בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדעי האושר

יצירה של שופן, התאהבות מוטרפת ושמש של הלוויות - אלו דברים שאותי משמחים

8תגובות

מראש הזהירו אותי שיתקשרו בלילה מגל”צ כדי לשאול אותי מה עושה אותי מאושרת. מה עושה אותי מאושרת? חיוכו של ילד, אורה של השמש, חיבוקו של אדם אהוב, עשיית צדקה בחסד, פתרון סכסוכים, שלום, השכנת שלום בית, נעליים חדשות, פאי מרנג לימון ועוד דברים כאלו. זה מה שתיכננתי בתחילה להשיב משום שנמאס לי שמתוך שמתכוונים להחמיא לי, מצפים ממני תמיד לתשובות מקוריות, כאילו אינני כאחת העם צוחקת בחתונות, מתייפחת בהלוויות וגם, בקיץ, משתזפת - אני מכירה אשה אחת, מבוגרת מאוד, שבכל פעם שעורה הלבן להפליא מקבל בת גוון של בז’ קלוש היא מסבירה ששוב הלכה להלוויה של אחד מחבריה - ובין לבין שומרת על מצב רוח מאוזן ועל מידות מבוקרות של שמחת חיים המתחלפת לעתים בדכדוך קל.

האמת, אין לי באמת הבנה בעניין הזה של האושר ומילדות הנחלתי על כן אך אכזבה וצער לאמי הורתי שבסך הכל ציפתה ממני להיות מאושרת אלא שבכך נכשלתי כישלון חרוץ ועל כן כפול היה אסוני - לא רק שלא הייתי מאושרת מאותם דברים שהיו אמורים לשיטתה להסב לי אושר, אלא גם הרגשתי אשמה. כי מה, באמת לא היה מגיע לה ‏(כפי ששאלה אחת לשבוע לפחות‏) אחרי שלא עצמה עין כל הליל ולא טעמה ולו כזית מיום שילדה אותי ומרוב דאגה לבתה יחידתה, שאותה אחת תהיה לפחות מאושרת? ‏(וגם תלך לתנועת נוער ותאהב את סבתא‏).

נכון, היו לי רגעים שמחים לרוב בילדותי ובנערותי ולחלק מהם היתה אחראית אמי זיכרונה לברכה שאמנם לא היתה צדקת גמורה וגם לא, באלמנותה ‏(שנמשכה חמש ורבע שעות בדיוק‏), ענייה מרודה כמו אמא של ביאליק, אבל לעומת זאת היתה אשה חכמה בעלת תאוות חיים וחוש הומור יוצאים מן הכלל ונפש גדולה. זאת לעומת אבי שהיה גבר יפהפה בעל קול בריטון מהדהד, משכיל ביותר, בעל חוש הומור דק ומעודן וכישרון גדול לאירוניה, אלא שנטה לשקוע במרה שחורה שהיתה מתחלפת בהתקפי זעם או היפוכונדריה. אבל מהו האושר הזה שאודותיו קראתי בילדותי ברומנים הרומנטיים בהוצאת מ. מזרחי שהיתה אמי רוכשת, או ב”לאשה”, מעולם לא הבנתי.

אין זאת, אמרתי לעצמי, כי אם האושר נמצא במקום אחר, בחיים אחרים. על כן המצאתי לעצמי גם הורים חלופיים. מכיוון שלאמי קראו הדסה ובכיתה ב’ ההדסה המפורסמת היחידה ששמעתי עליה היתה סולנית מקהלה בשם הדסה סיגלוב, החלטתי שאמי מנהלת חיים כפולים - כמו הכליף הרון אל־ראשיד. כשברצונה לרדת אל העם היא מתחפשת למורה המתגוררת בשיכון עובדי העירייה ואילו באין רואה היא מחליפה זהות והופכת להדסה סיגלוב. אבי, יהוסף ‏(זה היה שמו בתעודת הזהות‏) כונה בפי כל בשם “יאשה”. “השם האמיתי של אבא שלי הוא יאשה חפץ והוא כנר מפורסם ואמא שלי היא הדסה סיגלוב והיא זמרת ואם את לא מאמינה לי אז תראי שיש לנו בבית מגבות וגם סדין שכתוב עליהם הדסה־הדסה־הדסה” ‏(זו היתה כנראה מזכרת מאשפוז בבית החולים‏), אמרתי לחברתי לספסל הלימודים שבאה לבקר. “אז איפה הכינור של אבא שלך?” התעניינה חברתי לדעת. “הוא מסתיר אותו בבוידם כי הוא לא רוצה להשוויץ”, השבתי במהירות.

אבל גם בתור בתם של הכנר והזמרת לא הייתי מאושרת וגם לא בתור אסופית שאומצה ביחד עם אחיה הגדול מבית יתומים, כפי ששיכנע אותי אחי להאמין. “שנים של סבל ורגעים של נחת”, היתה סבתא שלי מצטטת, לדבריה, את שאול טשרניחובסקי שעל פי עדותה, גם היה מאוהב בה תקופה מסוימת וראיה לכך אפשר למצוא, לדבריה, בשירי האהבה שלו שאף כי אינם מזכירים אותה בשמה אין ספק שהם מתארים אותה בדיוק ובעיקר שירים כגון “יאהבוך גם הפרחים הקטנים” שסבתי היתה מדקלמת בהגייה אשכנזית.

אולי זהו האושר, חשבתי כשעליתי בפעם הראשונה על במת התיאטרון העירוני בחיפה בגיל תשע - לשכוח מי אני ומה אני ואפילו את העובדה שטופסי חתולתי הלכה לאיבוד ולהתמסר כולי אל החוויה שבלהפוך למישהו לגמרי אחר, ילדה שכל חפצה להחזיר הביתה את מישל שנחטף על ידי החיילים ועתיד לעמוד אחר כך למעין משפט שלמה.

זהו האושר, פסקתי, בפעם הראשונה שהאזנתי בביתה של דודתי לתקליט שבו ניגן דינו ליפאטי את שופן. ואכן, עד היום בכל פעם שאני מאזינה לשופן אני מתמלאת בתחושה מרוממת.

“מתי כבר תהיי מאושרת?” שאלה אותי הפסיכולוגית הראשונה שלי ‏(ההיא שלימים התברר לי שהפכה את חוויותי האינטימיות לנושא השיחה האהוב עליה באירועים חברתיים. התלונה שהגשתי נגדה לוועדת האתיקה לפני כ–30 שנה נמצאת עדיין בבדיקה‏), כשפגשה אותי במקרה ברחוב עזה בירושלים, שנתיים לאחר שסיימתי אצלה את הטיפול. “אם זו היתה מטרת הטיפול, אז כדאי שתחזירי לי את הכסף”, אמרתי לאותה אשה שטרחתי לבדר פעמיים בשבוע במשך כמה שנים טובות ואפילו נתתי לה לבקשתה רשימות קריאה והאזנה לצורך השלמת ההשכלה. שנים לאחר מכן הגעתי אל הקליניקה של הפסיכולוג החכם באדם. סיפרתי לו על מה שהתרחש בחיי באותה תקופה והוא, שבמשך שנים רגיל היה לשמוע אותי מתלוננת, אמר: “אז פתאום את מרגישה שיכול להיות טוב, נכון?” נכון, אמרתי לו, “ואני לא רוצה לישון ולא לאכול וכל הזמן אני במין התרגשות שגורמת לי מין בחילה, זה סימן שאני מאושרת, נכון?” לא, נד לי בראשו הפסיכולוג, “זה סימן שאת מאוהבת”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו