בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בניגוד לישראל, בארה"ב לא מפחדים לפקפק במדיניות החיסולים

מעבר לים מתפתח דיון סוער, בארץ העדיפו להתעלם מהנושא כל עוד הביטחון נשמר. "שומרי הסף" והסרט על אריאל שרון משנים זאת

115תגובות

מעניין לעקוב, במבט מישראל, אחר הדיון הציבורי המתנהל בחודשים האחרונים בארצות הברית בדבר השלכותיה של המלחמה חובקת העולם שהאמריקאים מנהלים נגד הטרור האיסלאמי. אמריקה מתמודדת כעת, באיחור מסוים, עם שאלות שעלו כמה שנים קודם לכן סביב המאבק הישראלי ארוך השנים בטרור בשטחים ובלבנון. בתמצית, זו השאלה עד כמה רחוק יכולה ללכת הדמוקרטיה המתגוננת באמצעים שהיא מפעילה נגד טרוריסטים המזהים את נקודות התורפה של החברה המערבית. במידת מה, הדיון הציבורי בארה"ב מעמיק יותר מזה שבישראל.

אפשר לתחום לכאורה את המאבק הזה לעשור שבין מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 לחיסולו של אוסאמה בן לאדן, או לשמונה השנים ושתי הכהונות של הנשיא ג'ורג' בוש. אולם, זו לא תהיה אבחנה מדויקת: האמריקאים ממשיכים לנקוט צעדים מרחיקי לכת במאבק גם תוך כדי כהונתו של הנשיא הנוכחי, ברק אובמה. היה זה ממשל אובמה שגיבש חוות דעת המתירה לנשיא לאשר את חיסולם בחו"ל בלא משפט של אזרחים אמריקאים החשודים בטרור והיה זה הנשיא עצמו שהפר את הבטחת הבחירות שלו (בקדנציה הראשונה) לסגור את מתקן המעצר השנוי במחלוקת בגואנטנמו.

האמריקאים מתחבטים בשאלות הללו בגלל התפתחויות חדשותיות, אך גם בעקבות העיסוק בהן בתרבות הפופולרית. השימוע לראש הסי-איי-אי המיועד, ג'ון ברנאן, העלה לדיון את מדיניות החיסולים של פעילי טרור ובפרט את השימוש האינטנסיבי שנעשה לשם כך במטוסים ללא טייס (מל"טים). סרט הקולנוע המועמד לאוסקר "כוננות עם שחר", על חיסולו של בן-לאדן, עורר מחדש את המחלוקת בדבר השימוש בעינויים בחקירת טרוריסטים, בנסיבות המחייבות זאת לדעת הביון האמריקאי. ואילו דיווחים בעיתונות הבריטית והאמריקאית, בדבר שיטות חדשות שפיתחה התעשייה הביטחונית האמריקאית לניתוח פעילויות מחאה באמצעות מעקב אחר רשתות חברתיות, מעוררים דיון על גבולות ההתערבות של הממשל והסכנה לחירויות האזרח בעידן הדיגיטלי.

רויטרס

המלחמות באפגניסטאן ובעיראק והמאבק מבית בטרור אינם מתגבשים יחד לכדי טראומה אמריקאית בעוצמת הטראומה של מלחמת וייטנאם. מספר האבדות בהם קטן לאין שיעור, תחושת הכישלון פחותה – ומה עוד שבהיעדרו של גיוס חובה במתכונת שהיתה נהוגה בימי וייטנאם, מחיר המלחמות האחרונות רחוק מלהיות מורגש בכל בית אמריקאי. ועדיין מתנהל שם דיון ער, אפילו מעורר קנאה במידת מה.

כל השאלות שבהן עוסקים האמריקאים משיקות במידה רבה לשאלות שעמן מתמודדת ישראל. מדיניות ההתנקשויות פותחה והורחבה בידי צה"ל והשב"כ כבר בתחילת העשור הקודם (מודל שהשפיע לא מעט גם על האסטרטגיה האמריקאית). לאורך השנים ישראל הרגה כך עשרות רבות של מחבלים ללא משפט. ישראל אינה מגיבה לכך רשמית, אבל העיתונות הבינלאומית מלאה זה שנים בדיווחים על שימוש ישראלי במל"טים תוקפים לצורך חיסולים בשטחים ובמדינות רחוקות. ואף שהעינויים נאסרו בהוראת בג"ץ ב-1999, נותר עדיין מרחב לא מבוטל לשימוש במה שמתואר כ"אמצעים חריגים" בחקירות השב"כ, שהופעלו לא פעם בימי האינתיפאדה השנייה בניסיון לסכל "פצצות מתקתקות".

המודיעין הישראלי החל למקד מאמץ ניכר במעקב אחר הרשתות החברתיות של ארגונים איסלאמיים ופעילי שמאל זרים, לאחר ההפתעה שנחל מידי מארגני המשט הטורקי (פרשת ה"מרמרה") ב-2010. ורק השבוע עלו טענות נגד המשטרה, שהפעילה לכאורה אמצעים דומים למדי למעקב אחר פעילי המחאה החברתית בישראל.

אבל בכל מה שקשור לדיון ציבורי בפנים המורכבות יותר של המאבק בטרור, נראה שישראל רחוקה עדיין מרחק רב מארצות הברית. שאלות כמו הלגיטימיות של מדיניות החיסולים אמנם הובאו לפתחו של בג"ץ בעשור שעבר, אולם ירדו מסדר היום הציבורי במהירות רבה. הרתיעה מהעיסוק בכך אינה נובעת רק מההשלכות המוסריות מרחיקות הלכת שיש לחלק מן האמצעים שנקטה ישראל במאבק האגרסיבי שניהלה בטרור. נדמה שמבחינת מרבית הישראלים, חמש או שש השנים הראשונות של העשור הקודם, שנותיה של האינתיפאדה השנייה, הן עדיין בחזקת סיוט שמוטב לדחוק לפינות הנסתרות ביותר של הזיכרון. המלחמה הזו אמנם לא הסתיימה בהכרעה חד-משמעית – ספק אם הדבר אפשרי בכלל במאבק בטרור ובגרילה – אבל ברור שצה"ל והשב"כ הצליחו לדכא את מתקפת הטרור הפלסטיני מהגדה המערבית. נוח יותר לשכוח את הפרטים, כשנראה שההצלחה היחסית קברה את הסיכון עמוק במרתף.

מובן גם שרצף האירועים המסחרר מאז – מותו של יאסר ערפאת, ההתנתקות מרצועת עזה, מחלתו של אריאל שרון, מלחמת לבנון השנייה – סייע להדחקת החוויות הקשות של האינתיפאדה. יש משהו מוזר בכך שהמתקפה הרצחנית של האינתיפאדה השנייה, שגבתה את חייהם של יותר מ-1,100 ישראלים, מרביתם אזרחים, נדונה כאן בשנים האחרונות פחות מאשר מלחמת לבנון השנייה, שסך אבדותיה בצד הישראלי אינו מגיע אפילו לשישית מן המספר הזה.

את האינתיפאדה השנייה הרחקנו והדחקנו, אבל אין לזלזל בהשפעתה. נדמה שעד היום התקופה הזו מעצבת במידה רבה את התודעה הפוליטית של הישראלים. היא שמספקת תוקף לחשדנות הגדולה של רוב הציבור בארץ כלפי כוונות הפלסטינים והיא שביצרה את התמיכה הרחבה יחסית בבנימין נתניהו כמדינאי זהיר שלא ימהר אלי סיכונים לא מחושבים במשא ומתן לשלום. מהצד השני של גדר ההפרדה, אין ספק שהסבל הפלסטיני בשנות האינתיפאדה העלה את מפלס הכעס והשנאה כלפי ישראל, בה במידה שיצר את מה שכינה משה (בוגי) יעלון "הצריבה התודעתית" – אותה תודעה מוחשית מאוד של מחיר ההפסד הכרוך בעימות, שפועלת גם כיום בשטחים כאמצעי מרסן המונע בינתיים הידרדרות למלחמת טרור נוספת.

ובכל זאת, החודשיים האחרונים מספקים לראשונה ניצנים של דיון מחודש בתקופה הטראומטית ההיא. הזרז הראשון לכך הוא סרטו של דרור מורה, "שומרי הסף", גם הוא מועמד לאוסקר, המעמת שישה ראשי שב"כ לשעבר עם תוצאותיהן של 45 שנות הכיבוש בשטחים. נדמה שהשפעת הסרט חורגת מהמעגלים הרגילים של צופי הסינמטק, והעיסוק בו גולש הרבה מעבר לעמודי המאמרים של "הארץ".

הצד המעניין כאן, מעבר להכאה המאוחרת על חטא, הוא בזווית ההסתכלות הרחבה יותר שמאמצים להם ראשי השירות אחרי פרישתם. בשיא האינתיפאדה האשים הרמטכ"ל אז, יעלון, את ראש השב"כ, אבי דיכטר, כי הוא מביט על הנעשה בשטחים דרך "קשית הסיכול" הצרה. תפקידו של השב"כ בשטחים הוא אחד ויחיד – סיכול טרור. התהליך המדיני לא באמת מעניין אותו. כשראשי השירות עוזבים את תפקידם, התמונה נראית פתאום מורכבת יותר.

סימנים לבעירה

השבוע הצטרף גם ערוץ 10 לחפירה ההיסטורית, כשהקרין תחקיר של אמנון לוי על נסיבות מותו של ערפאת וחשוב הרבה יותר – את החלק הראשון מתוך שניים בסרטו של רביב דרוקר על אריאל שרון והאינתיפאדה השנייה. גם כאן, כמעין הד ל"שומרי הסף", מופיעים דיכטר ויורשו, יובל דיסקין. ההקלטות ששיבץ דרוקר מיומני הבוקר של גלי צה"ל מימי האינתיפאדה, ובמיוחד צילומים של שלדי האוטובוסים המפויחים ורעש הסירנות, נראים ונשמעים כמו הדים מרוחקים מאותה תקופה מסויטת. דרוקר והח"כ הטרי עפר שלח, אבי יששכרוף ואני – כולנו עסקנו בתקופה הזו בהרחבה בספרים שפרסמנו לפני שנים אחדות. ועדיין, יש ערך מיוחד להופעה לפני המצלמות של סרבן ראיונות ותיק כאורי שני, איש סודו של שרון, או לדברים הגלויים שאומר כעת דיסקין לציטוט ולייחוס. אפשר להניח שבחלק השני של הסרט, שישודר ביום שני, ייגע דרוקר באופן שבו עיצבו החלטותיו של שרון, יותר מכל אדם אחר, את פני המערכה ההיא: מבצע "חומת מגן", שהביא לתפנית היסודית במצב, הקמת גדר ההפרדה ולאחריהם – ההתנתקות מרצועת עזה.

הגדר, שהקים שרון בעל כורחו, עדיין מעצבת את תודעתנו באשר לשטחים ומאפשרת לרוב הישראלים לנהל את חייהם כאילו שכם ובלאטה נמצאות מעבר להרי החושך ולא במרחק חצי שעת נסיעה. אבל הסיפור הפלסטיני, כפי שכבר נכתב כאן לא פעם, רחוק מלהסתיים. ההתנגשות היסודית עם הפלסטינים, בין אם תתנהל בערוצים הדיפלומטיים והמשפטיים באו"ם ובבית הדין הבינלאומי, בהפגנות עממיות רחבות או בחידוש הטרור, תחזור לבסוף למרכז הבמה חרף ההתמקדות הנוכחית במכאובי מעמד הביניים. יש לכך בפירוש סימנים ראשונים בשטח: האדמה בגדה עוד לא בוערת, אבל היא בהחלט מתחילה לזוז.

האלוף (מיל') גיורא איילנד כתב השבוע מאמר מפוכח בידיעות אחרונות שבו הסביר מדוע קלושים הסיכויים להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים בשנים הקרובות. איילנד מעיר, בצדק, כי עד היום לא הושג פתרון קבע, למרות ציפיותיהם של הממשלים המתחלפים בוושינגטון, משום שהישראלים והפלסטינים אינם מעוניינים בכך מספיק – המחיר הכרוך בהגעה לפתרון, מבחינתם של שני הצדדים, גבוה מדי ביחס לתועלת שיפיקו ממנו לדעתם. ובכל זאת, בשיחות עם קציני צה"ל המשרתים בשטחים קשה להחמיץ את הציפייה, הנואשת כמעט, שהדרג המדיני בישראל יחדש את הפעילות בערוץ המדיני במטרה לנתב את האנרגיה הנאגרת שם לכיוון שימנע התפוצצות.

אי-אף-פי

החדשות מהשטח מגיעות בינתיים טיפין טיפין, אבל הן אינן מעודדות. השבוע תוגברו המחסומים בכניסות לירושלים בגלל התרעה על חדירת מחבל, תופעה שלא נראתה בבירה זה קרוב לשנתיים. מתנחלים רבים חוזרים למגן את מכוניותיהם מפני יידוי אבנים, אחרי שנים שלא היה בכך צורך. ברשות הפלסטינית חוששים כי החמאס עשוי להבעיר גל מהומות חדש בגדה, נגד הרשות וישראל, לנוכח הקצב האטי שבו מתנהלים המגעים על פיוס בין רמאללה לעזה.

פעם, לפני שנות דור, היה מבחן שערך צה"ל למועמדים לקצונה כדי לעמוד על מידת יכולתם להבחין בפרטים מתוך תמונה מורכבת: למועמד הוצג רצף של כ-20 איורים, שבראשון שבהם נראה חתול. לאט לאט, מאיור לאיור, מתארכים טופרי החתול ומתעקל זנבו, עד שבאיור האחרון הוא נמר. גם בשטחים, השאלה נותרה איך ומתי יהפוך שוב החתול לנמר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו