בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדור השלישי של עקורי איקרית החליט לחזור לכפר

נכדיהם של עקורי איקרית לא שוכחים שחיילי צה"ל העלו את הסבים והסבתות שלהם על אוטובוסים "רק לשבועיים" ולא נתנו להם לשוב. 64 שנה מאוחר יותר, צעירי הדור השלישי עלו לקרקע והקימו היאחזות קטנה על חורבות הכפר. הם מודים שהם שואבים השראה מהמתנחלים וחולמים על היום שבו יוכלו לחזור כחוק אל הבית שמעולם לא היה להם

121תגובות

סאמר טועמה ניגש לשיחי הדפנה שמסביב לכנסיית איקרית עם יותר מקמצוץ של ספקנות. “כל המבוגרים של הכפר בלי יוצא מן הכלל רוצים שנמכור להם שמן דפנה ‏(שמן ע’ר‏), כי הם חושבים שאם יעסו את עצמם עם זה יעברו להם כל הכאבים”, אומר טועמה. כמהנדס ביו־רפואי בחברת סטארט־אפ וכסטודנט שנה רביעית בטכניון הוא לא באמת מאמין בתרופות עממיות. “תהליך הייצור הוא מאוד קשה. צריך ללקט את הפירות, להרתיח אותם במים ולאסוף את השמן שצף למעלה לתוך בקבוקים. אנשים משתמשים בהם לכאבים, עצבים, נגד נשירת שיער, וכל דבר אחר בערך. אני לא בטוח שזה באמת עובד, אבל אנחנו מוכרים את זה כמותג של איקרית, וזה עוזר לנו להרוויח קצת כסף כדי לממן את השהייה פה”.

אחרי שהוא משלים סיבוב ליד שיחי הדפנה ממשיך הסטודנט הצעיר, רק בן 22, בסיור בשטח הכפר החרב. הוא מנצל את ההפוגה בגשמים כדי ללקט עצים להסקת האח בלילה הקר, נזהר ללכת רק בשבילים הרמוסים על ידי חמורים כדי להימנע מנפילה לבארות. “אני באמת נהנה מהחוויה הזאת. אפילו שזה קשה לי לפעמים, לאסוף עצים ארבע־חמש שעות, אבל אחר כך אתה מרגיש בלילה שאת העצים האלה אתה אספת. אתה מתחמם, לא צריך להדליק מזגן ולשלם בסוף החודש”.

אורן זיו

בזמן שהוא מקושש עצים מצביע טועמה בגאווה על שרידי בית הספר של הכפר ועל מספר בתים, חלקים מבית בד, ועל אבני רחיים שאת כולם חשפו בחפירות חברי הקומונה החדשה של איקרית. כשהוא חוזר לרחבת הכנסייה בודק טועמה את מצב הגפנים, עצי התאנה, גינות הפול, הדלעת, הבצל, החצילים, התות, הנענע והמרווה שהיה שותף לשתילתן ומחייך למראה הקישוטים שנותרו על כמה מהעצים מאז חגיגות חג המולד האחרון.

החושך מתחיל לרדת, וטועמה חוזר לחדר הצמוד לכנסייה, המשמש כלב ה”מאחז”. במקביל מגיעים במכונית עוד שלושה מחברי הקהילה, ששבו מביקור סולידריות בכפר בירעם לאחר שוונדליסטים ריססו על קירות הכנסייה ובית הכנסת העתיק סיסמאות גזעניות ‏(ראו למטה‏). החברים מפעילים את הגנרטור, מדליקים את האור, מזינים את האח בעצים, מעמידים נרגילה וקומקום תה, פותחים בקבוקי ערק וויסקי ויושבים לגלוש קצת באינטרנט באמצעות חיבור מחשב לאייפון. המפגש בין מסורתי למודרני נראה טבעי לגמרי לצעירים, שחולמים להחיות את איקרית כקהילת מופת המתבססת על שוויון ואהבה, שלוקחת את הטוב ביותר מכל העולמות, ישן כחדש.

“זה צריך להיות מודל משופר של הקיבוץ”, קובע ג’ריס ח’יאת, בן 25, יליד תרשיחא, שמתפרנס מעבודה מזדמנת במסעדה המשפחתית. “לא רק מבחינה כלכלית, אלא קיבוץ משופר מבחינת האחווה שבו”. “אנחנו שואבים השראה מכל מקום”, אומר ולאא סבית, בן 26, מורה לתיאטרון בחיפה, מוזיקאי שמתעסק בדבקה ובדאב פלסטיני ואחד ממייסדי המאחז, “גם מאיכרים ללא אדמה במקסיקו ובברזיל, מהטוארג בצפון מאלי שעושים מוזיקת מחאה, מקהילות עניות שמייצרות כלים תרבותיים, אמנותיים, מסורתיים, ומייצאות את זה לכל מיני מקומות בעולם”. “אנחנו לומדים מההיסטוריה ורוצים לקחת את הטוב ביותר מכולם, אבל גם ללמוד מהטעויות”, מוסיף טועמה. “לא רק הקיבוצים, גם ההתנחלויות והמאחזים הם בהחלט מקור השראה בשבילנו. זו שיטה שמצליחה”.

בלי מילים גדולות

ביום שישי לפני שבועיים ציינו צעירי איקרית חצי שנה לפרויקט השיבה שלהם. בזמן שבגדה המערבית הוקמו בחודש האחרון שלושה כפרים־מאחזים פלסטיניים ‏(באב אלשמס במישור אדומים, באב אלקראמה בבית איכסא ואל־מנטיר בבורין‏) ופורקו במהירות ובכוח על ידי צה”ל והמשטרה, בשקט־בשקט הצעירים של איקרית מחזיקים מעמד. בנובמבר 48’ נעקרו סביהם וסבותיהם מאותו מקום. קציני הצבא העלו אותם על המשאיות תוך הבטחה שיוכלו לשוב תוך 15 יום. מאז עברו 64 שנה, ולמרות החלטת בג”ץ שקבעה שיש להתיר להם לשוב ‏(ושלוש נוספות שדחו את מימוש הזכות‏) פוצצו בתי הכפר, ואדמותיו הועברו לידי מינהל מקרקעי ישראל, צה”ל והמושבים היהודיים הסמוכים. אחרי שנים של מאבקים ציבוריים, משפטיים ופוליטיים שהובילו העקורים וילדיהם, עכשיו מנסים בני הדור השלישי, כ–25 צעירות וצעירים בוגרי אוניברסיטאות ברובם, שהתחנכו על סיפורי החיים בכפר, לתבוע את האדמות חזרה לידי הקהילה שלהם באמצעות קביעת עובדות בשטח.

היוזמה החדשה צמחה מתוך מחנות הקיץ שוועד העקורים של הכפר מארגן מדי שנה מאז 95’. “למחנה מגיעים כל ילדי איקרית מגיל גן ומעלה”, מספר טועמה. “הם מתחלקים לקבוצות, ובמהלך חמישה־שישה ימים לומדים על הסיפור של האדמה הזאת, למה אנחנו מתעסקים בה כל הזמן, מה קרה בכפרים האלה. ככה אנחנו גם שומרים על יחסים טובים בתוך הקהילה, למרות שכולם גרים במקומות שונים. זה חלק מהתרבות של איקרית, שנשארים בקשר, ממשיכים לקבור את המתים כאן ומגיעים כל שבת ראשונה בחודש ובחגים לתפילה בכנסייה.

“במחנה האחרון שעשינו באוגוסט”, נזכר טועמה, “החלטנו, קבוצה של בני 17 עד 30 ‏(ששימשו מדריכים במחנה‏), שאי אפשר סתם לשבת בבית ולחכות עד שהממשלה תחליט שהיא מחזירה אותנו, ופשוט תיתן לנו את האדמה מרצונה, והבנו שצריך לעשות משהו. בתגובה לגניבת מערכת סולארית ושני פעמונים של הכנסייה, החלטנו שאנחנו נשארים פה קודם כל כדי לשמור. משם התפתח השאר”.

ואכן מאז אוגוסט שומרת חבורת הצעירים שהתגבשה במחנות הקיץ על נוכחות רציפה באיקרית, במשמרות של שניים עד עשרה בכל רגע נתון, במעין קומונה אידיאליסטית שנדמה שנגזרה מעלילת “ליל העשרים”. הם גרים בשני חדרים הצמודים לכנסייה, המבנה היחיד ששרד את הפצצות הצבא בערב חג המולד 51’, ומדי פעם גם ישנים בכנסייה עצמה. מלבד הקומפלקס הזה ניתן למצוא בשטח גם מקלחת ‏(רק מים קרים‏), שני תאי שירותים מיריעות פח וחדר לגנרטור. על הגבעה החשופה והשקטה שעל גבול לבנון יוצרים כל אלה יחד אווירה של צימר לתרמילאים.

אורן זיו

בסיוע של ועד העקורים, בני הדור השני, הם קנו פעמון חדש, פסל של מריה הבתולה ומערכת סולארית חדשה לגג הכנסייה. כל דבר נוסף שניסו הצעירים לבנות, לרבות לול תרנגולות קטן, נהרס במהרה על ידי פקחים של המינהל ויחידות יס”מ. לדברי הצעירים, כל אירוע שבו מתאספים במקום יותר מ–20 איש מקפיץ מיד את כיתות הכוננות של בסיסי הצבא הסמוכים, המתצפתים על הגבעה דרך קבע. את זמנם הם מעבירים בין טיפוח הגינות, חשיפת שרידים נוספים של הכפר, ליקוט עצים בעזרת שני חמורים, הפקת שמן הדפנה, קריאה ולימודים, עישון ושתייה מול הטלוויזיה, בישולים ודיונים על הקהילה האידיאלית שעוד יקימו באיקרית עם שיבת כל בני הכפר, המונים כיום כאלף איש.

מדי פעם מגיעים זקני השבט ומעבירים לצעירים העירוניים סדנאות בחיים כפריים: איזה צמחים ופטריות אפשר לאכול ואיזה לא, מאילו סכנות להיזהר בטבע, וסיפורים על ההיסטוריה ארוכת השנים של הכפר, שאזכורים ראשונים שלו מופיעים בתעודות עוד מהמאה ה–15 לפני הספירה. בסופי השבוע מגיעים מטיילים רבים, יהודים וערבים, לגבעת הכנסייה של איקרית, והצעירים ממהרים לפנות אליהם עם פלאיירים, ומספרים בהתלהבות על העקירה ומאמצי השיבה. “ממש מטה ההסברה הלאומי”, צוחק סבית על התלהבותו של טועמה בשיחה עם שני זוגות מבוגרים. כשמטיילים נוספים יגיעו מאוחר יותר גם סבית ישמש כסוכן הסברה ויפתח בוויכוחים היסטוריים ממלחמת העצמאות ועד תור הזהב של החיים המשותפים והבין־דתיים באנדלוסיה. רוב המבקרים מגלים הרבה אהדה לסיפור הכפר ונפרדים מחברי הקומונה האיקריתית באיחולי הצלחה.

קמפיין ההסברה לא נגמר בגבולות הכפר, והצעירים משקיעים זמן רב ומאמצים גם בפגישות עם זקני הקהילה כדי לגייס את תמיכתם ומעלים עדכונים על התפתחויות במאחז לדף הפייסבוק שלהם. כשהם הולכים לעבודה, ללימודים או להופעות של סבית הם לובשים חולצות של איקרית. חלקם גם רושמים את איקרית ככתובתם במסמכים רשמיים - הכל על מנת לעורר דיון ולגייס תמיכה ציבורית במאבק.

מה בעצם קרה עכשיו, אחרי כמעט 65 שנים, שהוביל אתכם להחליט שנמאס וחוזרים?

סבית: “אני חושב שזו היתה גולדה מאיר, או אולי בן גוריון, שאמרו ‘הזקנים מתים, והצעירים שוכחים’. באמצע מחנה הקיץ הסתכלתי על החבְרה שלי, החברה הפלסטינית, חברה שעדיין לא בנויה על קומוניזם אבל כן על שיתוף פעולה פנימי גדול ועל רשתות תמיכה הדדית מהסוג שיש בעולם השלישי - ואני אומר את זה בגאווה - אז החברה הזאת והמסורת הזאת נדחקות עכשיו הצדה בחייהם של הצעירים, שסובבים סביב האינטרנט והקפיטליזם והמטריאליזם. לכן אני רוצה להפסיק לדבר במילים גדולות כמו ‘נחזור’ ולספר סיפורים על העבר, ורוצה לבנות את הקהילה שלי בידיים שלי, לחוות על הבשר והעור שלי את החיים באדמה הזאת ולעשות את זה ביחד עם השותפים שלי בתהליך ארוך, תהליך שיכול לקחת גם כל החיים”.

טועמה: “אני מסתכל על סבתא שלי, אני אומר לה מה שאנחנו עושים, והיא מאוד תומכת. אבל אתה תמיד יכול לשמוע בקול שלה את הפחד. בזמן שלהם כולם היו איכרים, מבחינת חינוך הם לא ברמה של היהודים שהגיעו לפה. אבל עכשיו אני יכול להגיד לך שבמחזור שלי בטכניון למשל, אני באותה רמה וגם קצת מעל. אין לי חששות מאף אחד, כי אני יכול להתעמת עם כל אחד ולעלות עליו בדיבור או בכל דבר אחר, ואין לי את הפחד של המבוגרים. 60 ומשהו שנים שתקנו, הגיע הזמן לתוצאות”.

אתם מדברים על שיבה, אבל בפועל לא נותנים לכם להקים פה שום דבר, ובמציאות הפוליטית הישראלית סביר שגם לא ייתנו בעתיד. איך אתם רואים את המשך הדרך?

ח’יאת: “אנחנו פה קודם כל כדי ליצור דוגמה שאנשים יוכלו ללכת בעקבותיה. אנחנו צריכים לחשוב לא שנה קדימה אלא 10 או 15. אנחנו צריכים לראות איך בתנאים הקיימים אנחנו מצליחים להיות פה לא רק צעירים רווקים, אלא גם לבנות משפחות ולפתח מוסדות חינוך ותרבות וספורט. זה לא קל כשהדחפורים שמגיעים לפה באים רק כדי להרוס ולא לבנות, אבל זה האתגר שלנו. לראות איך בונים אחווה כשאי אפשר אפילו להניח אבן על אבן”.

טועמה: “אנחנו צריכים לעשות תהליך אטי של בניית תמיכה, כמו בהתנחלויות. אני רוצה לדעת שאם אני בונה משהו ובאים להרוס לי אותו אז כולם באים ומונעים את זה, כמו שמתנחלים מגיעים מכל ישראל למאחזים בגדה. נכון שההעדפה שלנו היא לעשות הכל בדרכים חוקיות, וודאי לא בכוחניות, ואני מת שהממשלה תבוא ותכיר בזה שנעשה פה עוול, אבל ממשלה מתחלפת בממשלה, ונראה שאף אחד לא ידאג לזכויות שלנו אם לא נדאג לעצמנו. אנחנו בכל מקרה נבנה. אם יהרסו - נצלם, נפיץ את התמונות ונבנה שוב”.

סבית: “בינתיים העיקר מבחינתי זה המעש. לא עוד תודעה של ‘אכלו לי שתו לי’, אלא ליצור תרבות, ומוזיקה, ולעשות ריבה עם הידיים כמו שהדורות לפנינו עשו לפני שניתקו אותנו מהאדמה”.

אורן זיו

הדברים שאתם אומרים מזכירים קצת את צורת המחשבה של ראשית הציונות. הרבה מאוד דגש על יצירת אדם חדש וקהילה חדשה, כמעט אוטופית, דרך עבודה פיזית וחיבור לאדמה ולמסורת.

ח’יאת: “בציונות השתמשו בשלוש המילים: חשק, משק ונשק. זה האופי של המאבק, עם הרבה דגש על המשק. נכון שאין לנו את האמצעים של אז, ואפילו לול תרנגולות לא נותנים לנו להחזיק, אבל כמו בציונות גם אנחנו מאמינים שאם רוצים לחזור למקום צריך להרגיש אותו. צריך קודם כל להיות שם, ואז לבקש. אתה לא יכול לשבת בארצות הברית ולהגיד שאתה רוצה את איקרית”.

סבית: “המאבק שלנו הוא חלק מהמאבק הפלסטיני, אבל אם אתה מסתכל רק על עצמך אתה לא יכול לשנות. המדכא הכי מפחד מאנשים יוצרים, מאנשים חושבים, ואנחנו אנשים חושבים עם פילוסופיה גלובלית, שרוצה להביא מכל המודלים המצליחים בעולם. כולל כולם”.

לחזור, חי או מת

עקורי איקרית עברו הרבה תלאות עד שהייאוש והאכזבה מהמדינה דחפו את צעיריהם לתקוע יתד בחצר הכנסייה ולהכריז על שיבה ללא הסכמת השלטונות. עד 48’ היה איקרית ‏(בערבית: אקרת’‏) כפר קטן, שתושביו התפרנסו בעיקר מגידול שעורה, חיטה וטבק למכירה מסחרית, לצד גידול ירקות וקטניות לצריכה עצמית. ערב כיבושו על ידי צה”ל במסגרת מבצע “חירם” ב–31.10.48 חיו בכפר 616 תושבים, שחלשו על אדמות חקלאיות בהיקף של כ–24 אלף דונם. בניגוד ליושבי הכפרים המוסלמיים בסביבה, שעמם היו תושבי איקרית מסוכסכים לסירוגין לאורך השנים, בחרו בני הכפר האורתודוקסי־קתולי הזה שלא להילחם בצה”ל, ולדברי קשישי הכפר אף קיבלו את החיילים הכובשים באהדה, ובמשך כשבוע הכינו אוכל ליחידה שקבעה את משכנה בכפר.

לא עבר זמן רב וקציני היחידה ביקשו מהתושבים לעקור לשבועיים לכפר ראמה הקרוב, כדי שהצבא יוכל להבטיח שאזור הגבול נקי מלוחמי אויב. כומר הקהילה ועוד קבוצה קטנה של תושבים נשארו כדי לשמור על הבתים, האדמות והרכוש, אך כעבור חצי שנה גם הם פונו לראמה. בשל הוראות המשטר הצבאי לא יכלו יוצאי איקרית לנסוע חזרה לכפר ללא היתרים מיוחדים, ואלה לא ניתנו להם.

מאוכזבים מאי־קיום ההבטחה הצבאית פנו העקורים לבג”ץ, שבהחלטה ייחודית בהיסטוריה המשפטית של ישראל פסק ב–31 ביולי 51’ שיש לראות בעקורים תושבי קבע של איקרית ושלא ניתן לאסור על שובם לכפר, גם אם זה הוכרז כאזור ביטחון מיוחד על ידי מפקד האזור. בעיתון “הארץ” מ–1 באוגוסט באותה שנה, מתחת לכתבות על תוצאות הבחירות לכנסת השנייה, פורסמה בהבלטה הידיעה בדבר “צו החלטי להחזרת 100 ערבים לכפרם”, אך גם החלטה זו של בית המשפט העליון לא עזרה, ובדצמבר של אותה שנה פוצץ הצבא את כל המבנים בכפר מלבד הכנסייה.

בבג”ץ נוסף שהגישו העקורים שנה לאחר מכן נגד צווי ההרחקה שהוצאו להם הפסידו. בשנים הבאות הופקעו האדמות והועברו למושבי העולים החדשים שהוקמו בסביבה, ובעיקר למושב שומרה, שהוקם ב–49’ וקלט עלייה ממרוקו.

“בשלב הזה העניין של העקורים נכנס לתרדמה של שנות ייאוש”, אומר ד”ר איברהים עטאללה, יו”ר ועד העקורים. “היתה תקופה של כמה שנים שבהן לא התחתן אף צעיר מאיקרית, כי אחרי ההרס אנשים חשבו שאי אפשר להתחתן אם אין להם אדמות ובתים. היינו יכולים לבוא לפה רק פעם בשנה, ביום העצמאות של ישראל, ואנשים היו יושבים ובוכים על שרידי הבתים שלהם”. “אני חי כבר 60 שנה במעיליא, ועדיין לא מרגיש שזה הבית שלי”, מעיד לביב אשכר, בן 83, מילידי הכפר העקורים. “אני מרגיש שאני פליט פה. אני לא מרגיש שייך, והאנשים מסביב לא רואים בי אחד מהם. כל אנשי איקרית המפוזרים בגליל מרגישים אותו דבר ורק מחכים לחזור. אם לא נחזור בחיים, לפחות נחזור מתים לבית הקברות באדמה שלנו, וגם מזה אפשר לשמוח”.

מאבק העקורים התחדש ב–69’ עם הגעתו של ארכיבישוף חדש לעדת איקרית. מעיתונות התקופה עולה כי לכל אורך שנות ה–70 הוביל הארכיבישוף יוזף רעיא מאבק ציבורי עיקש למען השבת העקורים, שכלל שביתות שבת בכנסייה, שביתת רעב של כ–400 איש מול הכנסת ולובי פוליטי שהצליח לזכות לתמיכה של חברי כנסת מקצוות שונים של המערכת הפוליטית. אבל המאבק לא עזר. גם פנייה נוספת לבג”ץ ב–81’ לא עזרה, כשהשופטים פסקו שהעתירה הוגשה בשיהוי ושעולה קושי להשיב העקורים בזמן המתיחות הביטחונית בגבול לבנון.

ההתפתחות הבאה עתידה לבוא רק בדצמבר 95’, כשוועדה ממשלתית בראשות שר המשפטים דאז פרופ’ דוד ליבאי קבעה שמבלי ליצור תקדים של שיבת פליטים יש להתיר לעקורי איקרית לשוב לכפרם, לשטחים שאינם מנוצלים על ידי היישובים היהודיים הסמוכים. אלא שהמלצות הוועדה מעולם לא אומצו על ידי הממשלות שהתחלפו מאז, וכשהתושבים הגישו בג”ץ רביעי בדרישה לחייב את הממשלה לפעול לפי המלצות הוועדה, פסק בג”ץ ב–2003 שהתנאים הפוליטיים האזוריים השתנו מאז שנות ה–90, בשל התרסקות הסכמי אוסלו וחידוש הדרישה הפלסטינית למימוש זכות השיבה, ולפיכך אין להתיר את שיבת העקורים. “כך היא לעת הזאת, שכן, סבורה אני שאותו חוב של כבוד של המדינה - כפי שכונה בדו”ח ועדת ליבאי - שנוצר עקב הבטחות חוזרות ונשנות של הרשויות לדורות של עקורים, אזרחים נאמנים למדינת ישראל, נותר בעינו”, כתבה השופטת דליה דורנר בסוף פסק הדין. “ראוי הוא אם כן - אם יחול שינוי במצב המדיני - לשקול פתרון אחר, שיאפשר לעותרים להתיישב באותו אזור”.

“בג”ץ נכשל וקיבל החלטה מאוד שגויה לדעתי”, אומר עו”ד אביגדור פלדמן, שייצג את התושבים בעתירתם האחרונה. “לא היתה שום סיבה שלא להתיר להם לחזור למקום. זה סיפור מאוד מיוחד, שבו אנשים קיבלו הבטחה שהם יחזרו. נראה שהמסלול המשפטי מיצה את עצמו, ולכן אני מאוד מבין את הצעד שהם עושים עכשיו. אין להם דרך אחרת אלא לעשות בפועל, לחזור למקום בצורה ישירה”.

“אני נוטה לסמוך על החלטות בג”ץ, ומניח שבג”ץ בחן והגיע למה שהגיע מסיבותיו”, אומר מנגד פרופ’ ליבאי, “ואני גם לא יכול להתייחס לשיקולים מאוחרים יותר מהמלצת הוועדה. הוועדה בראשותי בחנה את הנושא לעומק, את כל השיקולים בעד ונגד, והחליטה פה אחד שניתן להחזיר תושבים לשטחים מוגדרים. מבחינת ההתייחסות העניינית והצודקת לבעיה ניתן היה להחזיר אותם, אבל החזרה צריכה היתה להיעשות באישור הממשלה. זה היה התנאי”.

הצעות חוק להשבת העקורים מוגשות כל כנסת מחדש על ידי סיעות חד”ש ומרצ, ונופלות פעם אחר פעם, על אף שב–99’ הצליחה אחת מהן לעבור קריאה טרומית בזכות תמיכה ממפלגות מהימין ומהשמאל גם יחד, לרבות של השר לשעבר צחי הנגבי. ההצעה נפלה בהמשך. הצעות מסוג זה הוגשו גם על ידי הח”כים מוחמד ברכה וזהבה גלאון, מיד עם השבעת הכנסת ה–19 לפני כשבועיים. במשרד ראש הממשלה סירבו השבוע להגיב לשאלתנו לגבי עמדת ראש הממשלה ביחס לזכויותיהם של עקורי איקרית.

כיום נמצאת לתושבי איקרית תמיכה במקומות בלתי צפויים, לרבות מכיוונו של הרב יצחק שפירא, מחבר “תורת המלך”, שפירסם לאחרונה מאמר ובו הוא טוען שיש לתקן את העוול שנעשה לעקורים ולהשיב אותם לבתיהם.

“אחרי שנים של הבטחות, של שרים וחברי כנסת שאומרים ‘יש לכם זכות, אבל’, אנחנו עכשיו מיישמים את החוק בידיים”, אומר עטאללה, שהוועד בראשותו, המרכז את כל פעילויות הקהילה ומקבל דמי חבר מכלל העקורים, תומך ביוזמת הצעירים ורואה בה הגשמת חלום של רבים מהעקורים. “היו ניסיונות בעבר לחזור לפה, אבל כולם לא הצליחו, והצעירים האלה הוכיחו שהם יכולים להתמודד עם התנאים הכי קשים של החורף, הקור והמחסור. אני מאמין שהקבוצה הזאת תגדל ונצליח למנף את ההתיישבות הזאת. אולי אם נתחיל לבנות ויהרסו ושוב נבנה ושוב יהרסו - זה יקים איזו צעקה שתוביל לפתרון”.

הקיבוצניקים מזדהים

על צדה הפנימי של דלת הכניסה לחדר הקומונה הצמוד לכנסייה תלוי לוח זמנים של חברת האוטובוסים נתיב אקספרס. התחנות במסלול שיוצא מנהריה הן שלומי, צומת יערה, צומת איילון, צומת גורן, שומרה, זרעית, אבן מנחם ועוד. אף תחנה לא נושאת שם ערבי. כדי להגיע לאיקרית יורדים הצעירים בשומרה והולכים ברגל לגבעת המאחז. לא כך היו פני הדברים תמיד. כשקבוצה של חלוצי השומר הצעיר ועולים מפולין הקימה את קיבוץ איילון ב–1938 כל היישובים באזור היו ערביים, וקווי האוטובוסים נוהלו רק על ידי ערביי הגליל. אז היו אלה הקיבוצניקים שנאלצו להסתמך על הקווים הערביים, שחלקם הופעלו על ידי תושבים מאיקרית, וחברויות נרקמו בין החלוצים לבין התושבים הוותיקים.

“היה נהג אוטובוס מאיקרית שהיה מוביל גם חלב עזים לעכו, ותמיד הייתי נוסע איתו והיינו שותים המון ערק ביחד”, מספר דב ירמיה, בן 99, ממייסדי איילון, ולימים מפקד בכיר בהגנה ובצה”ל. בהמשך חייו הפך לפעיל שלום מסור. “היחסים בין איילון לאיקרית תמיד היו טובים, ואני ואחרים היינו מבקרים שם עם חברי כנסת ממפ”ם כדי לתמוך בהם אחרי שהצבא גירש אותם. זה גם ההבדל בינינו, שהיינו פה קודם, לבין מושבי העולים שהגיעו אחרי 48’. מבחינתם הם ירשו את האדמה של איקרית ואין מה לדבר על שיבה.

“כשהוועד התחיל את מחנות הקיץ בשנות ה–90, מושב שומרה סגר להם את המים, וחותן שלי, גם הוא מאיילון, היה מביא מים במכליות כדי שהם יוכלו להישאר שם כמה שהם רוצים. אני לא רואה שום סיבה שלא יחזירו למי שנמצאים בארץ את המינימום האפשרי, שזה לגור באדמה לא מעובדת. זה לא יפגע ביהודים בשום אופן”.

על הקשרים הקרובים בין איקרית לאיילון מעיד גם אשכר, שמספר שכילד היה יוצא לטיולים עם בית הספר לקיבוץ, מתארח בחדר האוכל ומתיידד עם ילדי היהודים. גם פעילי הוועד חוזרים על סיפור ניתוק המים על ידי מושב שומרה ומכירים תודה לאנשי הקיבוץ על שליחת המכליות. יוסי שושני, חבר ועד מושב שומרה, אומר היום שההחלטה לסגור את ברז המים למחנות הקיץ הראשונים של איקרית התקבלה על ידי חברת ועד שהוחלפה, ושמאז המושב דווקא מסייע למחנות וגם עזר בסלילת כביש הגישה לבית הקברות של הכפר. “הם תופסים שטח אם לא על ידי החיים אז על ידי המתים”, אומר שושני. “הם אנשים נחמדים, ואנחנו לא שונאים אותם. אבל בג”ץ קבע שהם לא יכולים לשוב, ואנחנו פה צריכים לשמור על הגבול. מה שכן, מגיעים להם פיצויים”.

כמו שאומר דב ירמיה מקיבוץ איילון, יחסם של המושבים הסמוכים ושל המועצה המקומית מעלה יוסף לרעיון השיבה של איקרית שונה עד מאוד מזה של הקיבוצניקים. בשנות ה–70 יצאה המועצה המקומית למאבק נגדי למאבק העקורים, ועם השנים הרחיבו המושבים את שימושם באדמות הכפר. חלק גדול מהאדמות האלה משמש היום כשטחי מרעה לבקר של יהודה דרעי, תושב שומרה. “אנחנו מתנגדים לגמרי לכל סוג של חזרה”, אומר דרעי נחרצות. “אין להם שום אישור להיות פה. חלקם כבר קיבלו פיצויים במקומות אחרים, וחלק ממשיכים להתעקש, אבל הם לא יקבלו כלום. אין דבר כזה לקבוע עובדות בשטח. אם הם רוצים לבקר בכנסייה - שיבקרו ויילכו, אבל אין להם מה לגור שם, ואנחנו נילחם בהם בבית המשפט כדי להוציא אותם משם. אם הם יחזרו זה יהיה תקדים לכל הכפרים שרוצים לחזור בכל הגליל”.

נראה שאין נושא שעליו חלוקים חברי קומונת איקרית כמו שאלת הקשר בין שיבת העקורים לכפר לבין זכות השיבה הפלסטינית הכללית. לכל הגורמים ברור שהסיכוי היחיד לשיבת העקורים כיום הוא באמצעות הפרדה והבדלה ברורה בין סוגיית איקרית לבין זכות השיבה של כלל הפליטים, ואף של העקורים הפנימיים, וכן שהתנגדות המדינה נובעת בדיוק מהחשש ליצירת תקדים. חלק מהצעירים לא מרגישים שייכים כלל למאבק הפלסטיני, ומגדירים את עצמם כישראלים לכל דבר, שתביעתם נעשית כולה במסגרת הפנימית של החברה הישראלית. שלא לציטוט הם אומרים שהחזון הלאומי הפלסטיני לא חל על שטחי המדינה ושאין בסיס להשוואה בינם לבין הפליטים שחיים מחוצה לה.

אחרים מציגים עמדות מורכבות יותר ואף הפוכות. “אני יודע שבגלל החשש של המדינה מזכות השיבה יש סיכוי מאוד קלוש שייתנו לנו לחזור, אבל לי יש אישור כתוב מבג”ץ”, אומר סאמר טועמה. “מבחינתי, אישית, אני לא רואה הבדל בינינו לבין שאר הפליטים. מצד שלישי, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, יש בעולם מלחמות, ומאבקים, ויש מנצחים ויש מפסידים, ומי שהפסיד הפסיד, ואנחנו עכשיו נאבקים כדי להפוך את מה שקרה פה, ולכן אנחנו כן גם קצת שונים”.

ח’יאת: “דיברנו קודם על מקורות השראה, ויכול להיות שבמקרה הזה אנחנו נהיה מקור השראה לאחרים. כמובן שלא נחזור למצב הדמוגרפי שהיה כאן לפני 48’, ואנחנו לא רוצים לזרוק אף אחד לים, וכמו שאנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד זה לא צריך להפריע לאף אחד שאנחנו נהיה כאן. זה לא צריך להיות פתוח למשא ומתן. כל אחד צריך להיות מסוגל לחזור, אם זה לאיקרית ואם זה לספורייה”.

סבית: “השאלה אם אנחנו שייכים לסוגיה הפלסטינית או לא היא שאלה שתושבי איקרית תמיד נופלים בה ומתעמתים איתה. מצד אחד, אותנו פינו כאזרחים אחרי קום המדינה. מצד שני, לא גורשנו סתם ככה, אלא כחלק מעוד 500 כפרים שנחרבו, אז מה ההבדל? ובכל מקרה, מדינה שהקים אותה האו”ם צריכה לכבד אותו. יש החלטה שאומרת שצריך להחזיר את הפליטים, אז מה השאלה בכלל? בטח שאם זו מדינה שהוקמה כדי לתקן עוול ורדיפה של אלפי שנים לעם מסוים, אז חובה עליה באופן הכי בסיסי לשמור על הזכויות של אנשים אחרים שתחתיה”.

ילדים טובים

צעירי הקומונה התלבטו רבות לפני שהסכימו להתראיין לכתבה הזאת. בשיחות ארוכות הסבירו את חששם לדבר לפני שהוכיחו את עצמם מספיק בשטח ולפני שהתגבשו מספיק כחבורה מלוכדת, וכן הביעו מודעות לסיכוי שפרסום הסיפור יוביל להתנכלות מוגברת מצד השלטונות. אך בסופו של דבר המחשבה על חשיפה שתוכל לזכות אותם בעוד תמיכה ציבורית גברה על החששות. “לא קל לנו פה”, מודה סבית, שדוד אביו, עוני סבית, היה משורר המאבק של הכפר ופירסם שני ספרי געגועים לאיקרית ‏(“הפצע הלוחם” ו”זרות במולדת”‏). “אנחנו מתקיימים מהכיס שלנו ומהזיעה שלנו, ונקבל בברכה תמיכה מכל אדם שמאמין בזכויות אדם ובצדק”.

“האמת היא שאני די בטוח שהרשויות עדיין לא באמת הבינו מה אנחנו עושים פה”, אומר סאמר טועמה, ותוהה לגבי התגובות שתגרור הכתבה מהרשויות המקומיות והארציות. “לפני כמה זמן היה כאן ראש המועצה המקומית, ואמרנו לו שאנחנו נמצאים פה, נקודה, והוא אמר ‘זה בסדר, אתם יכולים לשמור כאן’. לשמור, לא להיות. הם לא מבינים שאנשים פה ממש מנסים לחזור לאדמה שלהם. זה רעיון שזר להם”.

אתה מפחד ממה שיקרה ברגע שהם יבינו?

“אני כן רוצה שהם יבינו. אני רוצה שיבוא לפה המינהל, שיהיו העימותים האלה. כשאני מראה בדף הפייסבוק שחיילים ויחידות יס”מ שאתה משלם להם מסים הורסים בית תרנגולות זה מחזק אותי”.

“הבחורים שנמצאים כאן הם לא אלימים, ויש לנו כעס על הרשויות שמפעילות יותר מדי כוח מולם”, מוסיף עטאללה. “כל הזמן מה שמאפיין את אנשי הכפר הוא שזה מאבק לא אלים. אפילו בשלבים הקריטיים ביותר לא היתה אלימות. והחבר’ה פה הם ילדים טובים וממושמעים. אולי זו הסיבה שהמצב הזה עדיין נמשך”.

כי הם ילדים טובים מדי?

“יכול להיות. כן”.

אורן זיו

------------------------------------------------------------------

מה קורה בבירעם?

במרחק 20 דקות נסיעה מהקומונה נמצא הכפר המרוני ששמו נקשר לעד בתודעה הציבורית לזה של איקרית: בירעם. גם שם פונו התושבים לאחר תום המלחמה, גם שם הם נכנעו ללא קרב, גם שם הובטחה שיבה תוך שבועיים, וגם שם הכירו בית המשפט העליון וועדת ליבאי בזכות העקורים לחזור. אך לשווא, העקורים עדיין מחכים.

כיום מחולקות אדמות הכפר בין קיבוץ ברעם לבין הגן הלאומי ברעם, שהשלטים בו מספרים את ההיסטוריה של היישוב היהודי ברעם שהתקיים בו באלף הראשון לספירה. אף מילה לא מתייחסת להריסות הבתים הבולטות בשטח הגן, או לכנסייה שעדיין עומדת על תלה, ושהעקורים מקפידים להתפלל בה כל יום שבת. פעמיים בחודשים האחרונים חיללו אלמונים את הכנסייה ומבנים נוספים בכתובות גזעניות. “אנחנו לא יודעים מי עשה את זה, אבל אפשר להבין שמדובר באנשים מהסוג שרוצה לסכסך, לקחת את המאבק הלא־אלים שלנו לפסים של גזענות ואלימות, שאנחנו לא רוצים”, אומר דיב מרון, חבר ועד עקורי בירעם.

מעבר לביקורים השבועיים בכנסייה אנשי בירעם מקיימים גם מחנה קיץ שנתי לילדים ולנוער, כדי לשמר את זכר הכפר בקרב הדור הצעיר. כל שנה מחליטים יוזמי המחנה על פרויקט בנייה אחר - הקמת מעקה בטיחות ליד מצוק, חיזוק קירות הכנסייה, הקמת תאי שירותים חדשים - ובסוף המחנה רשות הטבע והגנים הורסת את שנבנה. עם זאת, טרם קמה בבירעם קבוצה שתלך בדרכם של צעירי איקרית.

“מבחינתנו זה עניין של עיקרון”, אומר ר’סאן מח’ול, ממדריכי מחנות הקיץ. “ככה אנחנו מלמדים את הנוער שמבחינתנו אנחנו עדיין פה. פעם שמנו שלט שמספר על הכפר, ואפילו את זה הורידו לנו. משפחות באות לפה לפיקניק ולא יודעות שהבתים מסביב היו כפר. מדברים על שוויון בנטל, אבל איפה שוויון הזכויות?”

מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: “סיבת הכרזת הגן היא בית הכנסת שנמצא במקום ולכן שלט הכניסה מספר את הסיפור ההיסטורי הרלוונטי. נוסיף ונציין שבכל גן ושמורה ישנו רצף של אירועים ונושאים רבים ומגוונים מתקופות שונות אך אין בכך לגרום שהכל יופיע על שלט הכניסה למקום”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו