בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון עם האיש שהצית מחדש את הוויכוח על ייחודיות השואה

ההיסטוריון טימותי סניידר כתב רב מכר על מלחמת העולם השנייה, שמתמקד באזור שבו התרחש הקטל ההמוני, ומעורר דיון על חשיבות הטריטוריה בזוועות שהתרחשו באירופה במאה ה–20. כבר האשימו אותו שהוא פרו־פולני, יודופיל, אנטי־אוקראיני, פשטני וגם ממעיט בחשיבות השואה. אבל סניידר לא מוכן להימנע מהשוואה בין סטלין להיטלר או בין תאי גזים להרעבה

87תגובות

 80 שנה אחרי שתפסו הנאצים את השלטון בגרמניה וכמעט 70 שנה מאז שהפסידו במלחמת העולם השנייה, מה כבר אפשר לחדש על השואה? “היסטוריונים של השואה מתלוננים בעצמם לעתים קרובות שעם דיונים עבשים על ייצוג, זיכרון וביורוקרטיה גרמנית, התחום הגיע לדרך ללא מוצא”, אומר טימותי סניידר ‏(Snyder‏), פרופסור להיסטוריה מודרנית של מרכז ומזרח אירופה באוניברסיטת ייל. “לתחושתם, ללא פריצת דרך מתודולוגית, הנושא עלול לאבד מחיוניותו וממרכזיותו. תחושה דומה שוררת גם בלימודי מזרח אירופה, ביחס לשאלות הנוגעות לקומוניזם, למשל, או להיסטוריה לאומית של העמים שחיו תחת המשטר הסובייטי”.

ספרו החמישי של סניידר, “ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין” ‏(Bloodlands: Europe Between Hitler and Stalin‏), שהופיע החודש בתרגום של יוסי מילוא לעברית בהוצאת כתר, מנסה להציע פריצת דרך שכזו. הוא סוקר את “תולדותיו של רצח המונים פוליטי”, באמצעות דיון משולב בשני המשטרים הטוטליטריים שאחראים לו, תוך התמקדות בטריטוריה שמשתרעת ביניהם. המספרים והאירועים שסניידר מתאר בניסיון להבין כיצד “בלב אירופה, באמצע המאה ה–20, רצחו המשטר הנאצי והמשטר הסובייטי כ–14 מיליון בני אדם”, אינם כוללים חללים משדה הקרב, אלא אזרחים ושבויי מלחמה, שנפלו קורבן למדיניות הרג מכוונת.

איי־פי

המושג שטבע סניידר בשם הספר, “ארצות הדמים”, מתייחס לאזור שמשתרע “ממרכז פולין ועד מערב רוסיה, ומכיל את אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות” ‏(אסטוניה, לטביה וליטא‏). הוא מסביר שבחר להתמקד בטריטוריה הזאת משלוש סיבות עיקריות: כי “שם השואה התרחשה”, כי שם הנוכחות של האימפריות הסובייטית והנאצית חפפה וכי שם נרצח מספר חסר תקדים של אזרחים, שהפך את רצף מקרי ההרג האלה לאירוע המכונן של המאה ה–20.

סניידר מפרט בספר את המספרים: “3.3 מיליון אזרחים סובייטים ‏(רובם אוקראינים‏) שהורעבו בכוונה תחילה בידי ממשלתם באוקראינה הסובייטית בשנים 32’–33’; 300 אלף אזרחים סובייטים ‏(בעיקר פולנים ואוקראינים‏) שנורו למוות בידי ממשלתם במערב ברית המועצות, בתוך כ–700 אלף קורבנות ‘הטרור הגדול’ של 37’–38’; ו–200 אלף אזרחים פולנים שנורו בידי כוחות צבא גרמניים וסובייטיים בפולין הכבושה בין 39’ ל–41’”. לאחר ששיתפו פעולה בכיבוש פולין, הפנו הגרמנים עורף לבעלי בריתם וניסו לכבוש את ברית המועצות. ממדי ההרג הלכו ותפחו, ובין 41’ ל–44’ מתו “4.2 מיליון אזרחים סובייטים ‏(רובם רוסים, בלארוסים ואוקראינים‏), שהורעבו למוות בידי הכובשים הגרמנים; 5.4 מיליון יהודים ‏(רובם אזרחי פולין וברית המועצות‏) שנרצחו בירי או בגז בידי הגרמנים; ו–700 אלף אזרחים ‏(רובם בלארוסים ופולנים‏) שנורו בידי הגרמנים ב’פעולות הגמול’, בעיקר בבלארוס ובוורשה”.

אף על פי שספג גם לא מעט ביקורת, החל בטענות מצד היסטוריונים כי אינו מחדש דבר ועד להאשמות בגמישות מסוימת באופן שזירת העובדות לנראטיב כך שיתאים לטיעוניו, בשנתיים שעברו מאז התפרסם בראשונה, באנגלית, גרף “ארצות דמים” שלל פרסים, וחיזק את מעמדו של סניידר - רק בן 43 וכבר עם חמישה ספרים מאחוריו - ככוכב באקדמיה האמריקאית. באוניברסיטה העברית בירושלים הוקדש ל”ארצות דמים” סמינר שלם, זמן קצר לאחר הופעתו. פרופ’ דן דינר, שהנחה את הסמינר, פירסם בעצמו ביקורת על הספר בכתב העת “Contemporary European History”, ובה פירט שורה ארוכה של פגמים. ובכל זאת, הסביר החודש בשיחת טלפון מלייפציג, “הבנתי שזה הולך להיות ספר חשוב, שידברו עליו בכל העולם, ורציתי להפגיש סטודנטים ישראלים איתו”.

Ine Gundersveen

הוא צדק. באופן חריג יחסית למחקר היסטורי מדוקדק, המשתרע על פני כמעט 600 עמודים, הדיון על “ארצות הדמים” זלג גם אל מחוץ לגבולות האקדמיה. הספר השתחל לרשימת רבי המכר של “ניו יורק טיימס”, תורגם ל–27 שפות וסניידר אפילו מצא עצמו מעורב בשערורייה פוליטית באוקראינה, מבלי שהתכוון לכך.

אוקראינה תחילה

כל אחד מגלי הקטל המרכזיים בתריסר השנים המדממות זוכה בספר לפרק משלו. הסקירה המדוקדקת והבהירה של סניידר מקיפה את תהליכי קבלת ההחלטות בצמרת השלטון לצד תיאורים גרפיים של השלכותיה על הקורבנות בשטח, מתוך כוונה מוצהרת לעורר אמפתיה לאנשים שמאחורי המספרים. כך, למשל, הוא מספר על איכר אוקראיני שביום שציפה למותו התהלך ברחבי הכפר. כשנשאל אנה מועדות פניו, השיב שלא רצה שזרים יסחבו את גופתו, ולכן הקדים ללכת לבית הקברות על מנת לחפור את קברו, שבו ישכב וימתין.

תשומת לב רבה מקדיש סניידר לתיאור יחסי הגומלין בין מוסקבה לברלין, בטענה שאלה תרמו להחמרת מצבת הקורבנות. שני המשטרים ביקשו ליישם אידיאולוגיה אוטופית חובקת עולם: הקומוניסטים שיחרו למהפכה מעמדית עולמית, ואילו הנאצים רצו להקים אימפריה גזענית באירו־אסיה שתוכל לשלוט בעולם. שניהם גם השתמשו בשאיפות האוטופיות של האחר כדי להציג עצמם כקורבנות - של מזימה קפיטליסטית בינלאומית, או של קשר יהודי עולמי. כך גם תירצו את הכישלון הזמני במימוש האוטופיה שהגדירו לעצמם, את הקטסטרופות שיצרו בהחלטות שלהם עצמם ואת קטל ההמונים שהגיע בעקבות זאת ‏(למשל: הקולקטיביזציה אמנם הובילה למותם ברעב של מיליוני איכרים, אבל הרעב נגרם בשל ניסיונותיהם לחבל במהפכה - ולכן רדיפתם מוצדקת‏). גם תרגום האידיאולוגיה למעשים התקיים מתוך אינטראקציה רעיונית בין מוסקבה לברלין. “היטלר לא היה ממציא את הרעיון של חוות שיתופיות בעצמו”, מדגים סניידר, “אבל תוכניות הגרמנים לקולוניזציה של אוקראינה נשענו על ניצול החוות השיתופיות שכבר היו קיימות”.

לעתים שיתפו המשטרים פעולה באופן ישיר, למשל בעת כיבוש פולין ‏(39’‏), שהתחיל את מלחמת העולם השנייה ואיפשר לגרמנים לפתוח בהרג ההמונים שלהם. במקרים אחרים התקיים שיתוף פעולה עקיף, משום ש”לעתים היה להם אינטרס משותף לגבי גורל האוכלוסייה האזרחית באזורים הללו”, אומר סניידר, “כך שמבחינת שניהם היה מוטב לטבוח בה, או שלא היה אכפת לאחד מהם שהשני טובח בה. הדוגמה הבולטת לכך היא ההתקוממות בוורשה ‏(באוגוסט 44’‏). סטלין היה מודע לכך שהגרמנים הרגו אנשים, שבהמשך היו עשויים להתנגד לקומוניזם”.

יחסי הגומלין בין הסובייטים לנאצים חיוניים גם להבנת הפתרון הסופי, הוא מדגיש. “ב–39’, הברית הסובייטית־גרמנית הרסה את פולין, והובילה לריכוז יהודי פולין בגטאות. האנטישמיות של היטלר חשובה גם בהבנת המלחמה שהוא הכריז על ברית המועצות. היטלר האמין שברית המועצות היא מדינה יהודית, מה שאומר שהיא תקרוס בקלות כשתותקף. הפלישה הגרמנית לברית המועצות החלה בטריטוריות שהסובייטים כבשו וסיפחו בעצמם זמן קצר לפני כן. הנאצים השתמשו ברעיון ה’יודו־בולשביקי’ כדי לגייס פוליטיקאים ימנים שנמלטו מהסובייטים ומקומיים שחוו את הכיבוש הסובייטי. הודות לשיתוף הפעולה שלהם, ושל המשטרה הגרמנית והוורמאכט, האייזנצגרופן יכלו לירות ביהודים בסמוך למקומות מגוריהם. ברגע זה הפתרון הסופי השתנה מחזון של גירוש עתידי למוות מיידי בירי”.

החזון המקורי של ההנהגה הנאצית, מפרט סניידר בספר, כלל “סְפר מזרחי שירוקן מתושבים ומתעשייה, ואחר כך יהיה לנחלה חקלאית של האדונים הגרמנים... ‘תוכנית רעב’ תרעיב למוות כ–30 מיליון מתושבי השטחים האלה בחורף 41’–42’ בעוד המזון מנותב לגרמניה ולמערב אירופה. יהודי ברית המועצות שיישארו בחיים אחרי תוכנית הרעב, ועמם יהודי פולין ויהודים אחרים בשטחים שגרמניה שולטת בהם, יסולקו מאירופה במסגרת ‘הפתרון הסופי’. לפי ‘תוכנית אב למזרח’, יגורשו, יירצחו, יוטמעו וישועבדו שארית התושבים בשטחים האלה, והם ייושבו מחדש במתנחלים גרמנים בשנים שלאחר הניצחון”.



 

אולם לאחר שנכשל בכיבוש ברית המועצות בתוך זמן קצר, כפי שחזה, החליט היטלר להפוך את המוות בירי מפרקטיקה המיושמת בשטח למדיניות מפורשת של חיסול כל היהודים תחת שליטה גרמנית. “כישלון הכיבוש איתגר את תפיסת העולם של היטלר, שלפיה ברית המועצות היא בהכרח מדינה יהודית ושהסלאבים נחותים מהארים - כי תראה איך הם נלחמים. היטלר רצה בחיסול היהודים גם כשלעצמו, וכיוון שלא יכול היה להודות שהוא מפסיד בשדה הקרב, העביר את הדגש במדיניותו מכיבוש שטח לרצח עם שלם”.

בקאנון ההיסטוריוגרפי, ולבטח בשיח הציבורי בישראל, השנים 33’–45’ מקושרות לסיפּר הנאצי, מתפיסת השלטון בגרמניה ועד להפסד במלחמת העולם השנייה. סניידר תחם את הנראטיב שהוא מציג בדיוק בשנים האלה, אך בחר להתחיל אותו בהרעבה ‏(“מסיבות פוליטיות”‏) של האיכרים באוקראינה, שיבוליהם יוצאו אל מחוץ לברית המועצות בשעה שהם גוועו ברעב, לאחר שסטלין החליט להאשימם בכישלון מדיניות הקולקטיביזציה בחקלאות שניסה להנהיג, באמצעות הקמת מערכת מחנות עבודה ‏(גולאגים‏) וחוות שיתופיות.

יש מי שרואים בבחירה זו רמז מטרים לתזה של סניידר על הזיקה בין יחסי הגומלין בין הסובייטים לנאצים ובין ממדי ההרג ואופיו, שלא לומר פרובוקציה מכוונת. “בנראטיב שהוא מציג, 33’ היתה שנה חשובה, אבל לאו דווקא מהסיבות שנהוג לחשוב עליהן, אלא כי שלושה מיליון איכרים הורעבו למוות ואף אחד לא פצה פה”, אומרת ד”ר איריס רחמימוב, ראש מכון קמינגס לחקר רוסיה ומזרח אירופה ומרצה בכירה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, “זו אמירה מתריסה וחזקה”.

סניידר אומר שמבחינתו זו נקודת פתיחה מתבקשת, “כי הרעב באוקראינה היה המקרה הראשון של הרג המונים מכוון בטריטוריה הזאת, והוא מלמד אותנו משהו חשוב על התקופה: שהמשטרים שפעלו באזור היו אובססיביים לגבי מזון, שהיה סוג של משאב טבע, ולגבי השליטה בו. גרמניה לא סיפקה די מזון עבור כל אוכלוסייתה, והקרקע הפורייה של אוקראינה הפכה אותה למושא לאובססיה של היטלר וסטלין כאחד. הקולקטיביזציה של החקלאות האוקראינית עמדה במרכז תוכנית החומש של סטלין, ואילו היטלר התכוון להופכה לקולוניה גרמנית במסגרת רעיון ‘מרחב המחיה’ ‏(Lebensraum‏). וכיוון ששניהם חשקו בשטחיה, אוקראינה הפכה בהמשך לחלק מרכזי בהתנצחות בין היטלר לסטלין”. סניידר מוסיף שבשנות ה–30, יותר יהודים נהרגו באמצעות הרעבה מכוונת באוקראינה מאשר כתוצאה מכל מדיניות של הנאצים באותן שנים.

אבל המניע הכלכלי היה, כאמור, רק “צעד ראשון בדרך למימוש חזון אידיאולוגי”. האובססיה של היטלר למזרח אירופה מורכבת אף יותר: הוא זכר שגרמניה כבשה את אוקראינה במלחמת העולם הראשונה בטרם נאלצה להיכנע, ורצה לשוב ולשלוט בה.

פתיחת הארכיונים

השילוב בין אידיאולוגיה לטריטוריה, אומר סניידר, מסביר גם מדוע התנקז הקטל למזרח היבשת, בשעה ששתי המעצמות שלטו בשטחים נוספים: גרמניה במערב ובצפון אירופה, וברית המועצות ממזרח למוסקבה. “היטלר התייחס למזרח אירופה כאל אזור ספר, כמו שהוא האמין שהאמריקאים התייחסו למערב הפרוע: מקום שאליו העם העליון יכול להיכנס, לשעבד ולחסל. מערב אירופה היתה מבחינתו חלק מהציוויליזציה. לכן, גם כשהוא כבש את צרפת, למשל, הוא לא נהג בה ככל העולה על רוחו והרס את המדינה. אבל הסלאבים, וכמובן היהודים שחיו ביניהם, היו מבחינתו גזע נחות, שצריך להישלט על ידי אחרים.

“בנוסף, האוכלוסיות היהודיות במערב אירופה היו קטנות יחסית, והפלישה למדינות אלה התבצעה לפני שהנאצים החליטו להוציא לפועל מדיניות גורפת של חיסול יהודים. כשהיטלר ניסה לפלוש לברית המועצות, כבר התבסס הרעיון להעביר את היהודים בכוח מעבר להרי אורל או לרכזם בגולאג. כשהמאמץ הצבאי לא התקדם כמתוכנן, השתנתה המדיניות להריגה”.

“לפי שעה עידן ההרג ההמוני באירופה לוקה בעודף תיאוריות ובחוסר הבנה”, כותב סניידר בפרק הסיכום. העיקריות שבהן, הוא מסביר, מתייחסות לרעיון המודרניות או למשטר זה או אחר. שתי הגישות שמתייחסות לשני המשטרים גם יחד הן הגישה ההשוואתית וגישת האינטראקציה האידיאולוגית. “הגישה ההשוואתית גורסת שהמשטר הנאצי פעל בדרך אחת, הסובייטי פעל בדרך אחרת, ובואו נשווה ביניהם כדי לראות מה דומה ומה שונה. אבל כדי להשוות שני דברים צריך לדעת עליהם הכל ולהתייחס אליהם כמובחנים אנליטית. הדבר הכי חשוב ששני המשטרים הללו עשו היה להרוג אנשים, והם הרגו אנשים בעיקר במדינות שבהן לשניהם היתה נוכחות. לפי הגישה השנייה הנאצים ראו כיצד הסובייטים פועלים והעתיקו מהם, ולהפך”.

ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה טען בשנות ה–80 שמנהיגי ברית המועצות וגרמניה הנאצית הגיבו אלה לאלה, “אבל התיאור הזה אינו מדויק, כי הנאצים ידעו מעט מאוד על הסיבות והאופנים שבהם הסובייטים הרגו, והמציאו שיטות בעצמם. גם כשהשיטות היו זהות, למשל ירי המוני, הגרמנים פיתחו אותן בדרכם שלהם, במנותק מהשפעה סובייטית. נולטה ידע מעט מאוד על ברית המועצות, ולמעשה השתמש בטיעון הזה כדי למלא את החללים בהסבר שלו על השואה. האינטראקציה הרעיונית בין המשטרים צריכה להיות שאלה אמפירית, לא משחק של ניחושים פילוסופיים”.

שתי הגישות צמחו באקדמיה בתקופת המלחמה הקרה, אומר סניידר, ושתיהן לוקות בהפשטת יתר של המציאות, “בבורות ביחס לפרקטיקות שנקטו המשטרים בפועל בטריטוריות המכריעות, וברדוקציה של מניעים לאידיאולוגיה”. סיבה אחת לכך היא שהאזורים הללו היו תחת שלטון סובייטי אחרי מלחמת העולם השנייה, ועל כן הגישה של חוקרים מהמערב אליהם הוגבלה או נחסמה. “רק ב–20 השנים האחרונות, אחרי שהגוש הסובייטי התמוטט, נפתחו בפנינו ארכיונים וקיבלנו גישה למידע ראשוני במזרח אירופה”, אומר סניידר. כך למשל, “הודות למסמכים שזמינים כעת ברוסית ובאוקראינית, אנחנו מבינים שסטלין היה אובססיבי ביחס לאוקראינה, ויכולים לתעד יום אחרי יום את ההחלטות שהוא קיבל במטרה להעניש את הרפובליקה, כמו סגירת גבולותיה, כיתור כפרים והחרמת בשר ותבואה”. בעזרת המידע החדש שנחשף גם עידכן סניידר את ההערכות ביחס למספר קורבנות ההרג, שעד אז “הסתמכו על אומדנים דמוגרפיים”.

לזכר 14 המיליון

לצד ביקורות מהללות ‏(“’ארצות דמים’ משנה את הדרך שבה אנחנו חושבים על ההיסטוריה של המאה ה–20”, כתב ניל פיס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת וויסקונסין, בכתב העת “The Polish Review”‏), משך הספר לא מעט אש. טענה שחזרה שוב ושוב היא שהספר “אינו מציג ממצאים חדשים ואינו מפתח טיעונים חדשים”, כפי שניסח זאת עומר ברטוב מאוניברסיטת בראון, במאמר ביקורת שהתפרסם בכתב העת “Slavic Review”. פרשנויות ונתונים שאולי “ייראו מפתיעים לציבור הרחב”, הוסיף ברטוב, “לא יפתיעו את חוקרי התקופה”.

“הרבה ממה שאנחנו יודעים על השואה נכתב בגרמנית, ועל הטרור בברית המועצות - ברוסית”, אומר סניידר, שמדבר באופן שוטף אנגלית, צרפתית, גרמנית, פולנית ואוקראינית, “מבין גם רוסית”, ומסוגל לקרוא גם בצ’כית, בלארוסית, יידיש, ספרדית וסלובקית. אחרי שהשלים את הדוקטורט באוקספורד, התגורר כמה שנים במזרח אירופה, ואת הפוסט דוקטורט עשה באוניברסיטאות מקומיות. אז גם למד חלק מהשפות הללו. “הלוואי שהייתי יכול לקרוא טוב יותר גם בעברית”, הוא אומר, “ולפעמים חסרו לי הונגרית וליטאית”. החידוש שהוא מציע, אומר סניידר, נעוץ בסינתזה. “וחוץ מזה”, הוא מוסיף, “ניסיתי לכתוב בדרך שלא רק הקולגות שלי, אלא גם אנשים שמתעניינים בהיסטוריה יוכלו לעקוב אחרי הטיעונים. אין בהכרח סתירה בין הדברים”.

רחמימוב, שמסכימה כי הספר “לא מציע פרשנות חדשה לאופן התפקוד של המשטר הסובייטי או הסברים חדשים מדוע השואה התרחשה”, משתמשת בספר של סניידר בקורסים שלה, “כי הוא מתאר את ההתרחשויות ברזולוציה גבוהה, ואת זה לא עשו לפניו, לא ביחס לכל האירועים הללו בספר אחד”. דינר, כאמור, ייחד לו סמינר. למרות מגרעותיו, הוא סבור, “זה ספר מאתגר, ששווה להתעמת איתו”.

השאלה כיצד הפך לרב מכר מצריכה כנראה מחקר נפרד. “גם אני שואל את עצמי”, אומר דינר. “אולי, וזו תחושה, אין לי הוכחה, הנטייה היום היא לחפש את הפן האנתרופולוגי, את הסבל האנושי, כשחוקרים זוועות היסטוריות. אנשים רוצים להזדהות. וסניידר, שכולל תיאורים מזעזעים של ילדים רעבים ושל קניבליזם שהתפתח כתוצאה מהרעב, מספק את הצורך הזה”.

ביקורות נוספות שהוטחו בספר התייחסו לנראטיב שהוא מציג, ולאופן גזירתו. במאמר הביקורת שלו הצביע דינר על דמיון בין הנראטיב שמציע סניידר ביחס לאזור כולו ובין הנראטיב הלאומי הפולני. “זה לגיטימי”, הוא אומר, “והסבל שהגרמנים גרמו לפולנים באמת לא היה שונה מהסבל שהסבו להם הסובייטים. אבל סניידר טוען שהוא כותב היסטוריה אוניברסלית, שהוא מציג את ה־סיפור, כשלמעשה זה רק אחד מהסיפורים”.

גם רחמימוב מזהה נטיות פולנוצנטריות ואוקראינופיליות. “במידה מסוימת הוא מנסה לטעון שאמפתיה לקבוצה אחת של קורבנות הקטל ההמוני לא צריכה לבוא על חשבון אמפתיה לקבוצה אחרת”, היא אומרת, “אבל הוא בכל זאת מדרג מי סבל יותר, למשל כשהוא טוען שהפולנים היו הקבוצה הלאומית שסבלה הכי הרבה בסוף שנות ה–30. אינני חולקת על כך שהוא יכול ליצור טיעון היסטורי מוצק שמראה שפולנים בברית המועצות נרצחו במספרים גבוהים יותר מכל קבוצה לאומית אחרת באותה העת. הבעיה שלי היא עם הצורך לומר שיהודי גרמניה סבלו פחות בשלהי שנות ה־30. מדוע נחוץ לו לומר את זה בהקשר זה? הוא גם עושה הנחות לאוקראינים ששיתפו פעולה עם הנאצים. זה קצת צרם לי בקריאה”.

 

לא מכבד את הטאבו

לסניידר יש תשובה לכל טיעון. “לא התכוונתי לדרג טרגדיות או להשוות ביניהן”, הוא אומר, “אבל כשכותבים היסטוריה שכוללת את כל המדיניויות והסבל, צריך להיות מודע איזה מהם גרם לפגיעות הקשות ביותר. הדרך שבה אני מודד את זה היא סיום חיי אנוש, וזה אבסולוטי.

“הספר מפחית פי שלושה את המספרים המקובלים של הקורבנות הלא יהודים, ולכן נתקל בביקורת קשה מצד לאומנים פולנים”, הוא אומר ביחס לטענות על הטיה פרו־פולנית. “בנוסף, רוב היהודים שנספו בשואה היו יהודים פולנים, ואי אפשר להציג את ההיסטוריה שלהם במנותק מההיסטוריה של פולין. הקורבנות שהספר מתייחס אליהם, בסדר מספרי יורד, הם יהודים, אוקראינים, רוסים, פולנים ובלארוסים. זו לא פרספקטיבה פולנית. זה שערורייתי שההיסטוריה של השואה נכתבה בלי מקורות פולניים, אוקראיניים ורוסיים. והגישה שלי היא אוניברסלית, כיוון שהתייחסתי לקורבנות מכל הקבוצות. רק באמצעות התקת הדיון לבלארוס, אוקראינה ופולין אפשר לראות את המקורות של כל זוועות השואה. מי שאומר דברים כאלה רק נותן הד ללאומנים אוקראינים, פולנים וליטאים, שטוענים שאני יודופיל. היהודים שסבלו בשואה היו מודעים גם לסבל של אחרים”.

ביקורת אחרת תוהה אם מקרי הקטל השונים שסניידר סוקר דומים מספיק על מנת להצדיק דיון משולב בכריכה אחת. “הם היו דומים במובן שכולם היו מכוונים, התבצעו בקנה מידה עצום וסיימו חיים אנושיים”, אומר סניידר. ברטוב כתב בביקורתו, כי “באמצעות השוואת... הכיבוש הנאצי והסובייטי, פשעי הוורמאכט והצבא האדום, והימנעותו מעיסוק באלימות בין־אתנית, סניידר מוציא מהמלחמה את ממד המוסר, ובהיסח דעת מאמץ את הטיעון האפולוגטי שהיכן שכולם פושעים, אי אפשר להאשים אף אחד”.

“זו טענה שגויה לחלוטין וחסרת בסיס”, חורץ סניידר, “אני פשוט לא משווה ביניהם. להפך, אני מראה שהגרמנים הרגו יותר אזרחים מהסובייטים, ושאכן השואה לבדה הרגה יותר אנשים מכל המדיניויות של סטלין גם יחד. לפנַי, איש לא טען זאת. כולם, כולל היסטוריונים של השואה, טענו שסטלין הרג יותר. העברתי קריירה שלמה בכתיבה על לאומיות מזרח אירופית ואלימות בין־אתנית, כולל שיתופי הפעולה בשואה, וזכיתי על כך, איך לומר בעדינות, להרבה ביקורת. היה גם ניסיון בוטה להשתמש בעבודה שלי בצורה פוליטית: כיניתי את הארגון הלאומני האוקראיני ‘פשיסטי’, מה שהוביל לפרסום לא חוקי, בלי רשות, של עבודה שלי בספר שהוציא אוקראיני מהשמאל הקיצוני, ובעקבות זאת לשערורייה רוסית־אוקראינית”.

הפיכת שישה מיליון הקורבנות היהודים לחלק מ–14 מיליון קורבנות התקופה היא עניין רגיש בייחוד לשומרי הגחלת של השואה. סניידר לא היה צריך לחכות שהספר ייצא כדי לדעת שטענות כאלה יועלו. הוא מצטט את הסופר הסובייטי היהודי וסילי גרוסמן, שכתב כי ניתוחים השוואתיים של השואה הם “הטאבו של המאה ה–20”, כדי להסביר מדוע לדבריו השואה היא חלק מההיסטוריה, לא מחוצה לה ולא מעליה. “אני לא מכבד את הטאבו הזה”, הוא אומר, “הוא לא קוהרנטי מבחינה מוסרית, וגם בלתי אפשרי מבחינה היסטורית, כי מי שחי בארצות הדמים, יהודי או לא, חי תחת שני המשטרים, והשווה ביניהם בעצמו כי לא היתה לו ברירה אחרת; הוא גם בלתי מועיל מבחינה אינטלקטואלית, כי אי אפשר להבין היסטוריה של לאום מסוים בלי להבין את ההיסטוריה של לאומים אחרים. מי שמאמין, כמוני, שהשואה היתה שונה וגרועה מרציחות המוניות אחרות, מוטב שיהיה מסוגל להוכיח את הטענה. את זה אפשר לעשות רק אם מתייחסים ברצינות גם להיסטוריה שסבבה את השואה”.

להבדיל מהמקרים האחרים שאתה מתאר בספר, השואה היתה גורפת. הנאצים רצו להרוג כל יהודי, בכל מקום. לאושוויץ נשלחו יהודים מכל רחבי אירופה, גם מנורבגיה ומיוון. “השואה היתה אירוע כלל אירופי”, כתב דינר. אושוויץ היתה אמנם נטועה במרחב הפיזי של ארצות הדמים, אבל הרעיון שהיא ייצגה היה אקס־טריטוריאלי.

“כן, היטלר שאף מההתחלה לחסל את כל היהודים”, אומר סניידר. “זה היה רעיון כללי, ורק הרס פולין והמלחמה נגד ברית המועצות הראו איך אפשר לעשות זאת. מרגע שהטכניקה פותחה בארצות הדמים, אפשר היה ליישמה במקומות אחרים”.

“אצל סניידר השואה מצטמצמת לרצח בירי, וכך אפשר לשלב אותה בשורת רציחות אחרות”, אומרת פרופ’ דינה פורת, ראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו באוניברסיטת תל אביב וההיסטוריונית הראשית של יד ושם, “אבל זה טיעון שאי אפשר לקבל. לאו דווקא מטעמים של שמירה על ייחודיות השואה, אלא של דיוק היסטורי. ראשית, רצח היהודים היה רק השלב האחרון בתהליך, שנועד לחסל את כל היהודים, ושלא התחיל במזרח אירופה אלא בגרמניה, המשיך לאירופה כולה והיה מיועד להמשיך גם לצפון אפריקה והלאה. הוא כלל חקיקה, נישול, ריכוז ועבודה במחנות החל מ–33’.

מוטי מילרוד

“שנית, בגז נרצחו קרוב לשלושה מיליון ורבע יהודים, לעומת כמיליון ורבע שנרצחו בירי. זה משנה, כי בגז נרצחו בעיקר יהודים. כיוון שהתזה של סניידר מובילה לכך שאין ייחודיות בשואה, הוא מבקש להמעיט במעמד הייחודי ששמור לאושוויץ, שהיה הרבה יותר מאתר קטל מרכזי. הנאצים יצרו שם מעבדה לחקר המין האנושי, שעליו הם רצו לשלוט, וערכו ניסויים רפואיים ופסיכולוגיים במאות אלפי בני אדם. אולי הרעבה או ירי הרגו מהר יותר. השוואה כזו עשויה לשרת את התזה שלו, אבל היא מחמיצה את העיקר. בנקודה זו סניידר נסחף”.

“ראשית, מספר היהודים שנהרגו בגז ובירי היה בערך אותו הדבר”, משיב סניידר. “שנית, רוב היהודים הגרמנים שרדו כי בשנות ה–30 הנאצים דחפו אותם להגר מגרמניה באמצעות המדיניות הדכאנית שהפעילו נגדם. שלישית, בערך 97% מהיהודים שנהרגו, מעולם לא חוו את המדיניות הגרמנית של שנות ה–30, כי הם לא היו אזרחים גרמנים. רביעית, כדי להבין את השואה צריך להסביר איך המדיניות הקודמת ביחס ליהודים הפכה למדיניות של רצח המוני, והטרנספורמציה הזאת התרחשה בארצות הדמים. חמישית, ההיסטוריה של אושוויץ למעשה מוכיחה את הטענה שלי. אושוויץ הועברה לגרמנים לפי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. בהתחלה היא שימשה כמחנה ריכוז לפולנים, ורק אחרי שהפתרון הסופי הפך להרג במזרח, היא הפכה למתקן מוות ליהודים”.

נמנעת משימוש במונח ג’נוסייד, רצח עם, לאורך הספר, לטובת מונח סטרילי יחסית בהקשר הזה - "הרג המונים" ("Mass Killing"). מדוע?

“המונח הזה טעון בכל כך הרבה משמעויות פוליטיות, שלא ברור מה הוא אומר. ההגדרה החוקית מתייחסת בקיצוניות אחת לניסיון להרוג אומה שלמה, ובקיצוניות השנייה לחינוך בכפייה של ילדים בשפה שונה משפת המקום. יש מי שטוען שצריך להשתמש במונח רק בהקשר של השואה, מה שמעיד על אי הבנה ביחס להגדרתו. אחרים טוענים, למשל, שגם הרעב באוקראינה היה ג’נוסייד, אבל הם עושים זאת מתוך רצון להשוותו לשואה. ואז הדיון הוא אם ראוי לקרוא לאירוע ‘ג’נוסייד’ או לא, כמדד לחשיבותו. זה ויכוח לעורכי דין, לא להיסטוריונים”.

למי מותר להשוות

בפרק הסיכום, שנושא את הכותרת “אנושיות”, מנסה סניידר לחלץ מסקנות כלליות על האופי האנושי ועל המודרניות, מחוץ לספציפיות של הזמן והמקום הנדונים, “כדי להבין את תקופתנו ואת עצמנו”, הוא כותב. ההשלכות האקטואליות של המחקר נובעות אולי מכך שאחרי שהסתיימה המלחמה בשדה הקרב, החלה המלחמה על הזיכרון: מה ראוי לזכור ואיך, ואילו לקחים ראוי להסיק מכך. “קל לקדש מדיניות או זהויות ‏(קולקטיביות‏) על ידי מותם של הקורבנות”, כותב סניידר. “נוח פחות, אך דחוף יותר מן הבחינה המוסרית, להבין את מעשיהם של המבצעים. אחרי ככלות הכל, הסכנה המוסרית הנשקפת לאדם לעולם אינה להיות קורבן אלא להיעשות מבצע או עומד מן הצד... כשמחלצים משמעות מן ההרג יש סכנה שעוד הרג יניב עוד משמעות”.

אפשר לקרוא בין השורות ביקורת על המפעל הציוני ועל המדיניות הנוכחית של ישראל בשטחים? הרטוריקה של הימין בישראל עמוסה בדוגמאות מהסוג שאתה מתאר: היינו קורבנות של הנאצים, ולכן לא נרשה לעצמנו להיות קורבנות של אף צורר אחר, ממשי או מדומיין, ואם צריך גם קצת לתקוף בשביל זה, זו בעצם הגנה, כי כבר הספיקה לנו שואה אחת.

“לא אגיד שאתה טועה, גם אם לא לזה התכוונתי כשכתבתי את הדברים. הבעיות הן אוניברסליות, וישראל היא חלק מהיסטוריה רחבה יותר. כל מי שמפעיל מדיניות אגרסיבית טוען שהוא קורבן, כי כך הוא מזהה את הקורבנות שלו כקולקטיב תוקפני. מה שכן, הייתי מבדיל בין ‘המפעל הציוני’ ל’מדיניות הישראלית הנוכחית’. ניצולים רבים הגיעו למסקנה בדבר הצורך במדינה יהודית מתוך הניסיון שלהם, כיוון שהשואה התרחשה ומחשש שמשהו דומה יישנה. זה לא אותו דבר כמו להגיד שבשל כך היהודים, או הישראלים, הם מטבעם אומה של קורבנות, ולכן כל מה שמדינת ישראל תעשה נובע ממניעים תמימים”.

מאידך, כשמישהו מעז להשוות את מדיניות ישראל בשטחים לזו של הנאצים, התגובה האוטומטית היא ש”אסור להשוות”.

“מותר להשוות. כשמישהו אומר שאסור להשוות, מה שהוא אומר זה בעצם: אני כבר השוויתי, והגעתי למסקנה שהשואה גרועה יותר, אבל לך אסור להשוות. אולי ההשוואה טיפשית או מוטעית, ולדעתי זו גם לא דרך טובה לפתוח דיון בנושא, אבל זה כבר לא עניין של לוגיקה. זה טיעון כוחני, וזה לא משכנע. בכל מקרה, אני מניח שיש גם דרך טובה יותר לקרוא את הספר שלי מאשר לחשוב עליו בהקשר הזה”.

ובכן, למה מתכוון המשורר?

“שהדגש צריך להיות על טריטוריה כמו גם על אידיאולוגיה, על איך אנשים רוצים לשנות את העולם ואיך הם פועלים הלכה למעשה. אם היה מדובר רק באידיאולוגיה, השואה לא היתה מתרחשת. היתה צריכה להיות גם תוכנית ההתפשטות למזרח, שהביאה יהודים להיות תחת שליטה גרמנית ויצרה את התנאים להסטת הפתרון הסופי מגירוש לרצח המוני. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא על היחס בין הרעיונות שלנו, למקומות שאליהם הם מביאים אותנו”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו