנשים שעבדה במקום זומנה לחקירה לאחר שניסתה לשדל שוטר סמוי באחת מהפשיטות על המקום. בחקירתה סיפרה כי חלק מהעובדות מספקות שירותי מין במועדון וכי ראתה אותן עולות לחדרים עם לקוחות. כשנשאלה מי מהבעלים יודעים שהיא נותנת שירותי מין במועדון, השיבה כי “כולם יודעים - זה לא סוד”. כשהמשטרה ביקשה לזמן את דגמי לחקירה אודות אותו ערב הוא טען שהוא רק “עוזר מנהל”. שנה לאחר מכן, במשפט פרשת הסחר בנשים, דגמי כבר הודה כי היה שותף ב”בייבידולס”.

באחרונה, אחרי שנה של מאבק משפטי שניהל “הארץ” באמצעות עורכת הדין טל ליבליך ממשרד ליבליך־מוזר - מאבק שהחל בבית המשפט המחוזי, עבר בבית המשפט העליון, וחזר שוב לבית המשפט המחוזי - התאפשר פרסום שמו של דגמי. ועם זאת, על פי החלטת בית המשפט העליון עדיין לא ניתן לפרסם הכל אודותיו, לכן חלק מהפרטים על דגמי ועל שותפיו הם חלקיים או מעומעמים ‏(על המאבק המשפטי הממושך ראו מסגרת). בכל זאת, התחקיר חושף עד כמה שניתן מיהו דודו דגמי, שהפך במידה רבה בחסות המדינה, מסוחר נשים לדמות בולטת בשוק הנדל”ן. כמו כן ייחשפו קשריו עם משפחתו של שוטה חובל, לשעבר מנהל אגף רישוי ופיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב, שצפוי להיות מואשם בקרוב בקבלת שוחד ‏(בכפוף לשימוע‏).

להתראות חברה ציבורית

מדי בוקר יכולים תושבי שכונה שקטה ויוקרתית בשפלה לראות כיצד מקיף גבר גדול מידות את מכונית המרצדס של דגמי ובודק את השלדה כדי לוודא שלא הוצמד לה מטען חבלה במהלך הלילה. לאחר מכן מתיישב האיש, דמיטרי שמו, במושב הנהג, ודגמי מצטרף אליו. מכאן יעשו השניים את דרכם למשרדי החברה של דגמי. מי שיגיע למשרדים ויתעניין ברכישת נכס או השתתפות באחד מהפרויקטים יקבל לידיו חוברת פרסום מהודרת. בחוברת מתוארת החברה של דגמי כחברה פיננסית גדולה עם צוות איכותי ומקצועי ומופיעות תמונות של הפרויקטים השונים בליווי תיאור קצר שלהם. בעמודי הכרומו של החוברת ניתן לקרוא פרטים נוספים על פעילות החברה, שמבצעת עשרות פרויקטים בהיקפים של מאות מיליוני שקלים ומחזיקה בנכסים בשטח כולל של כ–20 אלף מ”ר.

פרויקט הדגל של דגמי הוא בניין מגורי יוקרה ומסחר שיתנשא בתוך כמה שנים באתר שבו פועל כיום חניון בתל אביב. אף מילה לא מופיעה שם על משפחת אחד הטייקונים הגדולים בישראל שהיתה שותפה לפרויקט הזה עד שבעקבות המשפט שהתנהל מול “הארץ” קנה דגמי את חלקה כדי לשכנע את בית המשפט העליון שאין לו נגיעה לכספי ציבור. דיווח לקוני של החברה הציבורית מסר לבורסה מידע על הפרויקט שבו שותף “צד שלישי”, אך לא יותר מכך. ל”הארץ” נודע כי ההשקעה הראשונית במיזם - 36 מיליון שקל - הגיעה בחציה מדגמי ובחציה מהחברה הציבורית, שקיבלה הלוואה של עשרות מיליוני שקלים לפעילותה מהציבור הרחב שהשקיע באגרות החוב שלה בבורסה. בימים אלו החברה מתקשה לעמוד בהחזר חובותיה.

דגמי, אפשר כבר להבין, פיצח את השיטה שמשגרת את האזרח הישראלי הישר לקצה העליון של האלפיון העליון. הוא עשה זאת בלי שרשות המסים ‏(זו שהודיעה בשבוע שעבר ברעש גדול על מבצע חדש למלחמה בהון השחור‏) עוצרת רגע לתהות כיצד. “כל מידע המתקבל ברשות נבדק ומטופל בהתאם לממצאי הבדיקה. ככלל אנו לא נוהגים להתייחס לפרטים בנושאי חקירות”, נמסר בתגובה מהרשות.

אודישנים לחיים נוראיים

רחוב שקט בצפון תל אביב. היום דגמי מבצע עבודות במסגרת תמ”א 38 באחד הבניינים באזור תמורת דירות שיקבל בבניין, אבל ב–2002, בבניין לא רחוק משם, היו לו עיסוקים אחרים לגמרי, שעליהם יספר בעדותו המתמשכת ב–2007 מיד לאחר חתימת הסכם עד המדינה.

“רמי ועוד בחור שכרו דירה ברחוב בצפון תל אביב ‏(השם המדויק שמור במערכת‏) לשם הם היו מביאים בנות ישר ממצרים. ‏(הם‏) היו מתקשרים אלי אחרי כמה שעות או אחרי יום־יומיים ומבקשים שאגיע לדירה לבחור בחורות שאני רוצה לקנות. הגעתי לדירה, היו שם 10–15 בחורות שהגיעו מרוסיה דרך מצרים... הייתי מסתכל על הבחורות, בוחן אותן איך שהן נראות, מסתכל על החזה שלהן, על הגוף שלהן... מי שהיו איתי יחד בזמן הבדיקות תירגמו לבחורות את דברַי כי הם ידעו רוסית ולכן תירגמו שיתפשטו ויסתובבו”.

רמי, שעליו מדבר דגמי, הוא רמי סבן, חקלאי ממושב מגדים, שהורשע בתחילת 2012 בעקבות עדותו של דגמי, ביחד עם ארבעה נאשמים נוספים, בניהול רשת סחר הנשים הגדולה בישראל - שסחרה וסירסרה במאות נשים במשך שנים. במאי אשתקד נגזר על סבן עונש מאסר של 18 שנה. שותפיו האחרים נידונו לשלוש עד עשר שנות מאסר. שותף נוסף - אבי ינאי - נעצר ברוסיה, הורשע בסחר בנשים ונידון ל–18 שנים בכלא הרוסי. השבוע הוסגר מטורקיה חשוד נוסף בפרשה, גיא חסיד, שבעת מעצר חברי הרשת שהה בקפריסין.

כשדגמי, אז גם בעליו של מכון הליווי הברבי בדרום תל אביב במתחם התחנה המרכזית הישנה, סיים לבחון את הנשים, הוא החליט את מי לרכוש ואת מי לא. “קניתי מהם בחורות ב–5,000–7,000 דולר. קניתי מהם בצורה הזאת שלוש־ארבע פעמים והבנות עבדו אצלנו בברבי. בנוסף, הייתי קונה בחורות אצלנו בברבי מאבי, רמי וטימור... אחרי שאני בחרתי את הבנות ואחרי שכל הבנות התקלחו אחרי העברת הגבול, אבי, רמי וטימור לקחו את הבנות כמו שהם אמרו לי לקונים אחרים”.

לתחום הזנות והסחר בנשים הגיע דגמי כמה שנים קודם לכן, כשהיה בן קצת יותר מ–20. את בית הספר התיכון לא סיים ולצבא לא התגייס. מכר שלו מספר כי עסק קצת בשיפוצים ובעיקר היה “קומבינטור בשקל וחצי, אחד שתמיד חי לבד, מסתובב, ידו בכל”. מכר אחר מספר כי “לדגמי וגם לשני השותפים שהחל לפעול עמם בתחום ‏(דוד מוראידי, שהורשע בפרשת הסחר, ור’, שהפך בהמשך על פי דרישת דגמי גם הוא לעד מדינה‏) לא היה כלום. רק אלף שקל אולי לכל אחד מהם”.

אבל הכלום הזה הספיק לשלושה לפתוח את בית הבושת הראשון שלהם, או כפי שהם נוהגים לכנות בתי בושת - את הדירה הדיסקרטית הראשונה שלהם - ברחוב אסתר המלכה במרכז תל אביב. מיד אחריה נפתחו בזו אחר זו דירות דיסקרטיות נוספות.

ארבע שנים אחרי שנכנס לתחום עם חבריו החל דגמי להעסיק גם נשים שאינן ישראליות, רובן נשים שהוברחו ממזרח אירופה בסיוע בדואים. בעדותו במשטרה פרש במילותיו שלו כיצד התנהלה הרשת המשומנת הזאת במשך שנים והיא מספקת הצצה נדירה לעולם הפשע והזנות בישראל.

“התחלתי לעבוד בתחום הזה לפני כעשר שנים”, פתח דגמי את הודעותיו במשטרה ב–2007. “ב–2000 או 2001 הכרתי בחור שהיה לו מכון ליווי ברחוב וולפסון, שבו הוא עבד עם תיירות. הוא הציע לי לפתוח מכון משותף כשהתפקיד שלו יהיה להביא בחורות. אני השקעתי כסף בשיפוץ הברבי בלבנדה, והבחור שהיה שותף שלי ב–50% היה אמור לספק בחורות תיירות. הוא לא הצליח - ואז הוא הכיר לי את רמי סבן בתור מי שיכול לספק בחורות. זה היה בתקופה שהתחילו להביא הרבה בחורות מרוסיה. נפגשתי עם רמי, הוא אמר שיש שתי אופציות: שהוא ימכור לי בחורות ב–5,000–7000 דולר, תלוי איך שנראית הבחורה, או שהוא ייכנס שותף במכון ואז ייתן לנו בתמורה שתי בחורות שיעבדו עבורנו ואני לא אשלם עבורן ואנחנו נתחלק ברווחים שלהן. רמי מתחייב לספק שתי בחורות בשבוע לפחות ואני עם השותף ורמי נקנה אותן במחיר עלות של 5,000 דולר. אני בחרתי שרמי ייכנס שותף ויקבל 30% מהרווח. רמי הסביר שיש לו שותף, אבי הפרסי, שזה אבי ינאי, והם מביאים בחורות מרוסיה דרך מצרים לישראל. הוא אמר לי שיש לו קשרים עם הבדואים במצרים ושאין לו בעיה להביא בנות”.

בשלב מסוים התמחור של הנשים כבר השתנה. כמו בכל עסק אחר, כמשלמים מראש - המחיר יורד. “אני”, סיפר דגמי, “התחלתי לתת להם כסף עבור הבנות מראש. ואז זה היה מוזיל לנו את המחיר. הכוונה לי ולרמי. נתנו רק 5,000 דולר על בחורה ולא משנה אם היא יפה. המחיר יכול להיות יותר, על ג’ני ‏(שם בדוי‏) למשל, ועל בחורה נוספת, נתתי 10,000 דולר מראש - 7,000 ממני ו–3,000 מרמי. בפועל ג’ני היתה שייכת לי ולרמי”.

שי פוגלמן

רק מעט מאוד מהכסף שהרוויחו דגמי ושותפיו הגיע לנשים שעבדו עבורם. “הבנות אצלנו בברבי היו מספקות שירותי מין תמורת 150 שקל לחצי שעה והיו מקבלות 20 שקל מכל לקוח מהיום הראשון”, סיפר דגמי. “היינו קונים להן בגדים, קרמים, ואז מקזזים את הכסף מהמשכורת שלהן. את האוכל היינו קונים להן ללא קיזוז. גם עבור לינה הן לא שילמו. את המשכורת נתתי להן כל יום בסוף היום, ואת מה שמגיע לבחורה הייתי שומר אצלי מכמה סיבות: 1. היא לא היתה צריכה כסף, 2. שלא תברח. רמי לא לקח את הכסף, זה היה תפקידי. אני ניהלתי את המכון, ורמי תפקידו היה לספק בחורות למכון”.

המשטרה גבתה עדויות קשות מנשים שעבדו אצל סבן ודגמי. עדויות על מקרים אלימים שבהם היה מעורב דגמי החלו להיערם. מידע מודיעיני שהגיע למשטרה בעניינו ב–2007, אחרי שנעצר באילת על סחר בנשים וניסיון לאונס, הזהיר מפני “אדם אלים במיוחד”.

דגמי עצמו לא טרח להסתיר את האלימות הזאת כשפירט בעדותו במשטרה שלושה מקרים שונים שבהם זעם על נשים שהעזו לדבר בטלפון בניגוד לנהלים. פעם אחת היתה זו אשה שעמה יצא לבלות בסילבסטר 2006, ש”דיברה עם מישהו בטלפון למרות שאסרנו עליהן לדבר בטלפון. שאלתי אותה מי זה. היא לא רצתה לומר, אני הייתי שיכור. התעצבנתי וכשחזרנו לדירה בה היא התגוררה הרבצתי לה. אחר כך הצטערתי על זה, קניתי לה מתנות ושלחתי אותה לרוסיה אחרי ששילמנו לה כסף. אני כבר לא זוכר את פרטיה”. פעם אחת זה היה ב–2003, עם אשה אחרת: “נתתי לה סטירות כי מישהו התקשר אליה ועניתי והוא אמר שהוא קצין המודיעין של רמת גן. אחר כך התנצלתי וביקשתי סליחה”.

המקרה החמור ביותר התרחש במכון הליווי הברבי בתחילת שנות ה–2000. “היה מקרה אחד, שאחת הבנות שרמי הביא לעבודה בברבי שעבדה אצלו באילת בליווי, שגם הגיעה דרך מצרים, ביקשה מהפקיד, דוד הגרוזיני, להתקשר לאמא שלה ברוסיה. דוד סיפר לי את כל זה. הוא נתן לה את הטלפון, והיא נכנסה לחדר ודיברה עם מישהי בעברית. דוד מיד התקשר אלי וגם אמר שהתקשר לרמי. רמי אמר לי להגיע דחוף לסגור את המכון וסיפר שהוא אמר לפקיד לנעול את הבחורה בחדר שלא תברח. אני לא הבנתי בהתחלה למה הלחץ. הגעתי למכון ואז הגיע גם רמי. הבחורה היתה נעולה בחדר, רמי ניסה להסביר לי שהיא תיכננה לברוח עם איזה ערבי מאילת ולכן הוא העביר אותה לברבי. ועכשיו היא כנראה דיברה איתו עם הערבי הזה... רמי אמר לי לך תביא אקדח מדוד, אני רוצה לאיים עליה.

“אמרתי לו שלא יירה בה בטעות. הלכתי והבאתי את האקדח. רמי נכנס לחדר יחד איתי ושאל אותה שאלה ברוסית ואז התחיל להרביץ לה, נתן לה בעיטות, אגרופים בפנים, זרק אותה בתוך החדר, בעט בה בכל הגוף... אני פחדתי שרמי יפגע קשה בבחורה ולכן ניסיתי לעצור אותו. תפסתי אותו והוצאתי אותו מהחדר ואז שוב פעם פרץ לחדר עם האקדח, הצמיד לראש של הבחורה והמשיך לדבר רוסית. הבחורה היתה בהלם. אחרי זה רמי הושיב אותה בסלון כדי שכל הבחורות יראו מה יכול לקרות לבחורה, ובאמת אחרי זה לא היו שום בעיות עם הבחורות כי הן מאוד פחדו... רק הייתי אומר להן שאני אקרא לרמי והן היו עושות מה שאני אומר. הכוונה שהבנות לא עושות את עצמן חולות. עושות כמו שצריך. ממושמעות” ‏(רמי סבן לא הורשע בסופו של דבר בסעיף זה באיומים, אלא רק בנשיאת הנשק‏).

האלימות הזאת של דגמי ושותפיו כלפי הבחורות לא נגמרה רק במכות: “הבנות כולן היו כלואות בדירות איפה שהן גרו כדי שלא יברחו... רמי אמר לי שצריך לכלוא אותן ואני הסכמתי איתו, הרי אם הן יברחו זה יגרום לנו נזק כי על הבנות שולם הרבה כסף... לקחתי דרכונים כדי שלא יברחו וגם שאם יעצרו אותן נוכל לשלוח אותן חזרה”.

העסקים מתרחבים

ב–2002 נשלח רמי סבן לכלא בפעם הראשונה על סחר בנשים. בשלב הזה החליט דגמי להתחיל לעסוק בעצמו בייבוא נשים. “הוא היה המוח והרוע מאחורי הכל”, סיפר אדם שהכיר את דגמי באותם ימים, “הוא היה נוסע לקזחסטן, הולך לבתים של בחורות שאין להן כלום ואומר להורים שלהן ‘קחו כסף, אני אעזור, ושם להם אלף דולר על השולחן”.

דגמי עצמו סיפר על כך בעדותו הנרחבת במשטרה: “באותו זמן התיירות שעבדו אצלי, זה היה רק בברבי, למרות שהיו לי שלוש דירות דיסקרטיות שבהן עבדו בנות ישראליות חוקיות, באסתר המלכה 8, ז’בוטינסקי 100 ורוטשילד 86. כשרמי לא היה עצור הוא דאג לקנות ולמכור בנות וכשנעצר אני כבר הכרתי אנשים בתחום של תיירות ומכרתי בעצמי את אלו שעשו לי בעיות: לא רוצה לעבוד, לא מדברת יפה. כשלא הייתי מצליח להיפטר מבחורה הייתי פונה לטימור ואבי. הם היו עוזרים לי למצוא קונה ודואגים להביא בחורות חדשות. אבי וטימור היו נוסעים למוסקבה, אוקראינה, מולדובה. אני גם נסעתי כמה פעמים למוסקבה לבחור בחורות, כי חשבתי שאבי דופק אותי ומוכר לי רק מכוערות”. אבי מהסיפור הזה הוא אבי ינאי, שנידון למאסר ברוסיה.

גם עסקי הנדל”ן של דגמי החלו באותם ימים, כשהפעיל כמה בתי בושת במקביל בשכונות מגורים שקטות בתל אביב ורמת גן ‏(ראו מפה‏). הרשת הזאת כבר היתה משומנת היטב. דגמי כמעט שלא הותיר אחריו עקבות - ועל פי עדותו במשטרה היו אלו אנשים אחרים, אנשי קש, שהיו חתומים על החשבונות השונים. בז’רגון המקצועי של עולם הפשע קוראים להם “קופים” - מי שמוכנים לקחת על עצמם חברה, עסק או נכס בתמורה לתשלום וזאת על אף שאינם בעליו. דגמי סיפר כי בעלי הדירות באותם מקומות ידעו על הפעילות בדירה אבל שתקו. לטענת אחד המעורבים בפרשה השתיקה הזאת זיכתה אותם בשכר דירה שיכול היה להיות גבוה פי שלושה משכר דירה ריאלי. דגמי סיפר בעדותו כי “אני הייתי מחליט איפה לשכור את הדירות ומה ואיך לעשות. את הדירות היינו רושמים על שם כל מיני אנשי קש, כמו ד’ או צ’. התפקיד של צ’ היה להיות הבעלים ואם המשטרה מגיעה, התיק נפתח על שמה, למרות שברוב הפעמים פתחו את התיק על שמי בלי קשר. צ’ היתה מקבלת על זה תשלום באופן קבוע, כל שבוע או חודש”.

תעשייה נלווית אחרת לסחר בנשים היתה זו האחראית על הנפקת המסמכים המזויפים שנדרשו לבחורות כדי לשהות בארץ. תמורת 1,700 דולר דגמי וחבריו היו מקבלים את מה שכינה “קומפלט”: כרטיס קופת חולים, דרכון ותעודת זהות מזויפים - שבדרך כלל על פי דגמי היה אחראי להם הזייפן “וובה החולוני”.

בהודעתו האחרונה במשטרה בראשית 2008 שכללה בעיקר השלמות לעדויות קודמות, סיכם דגמי את התנהלות העניינים הכללית:

“הבנות בלבנדה”, סיפר בעדותו, היו מכניסות 150 שקל. מזה היו מקבלות 30 או 50, אני לא זוכר. זה משתנה - אחת יכולה לעשות חמישה גברים ביום ואחת 12 גברים ביום. ארבעה־חמישה זה הכי מעט לבחורה ביום. בברבי התחלנו מבחורה אחת והגענו ל–15 בנות תוך כמה חודשים. המינימום בקופה כל יום היה 4,000 שקל. בדירות היו בכל דירה בין שתיים לשלוש בנות בכל משמרת, כשיש שתי משמרות - בוקר וערב. היינו עושים בממוצע כל אחד מאיתנו בערך 3,000 שקל בשבוע, אחרי הוצאות של שכר דירה, מגבות, פרסום, בערך 10,000 שקל הוצאות בשבוע על הדירה. המכון והדירות עבדו כל השבוע חוץ מיום כיפור. את הכסף על הבחורות היה שולח בווסטרן יוניון. ב–2002 קניתי מרמי 30–50 בנות”.

לפי מידע מודיעיני שהגיע למשטרה ב–2004 ועלה במשפט הסחר בנשים, מלבד הפעלת מכוני הליווי, דגמי מתחיל “לעסוק גם בזיוף כרטיסי אשראי וסחר ברכוש גנוב ומשתמש בקוקאין ואקסטזי בכמויות גדולות”. בבית המשפט יטען דגמי מאוחר יותר שהשתמש בסמים, אבל לא בכמויות גדולות, וכי לא סחר ברכוש גנוב או זייף כרטיסי אשראי.
העסקים המשגשגים בכל מקרה גם מאפשרים לו לשדרג את רמת חייו. הוא רוכש ג’יפ ב.מ.וו ועובר לשכונה יוקרתית בתל אביב. במקביל הופך דגמי גם למהמר כבד. הוא הימר על מאות אלפי שקלים והיה חייב סכומים עצומים בשל כך לדמויות מובילות בעולם הפשע הישראלי - ובהן למשפחת מוסלי - חוב שבגינו נאלץ למכור את אחת הדירות שברשותו. אחד ממקורביו באותה תקופה מספר על אדם שהיה מסוגל להמר על רכב היוקרה שלו במשחק שש־בש.

בעדותו השיב דגמי לשאלות בעניין ההימורים וההלוואות ואמר כי היה חייב חצי מיליון שקל, אבל סירב לענות על השאלה למי היה חייב זאת. כשנשאל אם הפסיד 700 אלף שקל למשפחת מוסלי, ענה: “יכול להיות”. וכשנשאל אם יכול להיות שהפסיד מאות אלפי שקלים לאהרון אוהב ציון, מלווה גדול בשוק האפור שהיה מעורב בפרשת הבנק למסחר, השיב: “הפסדתי והרווחתי בקזינו”. לדבריו, את ההלוואה למלווה שסירב לחשוף את זהותו השיב במהלך 2010, אחרי שמכר בית בצפון תל אביב.

הרפתקה באירופה

בתחום הסחר בנשים, בכל מקרה, הכל המשיך לתקתק כמו שעון עד סוף 2003. לאחר מכן נתקלו דגמי ושותפיו בבעיות, בעקבות הגברת הלחץ הבינלאומי בכל הקשור לסחר בנשים - וגם בעקבות ניסיון ההתנקשות בזאב רוזנשטיין בתל אביב, שגבה חייהם של שלושה בני אדם. המשטרה החלה לשבת לדגמי ולשותפיו על הזנב. “המשטרה התחילה לעשות פשיטות נרחבות על המכונים”, סיפר דגמי בעדותו. במקום אחר סיפר: “ש’ ממרחב ירקון התקשר לדוד ודרש ממנו שלא יהיו תיירות בבן יהודה 41. אחרי שהוא התקשר העברנו את אחת הבחורות לז’בוטינסקי”. זו לא הפעם היחידה שבה עולה בדיונים המשפטיים חשש שדגמי קיבל מידע מוקדם מגורמים במשטרה.

הלחץ לא ריפה את ידיהם של דגמי ושותפיו לרשת, רק שינה להם את התוכניות. הם החליטו להתרחב גם לחו”ל ולהקים מכון ליווי בלונדון שיעסיק נשים ממזרח אירופה. אבל הניסיון הזה לא עלה יפה. “אחרי כמה חודשים ראיתי שאנחנו צריכים עוד בחורות לעבודה והתקשרתי לרמי שיתחיל לארגן בחורות ולשלוח ללונדון... רמי ישב אז בפראג, קבעתי איתו שאני מארגן הגעה של שלוש מולדובאניות לפראג ומפראג ללונדון... אבל הבנות נעצרו... רמי הסביר לי שהוא ישלח את הבנות לבלגיה דרך הולנד ומבלגיה הן יגיעו ישירות לאנגליה בנובמבר 2004”.

בנובמבר נפגש דגמי עם טימור, אדם נוסף, והנשים בבריסל. באותו לילה הם נשארו בבירת בלגיה והתכוונו להמשיך למחרת ללונדון. אבל דגמי והנשים לא הגיעו מעולם לאנגליה. בדצמבר 2004 דיווח מסמך משטרתי פנימי על “אדם בשם דודו דגמי שנעצר לפני שלושה שבועות ביחד עם עוד שני בחורים בבלגיה כשברשותו דרכונים הרשומים על שם בחורות מחבר העמים, אותן היה אמור להעביר למדינה אחרת. מדובר בדרכונים מזויפים שהיו אמורים לשמש נערות ליווי העובדות בשביל רמי סבן”.

דגמי וטימור, עוזרו של סבן, נשפטו ונידונו לשלוש שנות מאסר. דגמי לא נשאר זמן רב בכלא הבלגי. אחרי פחות משנה הוא ברח להולנד, הצטייד בדרכון מזויף ובעזרתו יצא לישראל ‏(“יש לי כניסה ביומטרית ובישראל אני לא צריך דרכון”‏). הבריחה היתה קלה, אומרים מקורבים לפרשה. “בשש בבוקר פותחים שם את הדלת של הכלא ובתשע נועלים. כל יום האסירים הולכים לעבוד. בחמישי הם יוצאים הביתה ובשני הם חוזרים לבית הסוהר”, מבהיר ל”הארץ” אחד מהם. “אז אסיר אחר שלח לו חבר עם אופנוע והחבר לקח אותו להולנד. זה היה קרוב מאוד לגבול”. כששואלים היום את דגמי על הבריחה ההיא מהכלא - הוא מספק הסבר משלו: “אני רוצה לציין שלפי החוק הבלגי, אם בנאדם בורח מבית סוהר מבלי לבצע עבירות נלוות זה לא נחשב עבירה ואם תופסים אותו לא מוסיפים לו עונש".

מוטי קמחי

כשדגמי חזר לישראל הוא חזר לעיסוקיו שבשגרה. הוא פתח שלוש “קליניקות” ‏(מילה מכובסת נוספת, לצד דירה דיסקרטית וספא, כולם מקומות שבהם ניתנים שירותי מין‏) ברחובות סוקולוב, יורדי הסירה וז’בוטינסקי בתל אביב. “ספא” נפתח ברחוב ישראל בק עם שותפים נוספים. בספא הזה נתפסו באמצע שנות ה–2000, כפי שסיפר דגמי בעדותו במשטרה, איש תקשורת בכיר וכדורגלן מפורסם, בלוויית שוהות בלתי חוקיות.

בספא זה גם היה הריב הראשון בין דגמי לשותפיו, לטענת מקורבים לספא באותה תקופה, על רקע ייבוא נשים. אחר כך נפרד דגמי משותפיו - ועמו גם ר’, שיהפוך בהמשך בעקבות לחץ של דגמי לעד מדינה נוסף בפרשה.

בשלב מסוים, החלו חברי הרשת להעביר את הנשים מדירה לדירה. “כל הזמן תפסו לנו בחורות וגירשו אותן”, מספר דגמי בעדותו, “אחרי שהבנות גורשו מארלוזורוב 2, העברנו את משרד הליווי שלנו לנחלת בנימין 100, שם עבדנו רק עם ישראליות”. הכתובת האחרונה היתה צריכה להדהים את השוטרים, שכן הבניין כולו שייך לאותו איש חזק בעיריית תל אביב - שוטה חובל - שמעיניו חמק העסק הלא חוקי.

כמה הרוויח דגמי מעסקי הסחר בנשים? לא ידוע עד היום. אבל שאר חברי הרשת, זוטרים ממנו, גילגלו ביחד מיליוני שקלים לאורך השנים. הכספים חולטו מהם עם מעצרם על ידי המשטרה. לדגמי עצמו, שעמד בראש הפירמידה הזאת, יש גרסה אחרת, נעימה יותר בהיבט המיסוי שלה, כפי שהעיד בבית המשפט: “את שמה פרסום ב–700 שקל ביום ב’ידיעות אחרונות’ ואת משלמת במקומונים עוד 3,000 שקל בשבוע ואת משלמת מגבות, והפקידה לוקחת על זה שהיא ישבה בבוקר 200 שקל ושכירות ביום 500 שקל. אז זה נראה הרבה אבל בסופו של יום לא נשאר הרבה. רוב הכסף הולך להוצאות. הרווחנו. לא עשינו מזה מיליונים. היינו חיים טוב, לא יותר מזה”.

דגמי לא גר כאן יותר

כמעט מדי שבוע עושה דגמי את דרכו מביתו אל עבר שכונה בדרום תל אביב. את עיסוקו במגורי היוקרה הוא מחליף בנוף שליווה את מרבית ילדותו - שכונה ענייה המורכבת מבניינים נמוכי קומות, דלים וצפופים שקירותיהם מתקלפים. כאן הוא מבקר את סבתו הקשישה. מדי פעם גם יעניק לה כסף למחייתה. עד שהחל להתעשר מעסקי הסחר בנשים עברו על דגמי הילד והנער חיים מאוד קשים. למעשה הוא גדל לתוך סביבה שהפשע והזנות לא היו זרים בה. אמו, שנותרה לבד אחרי שילדה אותו בגיל 18, הותירה את גידולו בידי הסבתא. גם חייה היו קשים. עם אביו לא היה בקשר מעולם.

בשנים הראשונות לפעילותו הפלילית המשיך דגמי להתגורר אצל סבתו. אחרי כמה שנים כבר יכול היה להרשות לעצמו לרכוש דירה בצפון תל אביב ולאחר הפיכתו לעד מדינה עבר למשכנו הנוכחי.

לא הרחק מבית סבתו של דגמי, על גדר המקיפה מגרש חול, קוראת היום כתובת גרפיטי נגד חברת חלמיש ‏(החברה הממשלתית העירונית לדיור‏): “חלמיש שודדי קרקעות”. עדות שקטה למאבק המר והממושך שמנהלים תושבי השכונה והשכונות הסמוכות לה במדינה שרואה בהם פולשים ודורשת לפנות אותם ללא פיצוי. 20 שנה חלפו מאז עזב את השכונה, ולפי ראיות שנאספו ב”הארץ”, הוא עצמו עוסק לכאורה בפינויים אלימים של דיירים שהוא מאשים כמוּנָעים מבצע כסף, כשהפינויים נועדו לקדם פרויקטים גדולים למגורים - של החברה שלו, או תמורת תשלום מחברות אחרות. כל זאת בזמן שהוא מנהל קשרים הדוקים עם שוטה חובל ובני משפחתו.

מוטי קמחי

לא רחוק משם, בבוקר יום חול של חודש פברואר 2012, בבניין אגף הפיקוח והרישוי על הבנייה של עיריית תל אביב, הקהל זועם. הגנזך של המחלקה - הכולל את כל תיקי הבניין בעיר, בכל כתובת וכתובת - עמוס באנשים. המחשוב עוד לא הגיע למקום הזה. כל תיקי הבניין והמסמכים הנלווים אליהם דחוסים בתוך תיקיות קרטון מיושנות. בפנים חלק מהמסמכים מצהיבים ודהויים.

כשנכנסים למקום, קשה להימנע מהמחשבה שחוסר הסדר והיעדר הטכנולוגיה יכולים לשרת אינטרסים של מי שהתיקים האלה נגישים להם. הדרך להעלמת מסמכים מתוך התיקים נראית קצרה וקלה במיוחד. בניגוד לתיקים אחרים, המלאים במסמכים עד כדי התפוצצות, התיק של תוכנית הבניין של נכס בקרית שלום, השייך לדגמי ולעו”ד יוסי חן, אחיינו של חובל, דווקא כולל מסמכים מעטים. על מסמכי בקשה להיתר בנייה שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה נכתב בפתק בכתב יד: “בקשה ישנה. יש בקשה חדשה”. אבל אף אחד בגנזך או במחלקת הרישוי לא מוצא את הבקשה החדשה הזאת. שמם של דגמי ושל חן כלל לא מוזכר.

בדרך לגנזך עוברים דרך לשכתו הגדולה והנגישה באופן מדהים, נוכח ניסיונות ההתנקשות בחייו, של שוטה חובל. חובל היה עד לאחרונה, במשך 20 שנה, מנהל האגף שעוסק בכל עניין, מרישוי עסקים, תוכניות בניין ערים ועד סגירת מרפסות. דגמי מכיר היטב את הבנין הזה שבשדרות בן גוריון בתל אביב ואת לשכתו של חובל.

לפני חמש שנים עצרה היחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה את שוטה חובל, את שי חובל בנו, את עו”ד יוסי חן, את איש העסקים יאיר צברי ואת איתן סגל, עורך הדין של דודו דגמי עד היום ושותף לעסקי משפחת חובל בעצמו. המשטרה חשדה אז כי חובל, משפחתו ומקורביו קידמו פרויקטים בעיר תל אביב תמורת שוחד. חמש שנים חלפו מאז. יותר משלוש שנים חלפו מאז הועבר התיק לפרקליטות. חובל המשיך עד סוף 2012 לכהן בתפקיד הרגיש באין מפריע. כבר לפני כמה חודשים החליטה פרקליטות מחוז תל אביב להעמיד לדין את חובל ומקורביו, בכפוף לשימוע. אבל עד כה ביצעה רק חלק מהשימועים והיא ממשיכה לעכב את הטיפול בתיק.

מוטי מילרוד

מפרקליטות מחוז תל אביב נמסר בעניין זה כי “לנוכח היקפו הגדול של החומר הראייתי ומורכבותו, נעתרה הפרקליטות לבקשתם של סנגורי החשודים לדחות בחודשים ספורים את מועדי השימועים על מנת שיוכלו להיערך ולהתכונן בהתאם. כל השימועים נערכו, אולם חלקם טרם הסתיימו. כאשר יסתיימו השימועים תתקבל החלטה סופית בנוגע להגשת כתבי אישום”.

במסגרת אחת החקירות בפרשת השחיתות הזאת עלה שוב הקשר של משפחת חובל עם דודו דגמי. “מי זה דגמי ומה הקשר שלו איתך?” נשאל עו”ד חן. “דגמי זה יזם נדל”ן. הקשר שלי איתו הוא שיש בינינו פרויקט אחד משותף”, הוא ענה.

אלא שהתיאור הזה היה רחוק מאוד מלהיות מדויק. הקשר של דגמי עם בני משפחת חובל התחיל לפני שנים והלך והתהדק. כפי שעלה מפרטי פרשת הסחר בנשים, לדגמי וחן יש כמה עסקי נדל”ן משותפים. בשנה האחרונה השניים רבו וכעת הם מפצלים את עסקיהם, אך חן היה שותף של דגמי בקרקע שממנה פונו בני זוג בקרית שלום, באלימות לטענתם, וחברה משותפת של דגמי וחן היא שקיבלה מאות אלפי שקלים תמורת פינוי השוכר בפרשה שבה הורשע דגמי בסחיטה באיומים.

בנוסף, בשנת 2004 הגיע מידע מודיעיני למשטרה, כנראה המידע הראשון על היחסים של דגמי וחן. “לדוד דגמי”, סיפר המידע הזה, “יש שותף סמוי בשם יוסי חן שעובד במשרדי עו”ד איתן סגל במגדל המאה באבן גבירול ‏(סגל, שנעצר עם שוטה חובל ב–2008 ונחקר באזהרה, הוא היום עורך הדין של דגמי‏)”.

“יוסי”, נמסר במידע הזה, “דואג לדגמי ‏(בעת היותו חלק מרשת הסחר בנשים הגדולה‏) בכל צורה אפשרית בהיבט המשפטי, בצורה סמויה. ליוסי יש דוד בשם שוטה חובל והשניים נמצאים בקשרים. על רקע זה יוסי מעביר לשוטה חובל שמות של אנשים שיוסי מטפל בתיקים שלהם. מדובר באישורי בנייה חריגים ובביטול צווי הריסה וייתכן ששוטה מקבל שוחד כדי שיטפל בתיקים בצורה אחרת ולטובת הלקוח”. בעוד המידע הזה נותר בגדר מידע מודיעיני בלבד ולא התפתח לכדי אישום, לאחרונה קיבלה הפרקליטות החלטה להגיש כתב אישום נגד חובל, חן וסגל ‏(בכפוף לשימוע‏), בגין חשדות שקשה מאוד להתעלם מהדמיון שלהם לחשדות הקשים נגד חובל ומקורביו, על פי המידע המודיעיני, כבר ב–2004.

ככל הנראה החל הקשר של דגמי עם המשפחה בעקבות הקשר שלו עם מישה חן ‏(שנפטר ב–2010‏), אביו של יוסי ואחיו של שוטה. חן האב, כפי שחשף דגמי עצמו בעדותו במשטרה ובהמשך גם בבית המשפט, היה אחד המשקיעים הגדולים במכון הליווי שפתחו דגמי ושותפיו בלונדון. הוא השקיע בו 50 אלף דולר. בהמשך דגמי, פתח, כאמור, את אחד ממשרדי הליווי שלו, בבניין השייך למישה חן ולאחיו שוטה חובל.

“מישה חן היה שותף”, אומר אחד המקורבים לפרשה, “הוא השקיע כסף, נתן לדודו את הגב. הוא אמר לו: ‘קח, תעשה מה שאתה מבין בחו”ל, הנה הכסף’. אלה היו סכומים מכובדים”. בבית המשפט, בעדותו בפרשת הסחר בנשים, נשאל דגמי לטיב קשריו עם מישה ועם בנו יוסי חן.

“שאלה: יוסי חן הוא עורך הדין שלך. אתה עושה איתו עסקים?

ת: כן.

ש: איזה עסקים?

ת: עסקי נדל”ן.

ש: אז המקומות הלא חוקיים שאתה פותח בהם מקומות בלי הרישיון שייכים למישה חן. יוסי חן מסדר לך ואחיו של מישה, שוטה חובל, נותן לך את האישורים להיות שם, ולא מפנים אותך?

ת: מאיפה הגעת לזה?”

כשדגמי נשאל אם קיבל רישיון מהעירייה לעבוד בנחלת בנימין 100 הוא השיב: “הוא ‏(מישה‏) לא ידע מה הפעילות שם. הוא השכיר לנו את הדירה למגורים בלבד והיינו משלמים לו שכירות בהתאם למגורים”.

ר’, אותו סוחר נשים שדגמי דרש שהמדינה תחתום איתו על הסכם עד מדינה בפרשת הסחר בנשים, שכר באחרונה מלונית ברחוב מגורים בתל אביב במטרה להשכיר בה חדרים לפי שעות. המלונית פעלה ללא היתר מעיריית תל אביב. למרות זאת, מחלקת הרישוי והפיקוח על הבנייה של עיריית תל אביב לא עשתה דבר כדי לסגור את המקום שפועל ללא היתר. חוזה השכירות של ר’ עם בעלי המקום גילה כי עו”ד שי חובל היה מי שחתם לר’ על ערבות.

בכל מקרה, דגמי המשיך להרחיב את קשריו העסקיים עם בני משפחת חובל.

עו”ד ציון אמיר, בשם משפחת חובל, אמר לאחרונה: “אני משוכנע שהפרקליטה בשימוע תהיה קשובה לחלוטין לטענות כבדות המשקל שיושמעו, ויש לנו יסוד להאמין שבעקבות השימוע מרשיי לא יועמדו לדין”. באשר לקשר של שי חובל ל”מלונית” שהפעיל עד המדינה ר’, אמר עו”ד אמיר בתגובה לפרסום קודם ב”הארץ”: “לשי חובל אין כל מעורבות במלונית האמורה, לא בבעלות על המקום, לא בניהולו ולא בהחזקתו, זולת היותו ערב לשוכר ששכר את המקום. ברור כי בנסיבות אלה, אין זה מעניינו של מרשי אם המלונית פועלת ללא היתר או לא. כך או כך - עובדה זו לא היתה בידיעתו. שי ושוטה חובל רואים בפנייתך משום המשך במסע הרדיפה שלכם, ללא הצדקה ותוך פרסום דברים שנועדו לפגוע בהם, לבזותם ולהכפיש את שמם מבלי שקיימת עילה חוקית לכך. הם שומרים לעצמם הזכות לנקוט אמצעים משפטיים ככל שימצאו לנכון”.

עו”ד ז’ק חן, פרקליטו של יוסי חן, מסר לאחרונה בתגובה: “אזכור העובדה שמרשי מועמד בפני שימוע שוב ושוב פוגע בהגינות ההליך ובזכויותיו”.

פינוי אלים, תלונה, פשרה

עד לפני שנתיים בערך אפשר היה למצוא על אחת מדירות בניין ברחוב הסמוך לרחוב הירקון בתל אביב שלט המבשר: “כאן לא בית זונות - נא לא לדפוק”. אדם שהתגורר בעבר בבניין מסביר כי “זו לא עוד התבדחות של בני נוער - במשך שנים היו דופקים לנו בדלתות לקוחות שהיו מגיעים לחפש זונות לפנות בוקר - כי בקומה התחתונה היו כמה בתי בושת”. גם בבניין הסמוך לו היתה דירה דיסקרטית שהוגדרה כמפוארת בארץ.

בשנת 2005 קנתה חברה של שותף של דגמי, י’ ‏(השם שמור במערכת‏), את הבניינים האלו בכוונה להקים במקומם פרויקט יוקרה. באחד מהם פעלה עד לפני שלוש שנים פיצרייה ותיקה, שהקים שמואל צוקרמן ב–59’ ושאותה ניהל בנו גדעון. לצוקרמן הקשיש, דייר בדמי מפתח במקום, היתה גם דירה בדמי מפתח בקומה הראשונה - זו שמתחת למכון הליווי. אבל כמו אחרים, גם הוא הפריע לבעלי הבניין ועמד בדרכם אל פרויקט בשווי עשרות מיליוני שקלים. הם ביקשו לפנות אותו, אך הוא לא הסכים.

דבר הפרשה הזאת נחשף במשפט הסחר בנשים. בחקירתו על ידי עורך הדין של רמי סבן נשאל דגמי: “ב–19 בספטמבר נקראת למשטרה ונחקרת על סחיטה באיומים של בעל פיצרייה... שרצית להשתלט לו על הנכס. הוא אמר שהתייצבת מולו וסיפרת שהעסק שהיה מולך בשוק בצלאל עלה באש ושאתה תחזור בחצות. שיש דברים שיכולים לקרות ושיראה מה שראה עם ההוא עם העופות ועם השותף שלי מיפו שקשור ליריות לעבר ‘בני הדייג’ ‏(עיזאת חמאד, ראש ארגון פשע יפואי שהורשע בפרשה, ש”ש‏). הגעת לשם עם מאבטח רוסי בגובה 1.9 מטר. ידוע לך על מה אני מדבר?”

מוטי קמחי

דגמי השיב כי נחקר בפרשה תחת אזהרה אך הכחיש את הטענות נגדו. כשנשאל אם נעצר השיב כי “האיש רצה לבטל את התלונה” וכשנשאל בציניות “למה, כי שרפו לו את העסק?” השיב: “לא. הוא קיבל כסף בסוף”. החברה של י’ ניהלה מול צוקרמן גם הליך משפטי אזרחי. בסופו צוקרמן ביטל את התלונה במשטרה, קיבל פיצוי, ועזב. שני סיפורים נוספים, דומים מאוד לטענותיו של צוקרמן, הגיעו בהמשך. אחד מהם נסגר בלא כלום והשני הוביל להרשעתו של דגמי בסחיטה באיומים. צוקרמן סירב לדבר עם “הארץ” וכמוהו נהגו גם בני הזוג שושנה ויעקב מקרית שלום, שלפי תצהיר שהוגש לבית משפט נפלו קורבן לניסיון השתלטות אלים על ביתם מצד דגמי.

באפריל 2009, בחמש לפנות בוקר, שושנה ויעקב ‏(השם המלא שמור במערכת‏) עדיין ישנו. לפתע החריד קול רעש גדול את דיירי האזור. כשבני הזוג התעוררו הם נדהמו לגלות מחוץ לביתם את דודו דגמי, קבוצה גדולה של אנשים מסביבו ושופל שמתחיל להרוס את המבנה בחצר שלהם.

בערך שנה קודם לכן רכש דגמי שטח של יותר משלושה דונם באזור. דגמי סיפר באחת מחקירותיו במשטרה בעניין זה כי השקיע ביחד עם קבוצת משקיעים שבעה מיליון שקל ברכישת הקרקע, שעליה תיכנן להקים בניין מגורים. בין השותפים שלו הפעם היו, מלבד עו”ד חן, גם הכדורגלן אלון חלפון והכדורגלן בן לוז, שהורשע ב–2011 בהלבנת הון והעלמת הכנסות בסך מיליוני שקלים באמצעות עסק להמרת מטבע חוץ. שותף נוסף היה איציק כהן, בעליו של אתר אינטרנט לפרסום מכוני ליווי בשם “סקס אדיר”, מי שעמד מאחורי הפצת כדורים מזויפים נגד אין אונות בהיקף של יותר ממיליון שקל ‏(הוא נידון לשנתיים מאסר‏). בפרשת הסחר בנשים התגלה כי בעבר רכש כהן מדגמי את “סקסימו”, עיתון סקס שהקים והפיץ ברחבי תל אביב.

השטח שרכש דגמי אמנם לא כלל את ביתם של בני הזוג יעקב ושושנה, אבל חלק מחצרם של בני הזוג, שבה הקימו לפני עשרות שנים מבנה מגורים לאמו של יעקב, נכלל בו.

דגמי רצה לפנות את השניים. אבל לפי עדויות, במקום לפנות לעזרת רשויות החוק, הוא החליט לכאורה לפעול בעצמו. זמן קצר אחרי שרכשו את השטח שלח עו”ד חן לבני הזוג מכתב התראה לפני פינוי. שושנה ויעקב חשבו שלפניהם עימות משפטי שבו יוכלו להוכיח כי הם גרים במבנה שנים רבות. דגמי הצליח להפתיע אותם.

כמו אחרים שנתקלו בדגמי, גם בני הזוג מעדיפים לשמור על שתיקה, אבל תצהיר שהגיש יעקב לבית משפט השלום ב–2010, בהליך משפטי שפתחו דגמי ושותפיו נגד בני הזוג מאוחר יותר, מעיד על קורות היום ההוא. “החברה ‏(שם החברה שמור במערכת‏) או מי מטעמה, בחשכת הלילה ללא התראה, עלו עם טרקטורים על המקרקעין שבהם אנו מחזיקים כשאנחנו שם”, מסר יעקב. “הם הרסו גדרות וחומות... וכמעט הפילו את בית המגורים... ומי מטעמה גם תקפו אותנו ואת בני משפחתנו ועל כך הוגשה תלונה במשטרת ישראל. שלחה אנשי זרוע כדי לנסות ולסלקנו בכוח מהשטח אשר הזכויות בו הן שלנו”.

המשפט הסתיים בסופו של דבר בפשרה. בני הזוג הסכימו לקבל פיצוי תמורת פינוי השטח. הריסתו הושלמה בסוף ינואר 2012, כמעט שלוש שנים אחרי ניסיון הפינוי האלים לכאורה.

עוד קודם לכן טען דגמי שהפינוי לא היה אלים כלל וכי אלו דווקא בני הזוג שתקפו אותו. אבל ברשימת הגברתנים שליוו את דגמי באותו היום ניתן למנות אדם שריצה שש שנות מאסר אחרי שכלא בחורה וביצע בה מעשה סדום, איים עליה ושיבש את הליכי המשפט בפרשה. בקורות החיים של הגברתן השני אפשר היה למצוא באותה עת כבר שש הרשעות ובהן הרשעה על סחיטה באיומים. זמן קצר אחר כך הוא נעצר שוב לגבי פרשת סחיטה אחרת.

שושנה ויעקב לא היו היחידים שדגמי ניסה לפנות מהמקום בו הוא מבקש לבנות בניין מגורים שיכלול דירות בשווי כולל של עשרות מיליוני שקלים. באותה התקופה הופיע דגמי פעם נוספת עם שופל בשכונה והחל להרוס את חצר ביתם של משפחת הררי, שפלשה לטענתו לשטח. גם בפעם ההיא התערבה המשטרה בשלב הראשון ולבסוף הושגה פשרה.

כשדגמי נשאל באותה חקירה אם גם עירב גורמים עברייניים כדי שישפיעו על האחים לפנות את הקרקע, תשובתו היתה: “חד משמעית לא”. אלא שכמה רגעים אחר כך הוא בחר להוסיף: “קרית שלום זה שלי. עיזאת ‏(ראש ארגון פשע יפואי גדול‏) לא היה לו שום סיפור. רק אמר לדרור הררי שאין לו מה לריב איתי”.

תרומה קטנה

שמו של עיזאת חמאד חוזר שוב ושוב בפרשות שבהן מעורב דגמי. גם י’, שותפו העסקי של דגמי בקרית שלום, היה מעורב בפרשה נוספת. אבל קווי הדמיון בין המידע והתלונות עליהם לא גרמו למשטרה ולפרקליטות לפעול בעניינם, ובטח לא לפעול נגד דגמי, גם כשהפר שוב ושוב את הסכם עד המדינה שעליו חתם. במקרה אחד לא יכלו הרשויות להתעלם ממעשיו והוגש נגדו כתב אישום על סחיטה באיומים.

היה זה ב–2010, באירוע שבעקבותיו עצרה המשטרה עשרות חשודים - ובראשם את חמאד, שנשלח בהמשך לכלא.

כמו במקרה של צוקרמן, גם הפעם הפריע לבנייה שוכר שישב על קרקע המיועדת לפרויקט. חברה משותפת לדגמי ולעו”ד חן קיבלה מאות אלפי שקלים כדי לפנות את השוכר הסורר מהשטח. דגמי עירב לצורך כך את חמאד וגם הפעם הגיע טרקטור גדול למקום כדי להרוס את העסק. השוכר “הוזמן” לביתו מוקף החומה של חמאד, שנהג לערוך פגישות בעלות אופי מאיים על אנשים שהסתבכו עמו בפרשה - שנקראה בדיוק משום כך - פרשת “בוא ליפו”.

הפעם לא היתה ברירה אלא להגיש כתב אישום נגד דגמי. פשוט משום שללא האישום נגדו, היו נופלים סעיפים מכתבי האישום נגד חברים ברשת הסחיטה של חמאד. חמאד ושותפיו נידונו לעונשי מאסר ארוכים. ודגמי? ב–2011 הוא הורשע בסחיטה באיומים במסגרת עסקת טיעון עם המדינה, נשלח לשלושה חודשי עבודות שירות, שלא ביצע. הוא טען שקיים חשש לחייו - והעונש הומר לו בקנס בסך 20,000 שקל שהתבקש להעמיד כתרומה. הוא שילם אותו.

-----------------------------------------------------------

המאבק המשפטי

גם עכשיו המשטרה והפרקליטות ממשיכות למנוע מידע חשוב מהציבור. כך התנהל הקרב על חשיפת דודו דגמי

התחלתי לעבוד על הכתבה על דודו דגמי בנובמבר 2011. התכוונתי לעשות כתבה על שוטה חובל, אבל מישהו סיפק לי פיסת מידע מעניינת. “משפחתו של חובל עושה עסקים עם אחד, דודו דגמי. הוא היה עד מדינה בפרשת סחר בנשים ובאחרונה גם הואשם בסחיטה באיומים בפרשת עיזאת חמאד. תבדקי אותו”.

בדקתי אותה. כל יום שעבר גיליתי עוד משהו. סחר בנשים, סחיטה באיומים, עסקי נדל”ן. והכל השתלב זה בזה. לאט־לאט נפרשה בפני תמונה מדהימה למדי. ישראל נראתה לי פתאום כמו סיציליה ושוק הנדל”ן שלה כמו סצנה מ”הסנדק”. אבל הפארסה הגדולה התחילה כשרציתי לפרסם את הממצאים. בתוך זמן קצר התברר כי הדיונים שבהם העיד דגמי במשפט הסחר בנשים נערכו בדלתיים סגורות, כלומר: אי אפשר לפרסם מהם דבר. דווקא השופט חאלד כבוב, מי שהגן על זכות הציבור לדעת בכל הנוגע להסרת החיסיון מדגמי לאורך כל הדרך - והתיר לפרסם את מעלליו בעבר ועיסוקיו בהווה - היה זה שאיפשר לדגמי להעיד בדלתיים סגורות בפרשת הסחר בנשים. בכך הוא נענה אז לבקשת דגמי והפרקליטות, שביקשה להגן עליו - אף על פי שדגמי מסר את עדותו בפני כל סוחרי הנשים והם ידעו מי האיש שהוביל להרשעתם.

בשלב הראשון פנה עיתון “הארץ” לבית המשפט המחוזי בתל אביב ‏(באמצעות עורכת הדין טל ליבליך ממשרד ליבליך־מוזר‏) וביקש להתיר את פרסום הפרוטוקולים מעדותו של דגמי. זאת, על בסיס הטענה כי נוכח עסקיו הענפים והעובדה שהנו חשוד ‏(ומאז הורשע‏) בעבירה נוספת של סחיטה באיומים, הציבור זכאי לדעת מיהו האיש שעמו הוא בא במגע. שני אנשים הגנו על דגמי במיוחד. היו אלו עורכת הדין פיה גלבר מפרקליטות מחוז תל אביב, שהיתה התובעת בפרשת הסחר בנשים, והשוטר אדוארד פלינר מימ”ר תל אביב, מי שהיה אחראי על תיק חקירת הסחר בנשים במשטרה. המדינה התנגדה לבקשתנו ורצתה להותיר על כנו צו איסור פרסום על שמו של דגמי, תמונתו ומקום הימצאו בהקשר של פרשת הסחר בנשים. המשמעות היתה שהעיתון יוכל לפרסם פרטים על מעלליו של דגמי, אבל לא לציין כי עד 2007 הוא היה אחד הסרסורים הגדולים בישראל.

זמן קצר לאחר מכן נערך דיון בעניין בפני הרכב שופטי בית המשפט המחוזי חאלד כבוב, דפנה אבניאלי ומאיר יפרח. דגמי לא היה צד בדיון במחוזי, למרות שהפרקליטות דאגה ליידע אותו באמצעות עורך הדין שלו בכל מה שקורה. מי שייצג את האינטרסים שלו היו עורכי הדין גלבר וניצן שפיר מהפרקליטות, שטענו כי אין לחשוף את היותו עד מדינה בפרשת הסחר בנשים וזאת “בשל חשש לביטחונו, ביטחון משפחתו ופגיעה בפרטיותם, וכן בשל חשש לפגיעה בשיתוף פעולה עתידי של עדי מדינה”.

מוטי קמחי

גלבר ושפיר אף הציגו את עמדת המשטרה כי קיים חשש לחייו בבית המשפט, אבל השופטים לא השתכנעו. בהחלטה שניתנה באותו החודש כתב ראש ההרכב, השופט כבוב, כך: “עד המדינה הנו עבריין מרכזי ודומיננטי בפרשה שנדונה. שיתוף הפעולה שלו סייע רבות לרשויות המדינה לבסס ראיות נגד שותפיו. אך עם זאת, אין לשכוח כי תפקידו היה בכיר בהפעלת הרשת לסחר בנשים. לעד המדינה עבר פלילי מכביד. רשימת התיקים שנסגרה במסגרת הסדר עד המדינה כוללת עשרות תיקים בעבירות דומות. כבר במהלך שמיעת עדותו הובהר כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור נוסף וכי אמירתו כי זנח את דרך הפשע אינה משקפת את המציאות. פרטיו ידועים לנאשמים ‏(שהורשעו מאז‏) ולבני משפחותיהם ולגורמים שונים באופרציה... אין מדובר אפוא בצדדים זרים שגילוי פרטיו עלול להעמיד אותו בסיכון בפניהם. זאת ועוד מהראיות שהציגה המאשימה, שכללו בין היתר אמירות כלליות וסתמיות ולא אינדיקציות משמעותיות, לא התרשמנו כי נשקפת סכנה חמורה לחייו של עד המדינה, בוודאי לא כזאת שביכולתה להדוף את האינטרס הציבורי כבד המשקל”.

המדינה החליטה שלא לערער על החלטת השופט כבוב. אבל דגמי החליט לא לוותר ועירער לבית המשפט העליון באמצעות עורך הדין איתן סגל - שאותה פרקליטות שמגנה על הלקוח שלו אמורה להגיש נגדו כתב אישום ‏(בכפוף לשימוע‏) בפרשת השחיתות החמורה של שוטה חובל בעיריית תל אביב. סגל גם היה שותפו של עורך הדין ישראל פרי, שהורשע בעבר בפרשת הפנסיה הגרמנית. דגמי חזר באמצעות סגל על הטענה כי קיים חשש לחייו. הפעם המדינה היתה רק משיבה, ותמכה בבקשתו. זו היתה הפעם הראשונה שלי בבית המשפט העליון. הרכב השופטים כלל את סלים ג’ובראן, דפנה ברק־ארז וחנן מלצר. הייתי בטוחה שהערעור יידחה, אבל נכונה לי הפתעה.

שוב טענו באמצעות עו”ד טל ליבליך בפני השופטים כי העובדה שדגמי לא עזב את עולם הפשע מעניקה חשיבות עצומה לחשיפתו. עו”ד ליבליך אמרה כי לדגמי יש נגיעה לכספי הפנסיה של הציבור שכן הוא שותף בפרויקט נדל”ן גדול יחד עם חברה ציבורית, השייכת למשפחת אחד הטייקונים הגדולים בישראל, ואפילו מכהן כדירקטור בפרויקט הזה. בשלב הזה, בעיצומו של הדיון, הצליח השופט חנן מלצר להכות אותי בתדהמה. נראה היה שאפילו הצד של דגמי נדהם מדבריו ‏(בעיקר משום שלא חשב על זה קודם‏). מלצר הציע לנו פשרה: דגמי, הוא הציע, ייפרד מהחברה הציבורית עמה הוא עושה עסקים - ואתם לא תכתבו עליו דבר.

אנחנו כמובן התנגדנו. זו אינה הצעה שעיתונאי יכול להסכים לה. היא גם נראתה לנו מנוגדת להיגיון הישר. דגמי הרי בכל מקרה בא במגע עם הציבור גם בפרויקטים אחרים, ובנוסף, אין בהצעה הזאת כל התחייבות שהוא לא יגיע לבורסה בעתיד. אבל דגמי עט על ההזדמנות. זמן קצר לאחר מכן הוא הודיע כי הגיע לסיכום עם החברה הציבורית, שלפיו יקנה את חלקה בפרויקט. כמובן, שבדיווח של החברה הציבורית, שנקלעה לקשיים ואינה מסוגלת להחזיר את חובותיה, לא ניתן כל נימוק לסיבה שבגינה ביצעה את המהלך העסקי הזה.

במקביל הודיע דגמי כי שינה את שמו במשרד הפנים בשל חשש לחייו. אנחנו תהינו מדוע רק עכשיו, חמש שנים אחרי שהפך לעד מדינה. עו”ד גלבר הסבירה בשמו כי לא יכול היה לשנות את שמו עד לסיום ההליכים המשפטיים במשפט הסחר בנשים והאישום הנוסף בפרשת עיזאת חמאד, וכי זו היתה בקשת המדינה.

שבוע לאחר מכן התקשרתי לחברה הגדולה של דגמי. גיליתי שהוא עדיין משתמש בשמו הישן והמזכירה מסרה לי את מספר הנייד שלו.

אבל את בית המשפט העליון זה לא שיכנע - השופטים בעליון אמנם איפשרו לנו לפרסם את שמו של דגמי, אבל אסר לפרסם פרטים אחרים אודותיו, למשל את שמות החברות שלו או פרויקטים שלו. דגמי ביקש לקיים דיון נוסף בעליון. השופטת מרים נאור דחתה את הבקשה.

בשלב הזה כבר שיחררתי אנחת רווחה. ידעתי שאמנם אי אפשר לחשוף את מלוא התמונה בעניינו של דגמי - אבל התנחמתי בכך שלפחות אפשר יהיה לחשוף את שמו וחלק ממעלליו. אלא שבתוך זמן קצר התברר כי מיהרתי לשמוח. לפני כחודש פנה דגמי שוב לבית המשפט המחוזי. בניסיון לבטל את החלטת בית המשפט העליון - הוא טען כי המשטרה קראה לו ממש לאחרונה ומסרה לו שיש איום קונקרטי על חייו. ושוב הוא זכה לתמיכת המשטרה ולתמיכתה של עורכת הדין גלבר מהפרקליטות.

המשטרה, מצדה, הזהירה אותו מאיום. אבל לא נראה שדגמי באמת חש מאוים או שהמשטרה בעצמה מייחסת חשיבות לאיומים האלו. יום אחרי פנייתו לבית המשפט התקשרתי לחברה שלו, ששמה אסור בפרסום, וביקשתי לדבר עמו. העבירו לי אותו בתוך רגע והוא הזדהה בשמו, למרות שכלל אינו מכיר אותי. המשטרה אפילו לא הצמידה לו שמירה. הוא ממשיך להסתובב בחופשיות. בבית המשפט המחוזי טען עו”ד סגל בפני השופט כבוב שוב כי קיימת סכנה לחייו. בשלב מסוים אמר: “כבוד השופט אמר כי מדובר בסוחר סמים גדול”. מיד תיקנו אותו: “סוחר נשים”. סגל לא התבלבל: “סמים, נשים, אותו הדבר”, הוא אמר. מסגיר בכך את הלך הרוח שלו.

כמו בדיון הקודם בבית המשפט המחוזי וכמו בדיון בעליון, גם הפעם טענה גלבר כי קיים חשש לחייו של דגמי. בסיום הדיון ניגשה ללשכתו של השופט כבוב כדי להציג בפניו מידע חסוי. אבל הוא דחה את בקשתו של דגמי והתיר לפרסם את שמו תחת המגבלות שקבע בית המשפט העליון. הוא גם חייב את דגמי לשלם ל”הארץ” הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.

מפרקליטות מחוז תל אביב נמסר בתגובה: “עד המדינה חשף פרשה בינלאומית, עתירת מעורבים וממדים, של רשת סחר בנשים שפעלה לאורך שנים בהיקפים שלא היו כדוגמתם בישראל. בסיומה של הפרשה נשלחו לכלא חברי הרשת, שהביאו נשים לישראל לצורך עיסוק בזנות, לעונשי מאסר שבין שלוש ל–18 שנים. המדינה ביקשה לאסור את פרסום פרטיו המזהים של עד המדינה, כנהוג, מכמה טעמים, אך בראש ובראשונה בשל האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב אי רצונם של עדי מדינה פוטנציאליים לשתף פעולה עם המשטרה בשל חשש של פגיעה בהם, במשפחתם ובשגרת חייהם. משום כך, המדינה רואה חשיבות רבה בצורך להגן על עדי המדינה שמביאים לחשיפת פעילות עבריינית, ובכלל זה גם הצורך להגן על פרסום שמם”.

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו