בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית ההתנתקות

להיגמל מהטכנולוגיה ולהישאר בחיים

יותר ויותר מומחים מסכימים שהטכנולוגיה היא ההרואין החדש. התמכרנו להקלקות, ציוצים, שיתופי תמונות ומידע נגיש, ובדרך פגענו בזיכרון, בריכוז וביכולת פשוט ליהנות מהרגע. כתבת מוסף "הארץ" יצאה לסדנת גמילה ביער מבודד, וחזרה עם תובנות משנות חיים. כבו את הטלפונים וצאו לדרך

69תגובות


“קודם אנחנו מעצבים בניינים; בהמשך, הבניינים מעצבים אותנו”. ווינסטון צ’רצ’יל

ב–2009 נראו חייו של לוי פליקס, צעיר יהודי מקליפורניה, זוהרים למדי: הוא היה סגן נשיא של Causecast, סטארט־אפ המסייע לארגונים ללא מטרות רווח לקבל חשיפה ולארגן פעילויות, היו לו משכורת מכובדת, דירה מכובדת לא פחות ואפשרויות קידום בלתי מוגבלות.

כמו רבים מחבריו בעמק הסיליקון, הוא היה רק בן 25, בוגר טרי של אוניברסיטת סנטה ברברה ‏(שבה למד פסיכולוגיה ומוזיקולוגיה‏), שהתברג לעמדת כוח בתעשיית ההיי־טק כמעט במקרה והלך לישון עם אייפון מתחת לכרית ומחשב נייד על השידה לצד המיטה. “הייתי אחד העובדים הראשונים ב–Causecast, שהתחילה כסטארט־אפ קטן וצמחה די מהר לחברה עם כמה מאות עובדים”, משחזר פליקס בשיחה עמו. “כולנו היינו חדורי מוטיבציה והרגשנו שאנחנו עוזרים לשנות את העולם. הצלחנו להקים ארגונים התנדבותיים מאפס ויצרנו קואליציות בין ארגונים עם מטרות דומות. אני הייתי אחראי על העיצוב והתוכן של האתר. כמו כולם, עבדתי מסביב לשעון והייתי מחובר לאינטרנט בכל רגע נתון”.

בדרך כלל סיפורים כאלו ממשיכים בערך כך: החברה עשתה אקזיט, פליקס הרוויח מיליונים, הקים חברה משלו וחי באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל זה לא מה שקרה. “ב–2009 הייתי בדרך לכנס הטכנולוגיה SXSW והרגשתי שאני עומד להתעלף”, הוא מספר, “עבדתי כל כך קשה שכבר התרגלתי לכך שהגוף שלי קורס מדי פעם: הייתי הולך לחדר מיון, מבקש עירוי נוזלים דחוף וממשיך כרגיל.

“אבל הפעם, כשהגעתי לבית החולים, הרופאים גילו שאני סובל מדימום פנימי קשה בוושט. אם הם לא היו מגלים את זה בזמן, הייתי מת בתוך כמה ימים. אף אחד לא ידע להגיד לי ממה בדיוק זה נגרם, אבל כמה רופאים אמרו שזה קשור למתח, תזונה לא נכונה ומחסור בשעות שינה. בדרך כלל אומרים ‘העבודה הורגת אותך’, אבל זה לא נכון - אני הרגתי את עצמי בכך שניהלתי אורח חיים מטורף לגמרי”.

אבל אפילו הטראומה הזאת לא הצליחה לשכנע את פליקס להתפטר. לדבריו, “בהתחלה עוד חשבתי שאוכל למצוא איזון בתוך העבודה, והבוס שלי מאוד תמך בי, אז בחודשים שחלפו אחרי שהחלמתי המשכתי לעבוד. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריך פשוט לשים גבולות ולהפסיק לעבוד בשש בערב, אבל בפועל זה היה בלתי אפשרי”.

המסע לארץ הקודש

ברוק דין ‏(30‏), שנולדה במונטנה וגדלה בקולורדו, הפכה לבת זוגו של פליקס זמן קצר אחרי האשפוז שלו ‏(“היינו חברים קרובים קודם, ולקח לנו זמן להודות שאנחנו מאוהבים”‏). היא שיכנעה אותו לנסוע איתה לפסטיבל האמנות “ברנינג מן”. אלפי המשתתפים בפסטיבל, שמתקיים מדי שנה במדבר בנבאדה, בונים מבנים ארעיים ויוצרים אמנות ללא שימוש בחשמל או בטכנולוגיה.

לדברי פליקס, “חמישה חודשים אחרי האשפוז נסענו לפסטיבל, ושם הרגשתי חופשי בפעם הראשונה. ברוק ואני החלטנו להתחיל לטייל ברחבי העולם, ומכיוון שאני מגיע מבית יהודי מסורתי ואח שלי בדיוק עשה התמחות בישראל, החלטנו להתחיל את המסע שלנו שם”. באופן משעשע, ייתכן שבדברי הימים של תנועת "הטכנולוגיה האטית” ‏(The Slow Tech Movement‏), שפליקס ודין הם שניים מנציגיה הבלתי רשמיים ‏(אך המשכנעים ביותר‏), יירשם שהיא נולדה בארץ הקודש.

אמו של פליקס גדלה בקהילה היהודית בשיקגו, והוא מגדיר אותה כמי ש”שומרת כשרות ושבת, פחות מטעמי דת ואמונה ויותר מטעמי שימור תרבותי”. הוא עצמו למד במוסדות חינוך יהודיים וביקר בישראל בגיל 14. מאוחר יותר, כשלמד בקולג’, החליט להצטרף לישיבת אש התורה בירושלים ולמד שם במשך שישה שבועות. בהמשך הוא עבד כמורה לעברית בבית ספר יסודי והתנדב בארגון שסייע להפגיש צעירים יהודים מקהילות שונות ברחבי ארצות הברית.

“הזמן שביליתי עם ברוק בישראל היה מאוד משמעותי. בפעם הראשונה היינו רחוקים מסיר הלחץ של העבודה”, אומר פליקס. “ביקרנו את אח שלי, שעבד בתל אביב, ישבנו ב’מרקייה’ בירושלים, התנדבנו בחווה בנגב ונסענו ל’קומקום 3’, החוף הכי יפה בסיני”. משם הם המשיכו לטייל במשך כשנתיים ברחבי העולם: בקמבודיה הם הגיעו לאי שיש בו פחות מעשרה תושבים, נשארו בו חצי שנה וניהלו את בית ההארחה המקומי. בניקרגואה הם מצאו את עצמם בקהילה שחיה מעל הר געש לא פעיל ומתרגלת בקביעות מדיטציה. בהמשך הם למדו מדיטציה ויוגה בתאילנד, קוסטה ריקה והונדורס. בין לבין הם פגשו עשרות אנשים שלימדו אותם איך לחיות בלי טכנולוגיה, לגדל ירקות, להתקיים מחוץ לתרבות הצריכה המערבית ולעשות מדיטציה בגשם שוטף.

“כשגרנו על האי בקמבודיה, חבר שלי, שהיה בזמנו בכיר ב–Myspace, הגיע לבקר אותנו כשהוא מצויד בכל גאדג’ט שאפשר לדמיין, כולל שעון שמראה את מזג האוויר במדינות שונות בעולם”, אומר פליקס, “חטפנו ממנו את כל המכשירים האלו, ויום למחרת כתבתי לו מכתב שהכותרת שלו היתה ‘ברוכים הבאים לגמילה מהעולם הדיגיטלי (Digital Detox)'”.

דין אומרת בחיוך גאה כי “השינוי שהוא עבר היה ממש דרסטי: הוא נראה הרבה יותר טוב, דיבר אחרת והיתה לו שלווה פנימית שנדיר לראות אותה אצל הייטקיסטים. הוא אמר לנו שאנחנו חייבים לאפשר גם למי שלא יכול להרשות לעצמו לטוס לאי מרוחק להתנתק קצת מהעולם הטכנולוגי”.

נטע אלכסנדר

בסופו של דבר, פליקס ודין חזרו לארצות הברית וב–2011 התמקמו באוקלנד, קליפורניה. “כשחזרנו התחלנו לשים לב שכל החברים שלנו מכורים לחלוטין לטכנולוגיה. זה פשוט היה בלתי נסבל”, פליקס מספר. “כשהערנו להם, או ביקשנו מהם לכבות את הטלפונים באירועים חברתיים, כולם אמרו לנו: ‘אתם היפּים, אתם משוגעים, אתם לא מבינים כלום’. אבל אז התחלנו לקרוא יותר ויותר מחקרים והבנו שאנחנו ממש לא לבד.

“כל שבוע יוצא מחקר חדש מ–MIT, סטנפורד, או אוניברסיטה אחרת, שמצביע על קשר ישיר בין חיים מול המסך לאינספור בעיות פיזיות ונפשיות. במקביל, שאבתי השראה דווקא מרעיונות של הוגים שלא חיו בעידן הדיגיטלי, כמו הנרי דיוויד תורו ‏(פילוסוף אמריקאי מהמאה ה–19 שהתגורר במשך שנתיים על שפת אגם מבודד בוולדן, מסצ’וסטס‏), מלקולם אקס והסופר הגרמני הרמן הסה”.

המפגש הטראומטי עם המציאות האמריקאית הבהיר לשניים שהצורך בהתנתקות מטכנולוגיה - ובעיקר מהאינטרנט - רק הולך וגובר. אחרי כמה חודשי חיפושים הם איתרו את Orr Hot Springs, אתר ספא יפהפה באזור יוקיה שבצפון קליפורניה, הממוקם בלב שמורת טבע של יערות אדומים ‏(Redwood Forest‏), שכוללים כמה מהעצים הגבוהים ביותר בעולם.

לדברי פליקס, “ברוק ואני הקמנו את החברה שלנו, דיגיטל דיטוקס, בסוף 2011 והסדנה הראשונה שעשינו היתה ביוני 2012. מאז קיימנו תשע סדנאות, חלקן לאנשים פרטיים וחלקן לחברות כמו Airbnb, אתר מצליח המתמחה בהשכרת חדרים ודירות לתקופות קצרות. בכל סדנה משתתפים בין 10 ל–14 אנשים, כדי לשמור על קבוצות קטנות ואינטימיות שבהן כולם לומדים להכיר אחד את השני, וחל איסור מוחלט על שימוש במכשירים דיגיטליים ואלקטרוניים, משעוני יד ועד טלפונים ניידים ומצלמות”.

החושים מתחדדים

זה המקום להודות: כשנרשמתי לדיגיטל דיטוקס התייחסתי לסדנה כחלק מתחקיר עיתונאי ולא חשבתי שאני מכורה לאינטרנט. טעיתי. חשבתי שאתקל בחבורה של עובדי היי־טק משועממים מקליפורניה עם יותר מדי כסף ופחות מדי זמן פנוי שהצליחו איכשהו לשכנע את החברה שלהם ‏(שוודאי עוסקת בפיתוח אפליקציה שתאפשר לנו להדביק פיות וחדי־קרן על תמונות לפני שאנחנו מעלים אותן לפייסבוק‏) להאריך קצת את סוף השבוע שלהם כדי שיוכלו לספר לעצמם ולחבריהם שהם יכולים להתנתק מהאינטרנט מתי שרק ירצו.

שוב טעיתי. ארבעת הימים שביליתי בחווה מבודדת בשם “שמבלה” בצפון קליפורניה ‏(מיקום חלופי שנבחר לאחר שאתר הספא שאירח את הסדנאות הקודמות הוצף בעקבות הגשמים‏) התגלו כחוויה עמוקה, מאתגרת ומהנה במפתיע. התברר לי שברגע שאנחנו מכבים את הגירויים הבלתי פוסקים של העולם הדיגיטלי, החושים והיכולות הקוגניטיביות מתחדדים כמעט מיד, ואחרי ימים ספורים בלי הודעות טקסט, דואר אלקטרוני, פייסבוק, צ’אט, סקייפ, טוויטר, גוגל פלוס, ווטסאפ, סרטים, טלוויזיה ומוזיקה - הצלחתי, לראשונה זה שנים, לגמוע ספר של כ–400 עמודים בתוך יומיים ‏(למרבה האירוניה מדובר ב”Doing Nothing”, ספר מעולה ומומלץ בחום של טום לוץ על ההיסטוריה של הבטלנות והנוודות בארצות הברית‏).

באופן טבעי, קשה מאוד לכתוב על חוויות מסוג זה בלי להישמע כמו חסיד שוטה של כת. קשה עוד יותר לכתוב עליהן באופן חיובי בסביבה שמקדשת את הצורך להיות מחוברים בכל רגע נתון וחולמת על היום שבו אפשר יהיה להשתיל מכשירים ניידים מיקרוסקופיים בגופנו ולאחד סופית בין האדם למחשב, או על היום שבו הפעילות הווירטואלית האובססיבית שלנו תעניק לנו “חיי נצח” ‏(כפי שהסדרה הבריטית “מראה שחורה” הדגימה‏).

לפי מחקר שפורסם בנובמבר האחרון על ידי מכון הסקרים האמריקאי Pew, ל–87% מהאמריקאים יש לפחות מכשיר נייד אחד, ו–67% מהם בודקים אותו בקביעות גם כאשר הוא לא מצלצל או מתריע על מיילים נכנסים. 44% מהאמריקאים ישנים עם המכשיר הנייד שלהם במיטה ‏(רובם הסבירו כי הסיבה לכך היא הפחד “לפספס שיחה או מייל במהלך הלילה”‏).

בארץ המצב חמור לא פחות. מחקר מקיף של האיחוד האירופי שפורסם ביוני 2012 דירג את בני הנוער הישראלים במקום הראשון בהתמכרות לאינטרנט. 11% מהמתבגרים הישראלים שנכללו במחקר אובחנו כ”מכורים לגלישה באינטרנט” ‏(לשם השוואה, בגרמניה ובספרד מדובר בארבעה אחוזים, ובצרפת בשני אחוזים בלבד‏).

במחקר המקיף “ישראלים בעידן הדיגיטלי - 2012”, פרויקט משותף של המכללה למינהל וגוגל ישראל, שבראשו עמד ד”ר יובל דרור, נמצא כי 81.5% מאוכלוסיית ישראל ‏(כחמישה מיליון תושבים‏) מחוברים לאינטרנט, 75% מהחילונים ‏(ורק 23% מהחרדים‏) גולשים מדי יום ו–89% מהילדים בגילים 12–14 פעילים ברשתות חברתיות, רובם מדי יום.

אף שפסיכולוגים, סוציולוגים וחוקרי תרבות החלו להשתמש במושג “התמכרות לאינטרנט” ‏(IAD ,Internet addiction disorder‏) כבר בשנות ה–90, רק כעת שוקלים ברצינות מחברי ה–DSM ‏(מדריך עב־כרס שנחשב לתנ”ך של ההפרעות הנפשיות, ומתעדכן מדי כמה שנים‏) לכלול את ה–IAD כהפרעה נפשית במהדורה החמישית שתצא לאור במאי הקרוב.

השאלה אם להתמכרות לאינטרנט יש קריטריונים קליניים היא אחת השאלות הטעונות ביותר בשיח הפסיכיאטרי העכשווי. הפסיכיאטר הניו־יורקי איוון גולדברג, שטבע את המושג IAD ב–95’, עשה זאת בכלל כפרודיה על ה–DSM והצורך לתייג כל תופעה חברתית כהפרעה נפשית. בשנים שחלפו מאז, הפרודיה אומצה על ידי התקשורת והפכה למציאות, וכעת ייאלצו מחברי DSM להכריע אם להעניק לה את החותמת הסופית.

אחת הבעיות של כל ניסיון להגדיר מהי בעצם התמכרות לאינטרנט היא שבמידה זו או אחרת כולנו מכורים. לפי סקר שפורסם ב”טיים מגזין” באוגוסט האחרון, 84% מ–5,000 הנשאלים הודו שהם “לא יכולים לשרוד יום שלם בלי הטלפון הנייד שלהם”, ו–40% דיווחו שהם משתמשים במכשיר הנייד שלהם בשירותים. בסדנה פליקס ציטט סקר אחר, שלפיו 75% מהאמריקאים בודקים מיילים ומנהלים שיחות בשירותים‏).

נטע אלכסנדר ומאט בידולף

המספרים ההולכים וגדלים הולידו גם שורה ארוכה של מונחים שמנסים לאפיין את החרדות והאובססיות החדשות שהשתלטו על חיינו: כך למשל, נומופוביה ‏(Nomophobia‏) מוגדרת כ”פחד לאבד את המכשיר הנייד”, Attwiction היא המילה הרשמית לתיאור “מכורים לרשת החברתית טוויטר” ו”קראקברי” מתאר בהומור משתמשי “בלאקברי” שהתמכרו למכשירים שלהם כמו לסמים. לאלו אפשר להוסיף את “חרדת הבטרייה” הנגמרת, שמלווה ב”חרדת השקע” המעיקה לא פחות. אם פעם פחדנו לאבד את הארנק, היום אנחנו עלולים לחטוף התקף לב קטן בכל פעם שהזיכרון של הטלפון שלנו נמחק או חשבון הג’ימייל שלנו נפרץ.

הפסקאות הקודמות מדגימות את אחת הבעיות המרכזיות של העידן הדיגיטלי: כל טיעון מלווה בעשרות מספרים, נתונים, סקרים, דוגמאות ומונחים חדשים. אנחנו מוצפים ללא הרף במידע. גרוע מכך, אנחנו מתחילים להתייחס לבני אדם אחרים ‏(וגם לעצמנו‏) כאל צינורות בלתי פוסקים להעברת מידע.

“התרגלנו לתקשר עם מחשבים כאילו היו בני אדם, ובמקביל התחלנו לחשוב על עצמנו במונחים שמגיעים מעולם התכנות, כמו הצורך הבלתי פוסק לקטלג ולבחור בין קטגוריות”, אומר ג’רון לנייר ‏(52‏), שנחשב לאחד מהאבות המייסדים של המציאות הווירטואלית ונבחר על ידי מגזין “טיים” לאחד ממאה האנשים המשפיעים בעולם.

ספרו של לנייר, “אתה לא גאדג’ט: מניפסט” ‏(2010‏), היה רב מכר והפך אותו בן לילה לאחד מנציגיה הבולטים של תנועת הטכנולוגיה האטית ‏(על אף שלנייר שב ומדגיש כי הוא מייצג אך ורק את עצמו, ולא ארגון או תנועה כלשהם‏). ניתן להסביר את הצלחת הספר, שתורגם מאז לעשרות שפות, בכך שלנייר נחשב למי ש”היה שם” - נמר שהפך את חברבורותיו אחרי עשורים רבים בעמק הסיליקון וחברות עמוקה עם אנשים כמו סרגיי ברין ומארק צוקרברג.

לנייר אוהב לעורר דיון באמצעות הצהרות פרובוקטיביות ובהן מתקפה חזיתית על ויקיפדיה ‏(“מדובר בדרך חדגונית ועצלנית להציג מידע, אשר נוטלת את מקומם של פתרונות יצירתיים יותר”‏) והטענה כי האינדיבידואליות האנושית הולכת לאיבוד בעקבות הסגידה ל”חוכמת ההמון” של האינטרנט ‏(ראו למטה).

אבל לנייר לא לבד. הארפר ריד, שהיה אחראי על ניהול הקמפיין הדיגיטלי של הנשיא ברק אובמה בבחירות האחרונות, סיפר בראיון ל”הפינגטון פוסט” בחודש שעבר על ניסיון הגמילה שלו מהרשת, שכלל “שבוע ללא טכנולוגיה”, שבסופו הוא גילה כי “טבע וספרים הם הדברים הכי נהדרים בעולם”.

"אתה לא גאדג'ט" הרצאתו של לנייר

 

פגיעה בזיכרון

בנוסף לעצות ולשיטות הפלא לגמילה מהתמכרות לאינטרנט, המופיעות - למרבה האירוניה - בעשרות בלוגים ואתרים שמוקדשים לנושא, ההשפעות מרחיקות הלכת של העידן הדיגיטלי על חיינו נבחנו בשנים האחרונות בעשרות ספרים ופרסומים אקדמיים. כך למשל, ספרו של ניקולאס קאר, “The Shallows: What the Internet is Doing to Our Brain”, היה מועמד לפרס פוליצר ב–2011, בזכות האופן הבהיר והמטריד שבו הוא מנתח את הקשר בין ההתמכרות להקלקות בלתי פוסקות על לינקים לבין פגיעה בזיכרון וביכולת הריכוז.

בעוד שקאר שם דגש על ההשפעות הקוגניטיביות של הרשת, פרופ’ שרי טירקל מ–MIT התמקדה בהשפעות הנפשיות והחברתיות. ספרה מעורר ההדים, “Alone Together”, מתאר כיצד העידן הדיגיטלי הופך אותנו לבודדים, מנותקים ומדוכאים מאי פעם על סמך מחקר של 15 שנה וראיונות עם אלפי משתמשים.

סנדי פליישמן

לנייר, ריד, טירקל, קאר ומאות חוקרים ואנשי טכנולוגיה נוספים הם חלק מתנועת “הטכנולוגיה האטית” שמבקשת לעצור לרגע ולבחון באופן ביקורתי כיצד הטכנולוגיה משנה את הגוף, הנפש, הקשרים החברתיים, הפוליטיקה והכלכלה שלנו. לתנועה הזאת אין גורו רב־השפעה, תורמים עשירים, או מרכזים מהודרים.

בדומה ל–Occupy Wall Street, התנועה שהציתה גל של הפגנות בארצות הברית וברחבי העולם בדרישה לחלוקה צודקת יותר של משאבים ולצמצום הפערים בין העשירונים העליונים לכל השאר, גם “תנועת הטכנולוגיה האטית” הוא שם כולל לעשרות ארגונים, יוזמות ופרויקטים מקומיים ברחבי העולם שהמכנה המשותף שלהם רחב למדי: כולם מבקשים להתריע מפני ההשלכות הבלתי הפיכות של ההתמכרות הגלובלית לטכנולוגיה, וכולם מדגישים באופן זה או אחר עקרונות הומניסטיים של חיים קהילתיים, תקשורת בלתי־מתווכת בין בני אדם ומציאת איזון פיזי ונפשי בין עבודה ופנאי ‏(בהנחה שעדיין אפשר להבדיל ביניהם‏).

בין היוזמות האלו אפשר למנות את “Sabbath Manifesto”, מניפסט שנכתב ב–2010 על ידי קבוצה של אמנים, קולנוענים וחוקרים יהודים, ששואבים השראה מהאיסור הדתי על עבודה בשבת ומבקשים להתנתק מטכנולוגיה לפחות ליממה אחת מדי שבוע. חברי הקבוצה יזמו לאחרונה את “יום ההתנתקות הלאומי”, שבמסגרתו כולנו מתבקשים להתנתק מטכנולוגיה באחד במארס, למשך 24 שעות, על מנת לאפשר לעצמנו “לצאת החוצה, לבלות זמן עם חברים ואהובים ולטפל בגוף שלנו”.

 

במקביל, יוזמה ספרדית בשם Helloo מבקשת לשנות את הנוף העירוני, שכולל אינספור ראשים של אנשים שקבורים בתוך המכשירים שלהם, באמצעות חלוקה של מדבקות, טי־שירטים ושומרי מסך עם המילה Helloo. הרעיון גאוני בפשטותו: אם נתקלתם במישהו שיש לו סיכה או מדבקה עם המילה הזאת, אתם יכולים לדעת בבטחה שהוא מעוניין לדבר עם זרים ולפתח איתו שיחה. ברוח דומה צצו בשנים האחרונות תחרויות ויוזמות המבקשות לעודד מעצבים ומתכנתים להמציא מוצרים ואפליקציות כדי להפחית את זמן המסך שלנו.

בתערוכה גדולה שהוצגה בלונדון ב–2011 תחת הכותרת “Slow Tech Design”, הוצגו עשרות המצאות ובהן האפליקציה Screen Time של המעצב הדיגיטלי הקטור סרנו, שהיא למעשה שעון אלקטרוני שמודיע לנו בסופו של יום כמה זמן בילינו ברשתות חברתיות. בראיון לבלוג הטכנולוגיה Design Spotter, סיפר סרנו כי “ברגע שאנחנו מתחילים לגלוש באינטרנט אנחנו מאבדים תחושה של זמן. הרעיון הוא לא רק להראות למשתמשים כמה זמן הם מבלים ברשתות חברתיות, אלא לעורר מודעות לזמן המועט שנשאר להם כדי לטפח קשרים אנושיים בעולם האמיתי. לרבים מאיתנו הגילוי הזה יכול להדליק נורות אדומות”.

מאואיזם דיגיטלי

למרות שבשנים האחרונות נכתבו לא מעט ספרים מצוינים בנושא, “חופשות ללא מכשירים” הפכו לטרנד בבתי מלון יוקרתיים ובערים הגדולות צצו לא מעט בתי קפה המבקשים מלקוחותיהם להשאיר את המחשבים בחוץ (אם כי הסיבה לכך עשויה להיות גם כלכלית), עד כה נדמה היה ש”הטכנולוגיה האטית” היא לא ממש תנועה, אלא יותר תחושת בטן קולקטיבית שמשהו לא טוב קורה לעולם המערבי בעידן הדיגיטלי - אם כי עדיין קשה לשים את האצבע על ההשלכות המדויקות של האיום הזה.

יתר על כן, כפי שאוהבים לטעון בעמק הסיליקון, אפילו אם אפשר להוכיח בקלות שיש קשר ישיר בין שעות מסך לבעיות בריאות ‏(רק לפני כשבועיים פורסם ב”Harvard Business Review” מאמר שנשא את הכותרת “ישיבה היא העישון החדש”‏) - רק היפים אנטי־טכנולוגים שרוצים להחזיר את הגלגל אחורה ולחיות במערות יכולים לטעון ברצינות שאפשר להתקיים בלי מיילים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים.

ואם המילה “היפי” היא לא שם גנאי מעליב מספיק, מתנגדיהם של לנייר, טרקיל, פליקס ושות’ אוהבים להדביק להם את הכינוי “לודיט” ‏(Luddite‏), ששימש לתיאור פועלים אנגלים שמחו בתחילת המאה ה–19 נגד השינויים שהביאה עמה המהפכה התעשייתית. בניסיון נואש לשמור על פרנסתם, הלודיטים התפרעו, הפגינו ואף הרסו מכונות ומפעלים של צמר וכותנה, עד אשר המחאה שלהם דוכאה בכוח על ידי הצבא הבריטי. הלודיטים, שבסך הכל ניסו להתפרנס בכבוד, נחשבים היום לקריקטורה של אנשים אגואיסטים וצרי־מוחין שמבקשים לשים מקלות בגלגלי הקידמה, ועל כן דינם להימחץ תחתיהם. אבל בינתיים, כך נראה, הקידמה מוחצת את כולנו.

לדברי לנייר, אחת הסיבות שבגללן קשה למתוח ביקורת על השימוש בטכנולוגיה היא תופעה שהוא מכנה “מאואיזם דיגיטלי”: הפיכתה של האמונה בטכנולוגיה לדת של ממש, דת שמתיימרת לתת ביטוי לאינספור קולות ולפתור את רוב בעיותיה של האנושות, אבל בפועל היא משמיעה קול אחיד ותפל ואחראית במידה רבה להתכווצות מעמד הביניים, תופעה שלנייר הקדיש לה את ספרו החדש, "?Who Owns the Future".

לדבריו, “מוזיקאים כבר לא יכולים להתפרנס בכבוד, זה קורה גם לעיתונאים ובהמשך זה יקרה לרוב המקצועות היצירתיים, שהתרגלו לספק תוכן בחינם. בספר החדש, שייצא לאור במארס, אני מציע פתרונות שבמרכזם עומד הצורך לעבור לסחר חליפין ישיר בין בני אדם, במקום ליצור פירמידה שבה שירותי תיווך כמו אמזון, אייטיונס ודומיהם הולכים ומתעשרים בזמן שיצרני התוכן הולכים ומתרוששים”.

אז איך בכל זאת אפשר לגרום לאנשים להמיר את דתם בתרבות של “מאואיזם דיגיטלי”? כדי להבין את הפוטנציאל האדיר שטמון בתנועת הטכנולוגיה האטית, כדאי להיזכר בתנועת המזון האטי ‏(Slow Food‏), שנוסדה באיטליה ב–86’ וביקשה להיאבק בתעשיית המזון המהיר. בתחילה אנשי הארגון נחשבו ל”משוגעים לדבר” שרוצים לחיות על עשבים וזרעים, אבל מאז שנות ה–90 התנועה הפכה לאחד הקולות המשפיעים ביותר בעולם בכל הנוגע לתזונה נכונה וכיום יש לה כ–800 סניפים ברחבי העולם.

מלבד המספר המרשים של פעילים בתנועה, המניפסטים, הספרים והמחקרים שפורסמו במשך השנים על ידי אנשי תנועת המזון האטי שינו ללא הכר את תעשיית המזון העולמית. המילה אורגני, שנחשבה עד לפני כמה שנים לטרנד חולף, הפכה לחלק בלתי נפרד מההיצע הקולינרי בכל עיר גדולה, ואפילו ענקיות ג’אנק פוד כמו מקדונלד’ס ובורגר קינג הבינו שאם אי אפשר להביס אותם - חייבים להצטרף אליהם, והחלו לכלול בתפריט סלטים, פירוט מדויק של מספר הקלוריות בכל מנה ואלטרנטיבות מאוזנות יותר לאוכל מטוגן.

נטע אלכסנדר ומאט בידולף

לאתחל את הגוף

האם כפי ש–86’ היתה שנת מפתח בתולדות תעשיית המזון, 2013 תיזכר בהיסטוריה כשנה שבה תנועת "הטכנולוגיה האטית” הפכה מקוריוז לתנועה גלובלית משמעותית? אחרי שחוזרים מסדנה של דיגיטל דיטוקס קל להשתכנע שהתשובה חיובית. “יש כאן התחלה של משהו גדול”, אומר לוי פליקס. “יותר ויותר אנשים מתקשים למצוא איזון, ומשלמים על כך מחיר כבד. טכנולוגיה היא דבר מופלא, ואין שום סיבה שנוותר עליו. אבל חייבים להבין שהיקום לא יקרוס לתוך עצמו אם נתנתק מהאינטרנט מדי פעם”.

כדי לאפשר לכמה שיותר אנשים, ובהם סטודנטים וצעירים, לקחת חלק בסדנאות ‏(שנקראות “ריטריטים”‏) של דיגיטל דיטוקס, פליקס ודין משתמשים בשיטת “שלם כפי יכולתך”, המבוססת על שקיפות ואמון הדדי. כאשר נרשמים לריטריט ניתן לבקש מלגה או סבסוד חלקי של דמי ההשתתפות המלאים, שעומדים על 950 דולר לארבעה ימים ‏(כולל אוכל צמחוני אורגני, חדר פרטי ומהודר, סיור מודרך ביערות וכל הפעילויות‏). כדי לבקש מלגה אין צורך למלא טפסים או לספק הוכחות למצבך הכלכלי - מספיק לכתוב בשורה או שתיים למה חשוב לך להשתתף בריטריט וכמה אתה יכול לשלם.

למרות הניסיונות הכנים לפנות לקהל רחב ככל הניתן, רובם המוחלט של המשתתפים בריטריט שהתקיים בסוף ינואר היו צעירים לבנים ואמידים יחסית בשנות ה–20 או ה–30 לחייהם, רובם מתגוררים בסן פרנסיסקו או לוס אנג’לס. במייל שפליקס שלח לכולנו יום לפני הריטריט נכתב בפירוש כי יש אך ורק שני חוקים: אסור לדבר על עבודה וקריירה, ואסור בתכלית האיסור להשתמש במכשירים אלקטרוניים או דיגיטליים כלשהם ‏(כולל טלפונים, מחשבים, אייפדים, מצלמות, שעונים ונגני מוזיקה‏).

בנוסף, כחלק מהניסיון “לאתחל” את הגוף והנפש ולעשות ניקוי רעלים ‏(“דיטוקס”‏) לסביבת העבודה ההיפר־טכנולוגית, אסור להשתמש בחומרים משני תודעה כגון סמים או אלכוהול, ואסור לשתות קפה או משקאות אנרגיה. “האיסור לדבר על עבודה נועד לאפשר לנו להשתחרר מהדברים שמגדירים ומגבילים אותנו”, פליקס מסביר לקבוצה בלילה הראשון בחווה, שמתגלה כמבנה עץ יפהפה ומזמין שפועל כולו על אנרגיה ירוקה ועל לוחות סולאריים שמוצבים על הגבעות המוריקות שמקיפות את האזור.

“אנחנו רגילים להתנהג בהתאם לציפיות של החברה, הבוס או המשפחה, ובתוך התרבות הזאת קל מאוד לשכוח מי אתה ומה אתה רוצה”, הוא ממשיך, “לכן אנחנו מבקשים מכולכם לא להשתמש במילה ‘עבודה’ ‏(The W Word‏). במקום סטארט־אפ, הרעיון הוא לעשות סלואו־דאון”. באופן מפתיע, האיסור לדבר על עבודה התגלה כקשה לא פחות - ואולי אף יותר - מהאיסור להשתמש בטכנולוגיה.

כמה פליטות פרוידיאניות משעשעות הבהירו די מהר שלפחות חלק מהמשתתפים עובדים בעמק הסיליקון ‏(באחת הארוחות התפתחה שיחה ערה על משחק הווידיאו הפופולרי “גיטר הירו” ובריאן בוג, בן 32 מסן פרנסיסקו, פלט “עזרתי לפתח את זה” ומיד גער בעצמו, “אוי, לא הייתי צריך להגיד את זה”‏).

כידוע, לא קל ללמד כלב זקן טריקים חדשים. אחרי שנים שבהן התרגלתי לשאול כל אדם שאני פוגשת מה הוא עושה למחייתו בעשר השניות הראשונות של השיחה, ביום הראשון בחווה ניסיתי לנחש ללא הרף במה כל אחד עובד, ואז נוכחתי לדעת שבלי אפשרות לדבר על עבודה ‏(או להשתמש בגוגל‏) הדמיון מתחיל לעבוד שעות נוספות.

אליסון לואיס, בת 39 מקליפורניה, שהגיעה לריטריט עם בן זוגה, פיטר סוורנגן ‏(47‏), סיפרה לי שהיא עשתה לאחרונה קורס של עשרה שבועות ב”אוניברסיטת הסינגולריות” של ריי קורצוויל בעמק הסיליקון - מוסד אקדמי שהוקם ב–2009 ומתרכז בלימודי עתידנות ובתיאוריית הסינגולריות, שלפיה יבוא יום ובו האינטליגנציה המלאכותית של מחשבים תעלה על האינטליגנציה האנושית ‏(האם מדובר באוטופיה או דיסטופיה? תלוי את מי שואלים‏).

בתום שיחה של כשעה על אוטופיות דיגיטליות וההבדל בין זיכרון אנושי לאלגוריתם, לואיס אמרה “אני חושבת שניחשתי מה את עושה: את מתכנתת מחשבים”. ההערה האגבית הזאת, שנאמרה כמובן בחיוך, הדגימה עד כמה אנחנו שבויים בתוך הקריירות שלנו. ברגע שעושים משהו מספיק שנים קל מאוד לשכוח שמדובר בקריירה אחת מני רבות, ושיש לנו לא מעט כישרונות שמעולם לא ניסינו לנצל או לפתח אותם.

בהתאם, השיחות המעניינות ביותר בדיגיטל דיטוקס הוכיחו שוב ושוב כי ג’רון לנייר צודק: יש משהו מסתורי וחמקמק בבני אדם, שקשה - ואף בלתי אפשרי - לתרגם לקוד ממוחשב.

נטע אלכסנדר ומאט בידולף

בריחה מהמוות

וזה אולי הקסם האמיתי של פליקס ודין: הם עבדו ללא הרף בניסיון להזכיר לכולנו ששום דבר אינו מובן מאליו, ושהכל ניתן לשינוי ‏(אפילו אצל כלבים “זקנים” בשנות ה–20 וה–30 לחייהם‏). כדי להקל ככל הניתן את הגמילה ההדרגתית ממסכים, קפה, סוכר, רביצה מול המחשב ותקשורת בין־אישית שנעשית בעיקר דרך פייסבוק או צ’אטים, לוח הזמנים כלל רצף פעילויות בלתי פוסקות.

במתחם לא היו שעונים, ובלי מכשירים ניידים לא ניתן היה לקבוע את השעה ‏(“תסתכלו על השמש והירח, זה ייתן לכם מושג”, פליקס הסביר בחיוך‏). מדי בוקר התעוררנו בזריחה עם צלצול פעמון, המשכנו לשעתיים של יוגה, מדיטציה ומתיחות, ארוחת בוקר, טיול ביערות האדומים היפהפיים שמקיפים את החווה, שחייה באגם או טבילה בג’קוזי, ארוחת צהריים, קריאה ומנוחה, סדנת בישול או כתיבה, ארוחת ערב ושיחות אל תוך הלילה ליד האח.

בזמן שנותר, פליקס ודין עודדו את המשתתפים לחלוק את מחשבותיהם, ובעיקר את קשייהם. כדי לשבור את הקרח בערב הראשון, על שולחן ארוחת הערב ‏(שהורכבה, כמו שאר הארוחות בריטריט, מאוכל צמחוני נטול גלוטן‏) הוצבו צנצנות זכוכית ובהן עשרות פתקים עם רעיונות לשיחה תחת השם המשעשע Digital Detalks: “מהו הבגד הכי ישן שאתה עדיין לובש?” “שיר את השורה הראשונה של השיר האהוב עליך”, “איזה גיבור־על היית רוצה להיות?” “עם מי היית רוצה לחלוק את ארוחת הערב?” “מהי השורה הראשונה באוטוביוגרפיה שלך?”

בלי נגני מוזיקה או מחשבים בהישג יד, מדי כמה זמן מישהו פצח באופן ספונטני בשיר או התחיל לאלתר על הגיטרה האקוסטית. אחרים בילו שעות על גבי שעות בחדר הקריאה המרווח, שכלל, בין השאר, את ספר הילדים “Goodnight Ipad”, שעוסק בילד שמתקשה להגיד לילה טוב לשלל הגאדג’טים שלו, ואת הספר המצויר “The Facebook Diet”, שכותרת המשנה שלו היא “50 סימנים לכך שאתם מכורים לפייסבוק” ‏(ביניהם: “התחלתם להדביק בכפייתיות פתקים שכתוב עליהם ‘לייק’ על אנשים וחפצים”‏).

בראיון שהתקיים בסן פרנסיסקו בתום הריטריט הסביר פליקס כי “הרעיון מאחורי דיגיטל דיטוקס הוא לא רק לקחת מאנשים את המכשירים הדיגיטליים שלהם, אלא להתעמת עם מה שקורה להם כשאין הסחות דעת או ‘קביים’ של טכנולוגיה. כשלוקחים את זה מאנשים דברים מודחקים מתחילים לצוץ: פתאום הם מתחילים לחשוב על מה שמפחיד אותם, ועל התקוות שלהם. ואז עולות תובנות שונות - ‘אני צריך לרקוד יותר’, ‘אני רוצה לבשל יותר ולאכול בריא’, ‘העבודה שלי מאמללת אותי’ וכו’”.

ואכן, השיחות בסדנה נגעו לא פעם בטראומות מהעבר, בפחדים וחששות וברצון לפרוץ מתוך הכלא שבמסגרתו כולנו מנסים לנחש ללא הרף מה אחרים רוצים מאיתנו. בדומה לפליקס, רבים ממשתפי הסדנה סיפרו על חוויות כמעט־מוות ששינו לחלוטין את האופן שבו הם מסתכלים על המציאות.

פיטר סוורנגן, אב לשלושה מקליפורניה, שהודה כי הוא מבלה כ–17 שעות ביום בממוצע מול המחשב, סיפר כי עבר ניתוח מוח ב–2003. באחת מארוחות הערב הוא אמר, “הרבה פעמים אני מרגיש שאני לוקח על עצמי כל כך הרבה אחריות כלפי אחרים עד שלא נותר לי זמן לעשות שום דבר בשביל עצמי. זה מתחיל להתיש אותי”. בשיחה שהתקיימה לאחר הריטריט סיפר סוורנגן שבנוסף לגידול ילדיו הוא עובד בשני סטארט־אפים. הראשון, שבו הוא עובד כ”מפתח בכיר”, שייך לוויל רייט ‏(היוצר של “הסימס” ו”סים סיטי”, ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר בכל הזמנים‏), והשני הוא סטארט־אפ שמתמחה בפתרונות אנרגיה ירוקה ומיחזור.

כשפליקס נשאל אם הקשר בין טראומות גופניות לרצון להיגמל מאינטרנט מפתיע אותו, הוא עונה בשלילה. “לרובנו קשה מאוד להיגמל או למצוא איזון כי אנחנו חיים בחברה שמתבססת על סיפוקים מיידיים ועל פחד. אנחנו עושים דברים כדי לקבל סיפוק מיידי, ואנחנו מקבלים החלטות בגלל פחד - ואחד הפחדים הגדולים שמניעים אותנו הוא הפחד מהמוות.

“פתאום באה הטכנולוגיה ואומרת שאולי אנחנו יכולים לחיות לנצח, אם רק ניצור לעצמנו זהות וירטואלית מספיק עשירה ומובחנת. אבל אם אנחנו יכולים לחיות לנצח, מה הופך את ההווה שלנו למשמעותי? אם אנחנו יודעים שאפשר לתעד הכל כל הזמן - אפילו אם אין שום סיכוי שאי פעם נחזור להסתכל על כל אלפי התמונות שיצרנו - איך אנחנו אמורים ליהנות מהרגע? חשוב לזכור שבסופו של דבר כולנו נמות, ולכן אין שום היגיון לחיות כל הזמן בפחד הזה. באופן טבעי, מי שהתמודד עם הקרבה למוות מודע לדברים האלו באופן הרבה יותר עמוק, ויש לו הרבה יותר מוטיבציה לשנות אותם”.

למה בעצם יש כל כך הרבה פעילויות? לא עדיף לתת למשתתפים להתמודד באמת עם היעדר הטכנולוגיה במקום להסיח את דעתם כל הזמן?

“הרעיון הוא לא לסבול. אם אנשים יגיעו לדיגיטל דיטוקס ויסבלו, הם מיד יקשרו ניתוק מטכנולוגיה עם חוויות שליליות - וזו ממש לא הכוונה. לוח הזמנים מבוסס על דברים שנתקלנו בהם בטיולים שלנו בעולם. פגשנו אנשים שעזרו לנו ולימדו אותנו אינסוף שיטות להפחית מתח ולא לתת לדאגות בלתי פוסקות להשתלט עלינו, והיום אנחנו מנסים לעזור לאחרים ליישם את הכלים האלו. חשוב לנו להדגיש שלא המצאנו כלום. אנחנו פשוט מציגים למשתתפים סל של כלים - מדיטציה, יוגה, מגע, טבע, שתיקה - וכל אחד יכול לקחת את מה שמדבר אליו”.

אחד הדגשים העיקריים בריטריט מושם על מגע אנושי - מצרך נדיר בעולם ממוחשב שהחליף פנים אנושיות בפיקסלים. בלילה הראשון אנחנו מתבקשים לרוץ בתוך חדר היוגה. אחרי כמה דקות ריצה, פליקס מבקש מאיתנו לעצום עיניים ולהמשיך לרוץ. באופן טבעי, כולם מתחילים להתנגש אחד בשני. בהתחלה זה מטריד, אבל אחרי כמה התנגשויות הפחד הולך ונעלם, ויש אפילו משהו מענג באפשרות לחזור לרגע לילדות ולרוץ בעיניים עצומות.

בהמשך אנחנו מתבקשים לשכב על הרצפה ולאחוז ביד או בקרסול של מי שנמצא לידנו, כדי להרגיש את הדופק שלו. “כשאנחנו נוגעים זה בזה משתחרר הורמון בשם אוקסיטוצין, שנקרא ‘הורמון האהבה’”, מסביר פליקס, “ההורמון הזה אחראי להתכווצות הרחם בלידה ומאפשר לאם להניק, והוא מעלה את תחושת האמון והביטחון בין בני אדם. אחת הדרכים היעילות ביותר להעלות את הייצור של אוקסיטוצין היא חיבוק של כעשר שניות לפחות”.

התרגיל הזה אולי נשמע מיותר למדי בשביל מי שחי בחברה חמה ועתירת מגע כמו בישראל, אבל בשביל רבים מהאמריקאים ‏(ובעיקר מי שגר בערים הגדולות‏) המרחב הפרטי נחשב מקודש וכל אפשרות למגע אנושי נרמסת תחת הפחד התמידי מפרשנות מינית. הפחד לחצות את הקו בין אינטימיות רצויה ותומכת להטרדה מינית שתסתיים בבית המשפט גרם לאמריקאים רבים “ללכת על בטוח” ולצמצם את המגע עם זרים למינימום ההכרחי.

מגע הוא לא החוש היחיד שעבר טרנספורמציה בעידן הדיגיטלי. מחקר שפורסם בינואר 2012 בכתב העת “Journal of Biomedicine and Biotechnology” קבע כי התפקוד של דופאמין, מוליך עצבי במוח שקשור למצב רוח, יכולת ריכוז ולמידה ותפקודים רבים אחרים, נפגע משמעותית בעקבות גלישה ממושכת באינטרנט. בנוסף, המחקר ‏(שהשווה בין סריקות מוח של נבדקים שהוגדרו כמי שסובלים מ–IAD, התמכרות לאינטרנט, לבין קבוצת ביקורת‏) אף סיכם כי ישנם מאפיינים דומים בין IAD להתמכרויות אחרות, ובהן התמכרות לסמים.

לדברי פליקס, “אנחנו משתמשים במסכי מגע ובהקלקות כל הזמן. כולנו מתנהגים כמו כלבים פבלוביים. לימדנו את המוח שלנו להתרגל לאינספור סיפוקים מיידיים: אנחנו מחפשים בגוגל ומיד מקבלים תשובה, אנחנו שולחים הודעת טקסט ומיד חוזרים אלינו. התוצאה היא לופ אינסופי של דופאמין, שגורם לנו לרצות עוד ועוד גירויים”.

אינסטגרם של ריחות

בנוסף למגע, ארבעת הימים שבמהלכם בילינו בסמוך ליערות יפהפיים החזירו לחיים עוד חושים שהלכו לאיבוד: ריח וטעם. התרבות הדיגיטלית היא תרבות אודיו־ויזואלית לחלוטין. אנחנו חיים ברעש בלתי פוסק ‏(מטאפורית ומילולית‏), והעיניים שלנו מתרחקות מהמסך רק כמה שניות לפני השינה.

במקביל, הצורך להתעלם ולהדחיק תשוקות גופניות ולהפוך את עצמנו למכונות המבקשות להתייעל כל הזמן יצר סביבה סטרילית ותעשייתית שיש בה מעט מאוד מקום ‏(אם בכלל‏) להתענג על ריחות לא סינתטיים ועל טעמים של מזון בלתי מעובד. אנחנו קמים בבוקר, רוחצים את הגוף עם סבון, שמים דאודורנט, מזליפים בושם, מורחים קרם ויוצאים מהבית. אבל בריטריט, שבמהלכו פליקס ודין ביקשו מהמשתתפים להימנע משימוש במוצרים קוסמטיים, הריחות והטעמים חזרו פתאום לחיים.

בסיור רגלי ב–Montgomery Wood Reserve, שמורת טבע במרחק של כחמש דקות נסיעה מהחווה, כמה מהמשתתפים פיתחו שיחה ערה גשאלה אם אפשר לפתח “אינסטרגם” של ריחות. כשעמדנו על האדמה הלחה לצד אחד מהעצים הגבוהים ביותר בעולם, ושאפנו את האוויר הטהור והמרענן של השמורה, פליקס אמר כי “יכול מאוד להיות שבעתיד הלא רחוק המציאות המדומה תשתכלל כל כך עד שאפשר יהיה לגרום לאנשים להאמין שהם מטיילים ביער גם בלי לצאת מהבית. הפחד שלי הוא שרוב האנשים יבחרו באופציה הזאת, ומקומות כמו היער הזה יילכו וייעלמו”.

את הדרך חזרה אל החווה התבקשנו לעשות בשתיקה ולבד, כדי לאפשר לכל אחד לחוות את היער בקצב שלו. בזמן שחציתי גשר עץ יפהפה הבחנתי פתאום בלטאה שחורה עם כפות רגליים וזנב אדומים ובוהקים. רציתי להראות אותה לאחרים, אבל אף אחד לא היה בסביבה. הרגשתי “כאבי פנטום” מוזרים, שנבעו מכך שחיטטתי בכיס המעיל שלי בעצבנות, רק כדי להיזכר אחרי כמה שניות שהטלפון שלי לא איתי, וגם לא המצלמה הדיגיטלית שהולכת איתי לכל מקום.

בהיתי בלטאה ותהיתי מדוע במאה ה–21 אנחנו לא מסוגלים להשתחרר מהצורך הבלתי פוסק לתעד כל דבר ולהציף עד אינסוף את האינטרנט, הארכיון הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. אם עץ נופל ביער ואף אחד לא מצלם אותו לאינסטגרם, האם הוא בכלל נפל? מאוחר יותר, כשסיפרתי לפליקס על המפגש עם הלטאה, הוא אמר כי היכולת לתעד כל דבר היא בסך הכל אשליה, “משום שהדברים המרהיבים והעמוקים באמת אינם ניתנים לייצוג”.

לדבריו, “המילה היפנית ‘Yugen’ מבטאת את העיקרון הזה: משהו כל כך נוגע, נשגב וארעי שאי אפשר ‘ללכוד’ או לייצג אותו. אלו רגעים שצריך להתענג עליהם, כי ממילא כל ייצוג שלהם יהיה חלקי בלבד”. קל לשכוח שלייצוג מילולי או חזותי יש גבולות בעולם שמורכב כולו משטף בלתי פוסק של ייצוגים.

אבל אם זה תלוי בפליקס ודין, עוד לא מאוחר מדי לשנות את המציאות שבה המוח שלנו מתרגל להחליף זיכרונות בתמונות, מגע אנושי במסכי מגע וריחות של פריחה בבשמים מהונדסים. “זו רק ההתחלה”, פליקס אמר למשתתפים ביום האחרון של הסדנה, לפני שהם התבקשו לצאת "לעולם האמיתי” ולהתחיל ליישם את העקרונות שהם למדו. “וכל אחד מכם יכול להתחיל ‘אזור אנלוגי’ משלו”.

בראיון בבית קפה בסן פרנסיסקו יום לאחר הסדנה הסכים פליקס לפרט את תוכניותיו לשנים הקרובות: “באפריל אנחנו עושים לראשונה ריטריט בן שבוע על האי בקמבודיה שבו ברוק ואני חיינו במשך חצי שנה. בנוסף, אנחנו מארגנים מחנה קיץ ל–200 משתתפים ביוני הקרוב באזור בקליפורניה ששימש בעבר כמחנה צופים. יש שם בקתות, נהר וקיאקים, ואפשר יהיה לעשות מלחמת צבע ולהתחלק ל’שבטים’. אנחנו גם מייעצים ליותר ויותר חברות שמעוניינות ליישם חלק מהעקרונות שלנו, ובחודשים האחרונים התחלנו לעשות פעילויות בחינם ברחבי סן פרנסיסקו, כמו ‘ארוחת ערב ללא טלפונים’, מרתון של משחקי־קופסה ו’אזורים אנלוגיים’ בברים ובבתי קפה”.

דין מוסיפה כי “הדור שלנו הוא בעצם הדור האחרון שעדיין זוכר את העידן הטרום־דיגיטלי. אנחנו גדלנו בלי אינטרנט, אבל האחיינית שלי, שהיא בת שלוש, כבר יודעת להשתמש באייפון ובאייפד. אנחנו מדברים עם הורים שלא מצליחים לתקשר עם הילדים שלהם, ועם ילדים ומתבגרים שלא יודעים איך להעסיק את עצמם חמש דקות בלי טלפון. הדרך היחידה להיאבק בדברים האלו היא חינוך, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות”.

מה החזון שלכם בנוגע לדיגיטל דיטוקס?

“באופן אירוני, אני חושב שאם באמת נצליח לא יצטרכו אותנו יותר”, פליקס עונה בחיוך. “הרעיון הבסיסי הוא לא לייצר עסק, אלא לייצר כמה שיותר חללים ומרחבים שיאפשרו לאנשים להתנתק קצת מהטכנולוגיה. אני מסתכל סביבי ורואה תסיסה מתחת לפני השטח. אני חושב שבזמן הקרוב תיווצר תנועה משמעותית של אנטי־טכנולוגיה, שתטיף לניתוק מוחלט ממכשירים, ויהיה פילוג בין מי שיחיה בעולם דיגיטלי למי שיבחר בעולם אנלוגי.

“אני חושב שזה לא חייב להיות ככה. הרעיון הבסיסי של דיגיטל דיטוקס הוא למצוא איזון. אני וברוק הרגשנו שיש הרבה אנשים כמו לנייר או ניקולס קאר שכותבים על טכנולוגיה אטית, אבל יש מעט מאוד אנשים שמאפשרים לעצמם ולאחרים לחקור איך מיישמים את העקרונות האלו. הרעיון הבסיסי הוא לא לשכנע אנשים לקחת חופש ולהגיע לחווה לארבעה ימים, אלא למצוא את האיזון בחיי היומיום שלהם ולהתנסות בדברים חדשים: צאו החוצה, דברו עם השכנים שלכם, שאלו את החברים שלכם שאלות, הפתיעו את עצמכם. העיקר שתכבו את המחשב מדי פעם”.

----------------------------------------------------------

גמילה מזורזת
שבעה צעדים פשוטים שיעזרו לכם להפחית את התלות בטכנולוגיה

לדברי לוי פליקס, המייסד השותף של דיגיטל דיטוקס, לא חייבים ללכת לסדנת גמילה או לריטריט כדי למצוא איזון מחודש בין עבודה ופנאי, וחיים אנלוגיים ודיגיטליים. הנה שבעה צעדים פשוטים שיוכלו לעזור לכם לפנות לעצמכם קצת זמן נטול־טכנולוגיה:

1. להתעורר בלי טלפון. נסו להתעורר עם שעון מעורר ולא עם הנייד שלכם, כדי להתחיל את היום באופן הדרגתי יותר. סביר שתצליחו לישון טוב יותר בלי הצורך לבדוק מיילים בשנייה שבה פקחתם עיניים.
2. אל תיקחו את הנייד לשירותים. 75% מהאמריקאים שולחים הודעות טקסט ומדברים בנייד בשירותים - קחו לעצמכם הפסקה קטנה ותנו למחשבות שלכם לנדוד.
3. צאו להליכה. קחו הפסקה של 20 דקות בפארק כדי לשפר את כושר הריכוז שלכם. יש לכם מחסום כתיבה? מחקרים מראים שאפילו אם תישארו בחדר ותסתכלו על תמונות של טבע - כושר הריכוז שלכם ישתפר.
4. בלי טלפונים על שולחן האוכל. התייחסו לארוחות כאל זמן איכות שמאפשר לכם לתקשר עם אחרים, והקדישו זמן להכין אוכל ולחשוב מה אתם מכניסים לגוף שלכם.
5. אמנו את המוח שלכם. בפעם הבאה שמתחשק לכם לצלם תמונה, נסו לצייר אותה או לכתוב עליה. המוח שלכם יזכור את הרגע שאתם מנסים לתעד באופן הרבה יותר בהיר וארוך טווח מאשר תמונה שצילמתם והעליתם תוך שניות לרשת.
6. חבקו מישהו. שינויים בדופאמין ובהורמון אוקסיטוצין בעקבות שימוש ממושך באינטרנט גרמו למדענים לקבוע שאנחנו מפתחים התמכרות של ממש לטכנולוגיה ‏(אנחנו מתחילים לקשר רגשות חיוביים, כמו התחושה שאנחנו אהובים, לגאדג’טים שלנו, במקום לבני אדם שאיתם אנחנו מתקשרים‏). כדי לקבל מנה נדיבה של אוקסיטוצין ולהוריד משמעותית את רמות המתח והחרדה שלכם נסו לחבק מישהו למשך 9 עד 20 שניות.
7. עשו אהבה, לא הודעות טקסט. סקר שנערך לאחרונה מצא כי 25% מבעלי מכשירים ניידים נוהגים לענות לשיחות באמצע סקס. נסו להיות מאהבים טובים יותר, והשאירו את הנייד שלכם מחוץ לחדר השינה. חיי הסקס שלכם ישתפרו, וכך גם הזוגיות.

-----------------------------------------------------------

“האינטרנט לא יעניק לכם חיי נצח”

ג’רון לנייר נחשב לנביא החדש והרהוט של תנועת הטכנולוגיה האטית. בראיון הוא מסביר שהבעיה המרכזית בעידן הזה היא טשטוש הגבולות בין אדם למכונה וקורא להיזהר מהפיכת הטכנולוגיה לדת

אם לוי פליקס וברוק דין הם אקטיביסטים המבקשים לייצר סביבה תומכת שתאפשר לכל אחד להיזכר בקסם של העולם האנלוגי, הממציא, המתכנת, המוזיקאי והסופר ג’רון לנייר ‏(52‏) נחשב לנביא החדש והרהוט ביותר של תנועת הטכנולוגיה האטית בזכות ספרו מ–2010, “אתה לא גאדג’ט: מניפסט”, אשר מנסח באופן פרובוקטיבי ומשכנע את הסיבות שבגללן אסור לנו להפוך את האמונה בטכנולוגיה לדת.

לנייר גורס כי אחת הבעיות המרכזיות של העידן הדיגיטלי היא טשטוש הגבולות בין אדם למכונה, ובין תוכנה ממוחשבת למשתמש שמפעיל אותה. בפרק הפותח את “אתה לא גאדג’ט” הוא כותב, “כאשר מתכנתים ומדעני מחשב מפתחים תוכנה שדורשת מאיתנו לתקשר עם מחשב כאילו הוא היה בן אנוש, הם מבקשים למעשה שנתחיל לחשוב גם על עצמנו כעל תוכנות. כאשר הם מתכנתים אתר או שירות אינטרנטי שנערך על ידי קהל גדול ואנונימי, הם טוענים שאוסף מקרי של בני אדם הוא אורגניזם עם השקפת עולם לגיטימית”.

עד לפני כמה שנים, לנייר, שמכר את חברות הסטארט־אפ שהקים לענקיות כמו גוגל ואורקל, היה אחד המתכנתים והממציאים המשפיעים ביותר בעמק הסיליקון. אבל מאז שספרו התפרסם הוא נחשב לסוכן כפול, מי ש”ראה את האור” והתפכח מהאשליות שאיפיינו את רוב חייו הבוגרים. למרות הביקורת החריפה שהוא מותח על האינטרנט ועל עמק הסיליקון, הוא עובד כיום כיועץ בכיר במיקרוסופט ‏(“מבחינתי אין כאן שום סתירה: מעולם לא הסתרתי את דעותַי, אני עוזר להם לפתח פרויקטים שיוכלו להפוך את האינטרנט למקום קהילתי יותר”‏).

קווין פ. קייסי

בראיון באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, מסביר לנייר כי “הדת הישנה התבססה על אמונה שהאל יכול להעניק לנו חיי נצח. הדת החדשה גורסת שאנחנו יכולים לזכות בחיי נצח אם נספק מספיק מידע על עצמנו ועל ההרגלים שלנו למערכת של קודים ואלגוריתמים. כדי להאמין בזה באמת צריך לקבל את ההנחה שהנפש האנושית מורכבת מרסיסי מידע, ולמידע יש חיים משל עצמו. כאשר אנחנו מקבלים את ההנחות הללו קל לנו להשתעבד לחוכמת ההמון ול’מוח הכוורת’ של האינטרנט, בשעה שהאינדיבידואליות הולכת לאיבוד.

“אנחנו חייבים לזכור שהנפש האנושית לא מבוססת על קוד שיש בו מספרים כמו אפס ואחת”, הוא ממשיך בהתלהבות, “אני רוצה להאמין שבבני אדם יש מרכיב מסתורי ומשתנה שלא ניתן לכמת אותו, ובהתאם, לא ניתן לשמר אותו בהתבסס על מושגים חיוורים כמו ‘טעם’ או ‘העדפה’.

“הפכנו רשתות חברתיות ואתרים כמו פנדורה או נטפליקס למעין כוהן שאומר לנו מי אנחנו ומה אנחנו אמורים לאהוב, אבל האתרים האלו לא יודעים באמת מי אנחנו: במקרה הטוב הם יכולים להציע לנו עוד ועוד גרסאות של אותו דבר, וזה יוצר תרבות של מיחזור אינסופי ונוסטלגיה מסוכנת. חייבים להמציא משהו מאפס לפני שאנחנו נכנעים לתרבות של מאש־אפ ‏(שימוש ביצירות שונות כדי ליצור משהו חדש‏). מבחינה זו, אני לא נגד טכנולוגיה; אני בעד אנושיות”.

אז למה אתה נגד ויקיפדיה, שנחשבת לאחד הפרויקטים האנושיים המרשימים והמקיפים ביותר בעידן הדיגיטלי?

“ויקיפדיה היא דוגמה ללא מעט בעיות של האינטרנט בכללותו: מדובר בתוכן חינמי שנוצר על ידי המון אנונימי באמצעות ההנחה המובלעת שחוכמת ההמון עולה על זו של האינדיבידואל. ויקיפדיה הפכה לנפוצה כל כך עד שנדמה לנו שזו האופציה היחידה של אנציקלופדיה דיגיטלית. אבל לפני ויקיפדיה היו מודלים אחרים, כמו, למשל, ThinkQuest, אתר ללא מטרות רווח שהתבסס על תחרויות שבהן תלמידי תיכון התבקשו להמציא דרכים מקוריות להסביר מושגי יסוד בדיסציפלינות שונות כדי לזכות בפרסים ומלגות.

“התוצאה היתה אינספור דרכים לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר להעביר ידע: משחקים אינטראקטיביים, מצגות ואתרים מקוריים, שכל אחד מהם היה שונה וייחודי. המודל של תינקווסט נעלם כמעט לגמרי, ונשארו עם העיצוב האחיד והמשעמם של ויקיפדיה, ועם הסגידה ל’מוח הכוורת’, שיש לו, לכאורה, יותר ידע ואמינות מלכל מומחה”.

האם אתה מרגיש שהרעיונות שלך מקבלים היום יותר תמיכה מאשר לפני שנתיים, כש”אתה לא גאג’דט” יצא?

“אני חושב שכן. אני לא מעודכן בטרנדים חברתיים, לכן אני לא עוקב אחרי תנועת הטכנולוגיה האטית, אבל אני בהחלט שומע על זה מכל מיני כיוונים. אני חושב שבמקום לשפוט טכנולוגיה ולהגיד ‘חייבים להתנתק’ עדיף להתנסות בכמה שיותר סוגים של חוויות. לפעמים אני מציע לסטודנטים בברקלי לנסות להשתמש באופן מינימלי בטכנולוגיה במשך חצי שנה. פשוט לאפשר לעצמם להתנסות בחוויה שונה. באופן כללי נראה לי שאנשים צעירים לא לוקחים מספיק סיכונים. אם נראה לך שחצי שנה בלי טכנולוגיה תהרוג אותך - כנראה באמת יש לך בעיה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו