בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדולפו קמינסקי

גדול זייפני המסמכים של המאה ה–20, שובר שתיקה

40 שנה אחרי שייצר את הדרכון האחרון, החליט אדולפו קמינסקי, גדול זייפני המסמכים של המאה ה–20, לשבור שתיקה. בספרו, “חייו של זייפן”, שמתפרסם כעת בעברית, הוא מספר כיצד הפך ילד יהודי מארגנטינה לזייפן מתוחכם שהיתל בנאצים, בבריטים, בצרפתים ובפרנקו, ומדוע חיבל בפצצה שייצר ללח”י. ראיון

32תגובות

אחרי בוקר ארוך ועמוס זיכרונות בדירתו שבדרום פאריס, מתפנה אדולפו קמינסקי לטקס סידור המסמכים. הוא אוסף את כל התעודות והדרכונים המזויפים שהציג בפני האורח מישראל ומשיב אותם לקופסאות השונות - אחת למסמכי מלחמת העולם השנייה, האחרת לתנועות השחרור הלאומיות משנות ה–60, נוספת למסמכים מימי מלחמת העצמאות של אלג’יריה.

לפתע, הוא מבחין בדרכון נוסף, שונה, “את זה אני לא ייצרתי”, הוא ממלמל לעצמו, כי הרי מכיר זייפן נפש מסמכיו. קמינסקי מתבונן שוב במסמך ומתגלגל מצחוק. הוא מתקשר לבתו, שרה, שיוצרת איתי קשר בדחיפות. “אבא אומר ששכחת אצלו את הדרכון שלך. הוא תוהה אם אתה רוצה שיעשה לך עותק. אמרנו שזו ממש טעות פרוידיאנית”.

מעבר לגלי הצחוק אני מתכסה זיעה קרה. רגע אחד של חוסר תשומת לב מצדו של הזייפן הקשיש והדרכון שלי היה נבלע לעד בתיבת המסמכים המזויפים. למחרת, קמינסקי פוגש אותי שוב ומחזיר לי את התעודה האבודה, שהצגתי לו במהלך הראיון כדי לשאול אם קל או קשה לזייף אותה. “שמור עליו היטב”, הוא אומר בחיוך ממתיק סוד ותוחב את הדרכון לידי.

האמת צריכה להיאמר: לא היה חשש של ממש בהשארת המסמכים בדירתו של הזייפן למשך 24 שעות. קמינסקי, בן 87, פרש מעסקי הזיוף לפני ארבעה עשורים, בשנת 71’. הוא החליט לתלות את המכחולים והחותמות כאשר הרגיש שהטבעת מתהדקת סביב צווארו והוא עשוי להיעצר על ידי הרשויות.

עמית ישראלי

הקריירה שלו כזייפן יוצאת דופן בכל קנה מידה: הוא שירת כמעט כל מטרה מהפכנית או חתרנית משמעותית ברחבי העולם מאז 1940 ועד סוף שנות ה–60 הסוערות והגיע להישגים מרשימים ביותר ביצירת תעודות מזויפות מעשרות מדינות. הוא עבד מתוך עיקרון, ללא תמורה כספית כלשהי, סירב לזייף כסף ‏(מלבד מקרה אחד שבו עוד ידובר‏), והצליח לשמור על חשאיות עד שנות האלפיים. רק אז החליט לספר את סיפורו הבלתי־ייאמן, בעידודה של בתו הצעירה, השחקנית שרה קמינסקי.

השתלשלות האירועים המרתקת יוצאת כעת לאור גם בעברית, תחת השם “חייו של זייפן” ‏(הוצאת כנרת זמורה־ביתן, בתרגומה הקולח לעברית של אביגיל בורשטיין‏). הספר, שהתפרסם בצרפת לפני שלוש שנים, כבר תורגם לגרמנית ולספרדית ועורר עניין רב בקרב חוקרים ופעילים של תנועות השחרור השונות המוזכרות בו. הסיפור מעורר שאלות היסטוריות, אבל גם מוסריות ופילוסופיות, כגון: מתי מותר לזייף? מהי משמעותה של תעודה “אמיתית”, מי קובע מה אמיתי ומה לא, ועד כמה אנו תלויים במסמכים “רשמיים” המעצבים את זהותנו ולעתים אף חורצים את גורלנו?

“הייתי אוטודידקט”

קמינסקי הירהר בשאלות האלו לא אחת לאורך השנים. הזיוף הראשון שלו נולד מכורח המציאות ולא היה גחמה, או שעשוע אינטלקטואלי. קמינסקי נולד בארגנטינה, בן למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, והגיע עם משפחתו לצרפת בגיל שבע. כשפרצה מלחמת העולם עוד לא מלאו לו 14, אבל במהרה הוא נאלץ להסתגל למציאות של נדודים ומציאת מקומות מסתור. בשל טעות אדמיניסטרטיבית, הצליחה משפחתו ‏(לא כולל האם שמצאה את מותה בנסיבות מסתוריות בנפילה מהרכבת‏) להשתחרר ממחנה המעצר דראנסי, ממנו גורשו יהודי צרפת למחנות ההשמדה בימי המלחמה.

“כאשר שיחררו אותנו מדראנסי, רציתי להישאר במחנה עם שאר המיועדים לגירוש מתוך סולידריות. אבי אמר לי, ‘לא, יש דברים חשובים יותר שאתה יכול לעשות בחוץ’. אמר, ולא ידע מה יהיה תפקידי בתוך כמה שבועות”, פורץ אדולפו בצחוק.

השנה היא 44’. הניסיון של קמינסקי הצעיר בצביעת בדים ובהסרת כתמים הוביל אותו לשורות המחתרת היהודית, שהקימה מעבדה לזיוף מסמכים בפאריס הכבושה. הוא עבר שורה של בדיקות, שבסיומן הגיע טקס החניכה - זיוף תעודת זהות, בשביל עצמו. “כל מה שהייתי צריך לעשות הוא להעתיק בקפידה את כל השדות, בכתב של עובדת עירייה צעירה, שלא מזמן קיבלה את תעודת הגמר של חטיבת הביניים. כל אחד היה יכול לעשות את זה, זה היה רק טקס ראשוני, אבל הייתי מתוח מאוד, לא יודע למה. זה היה הזיוף הראשון שלי. לעולם לא אשכח את החדר האפלולי, את ריח שולחן העץ שהואר במנורה קטנה, את העט וקסת הדיו”, הוא כותב בספר.

בשיחה בינינו הוא מוסיף כי הרגע הזה היה טראומטי עבורו מכמה בחינות. “חונכתי שיש לכבד באופן מוחלט את שלטון החוק. כאשר זייפתי לעצמי תעודת זהות חשתי שזהו מעשה לא ישר”. אבל המעשה הזה ואלה שבאו אחריו היו מצילי חיים. בשנים השחורות ההן, ההבדל בין חיים למוות התמצה לעתים קרובות במסמך; בתעודת זהות שממנה נמחקה החותמת “יהודי”, בדרכון זר מזויף, בכרטיס רכבת פיקטיבי שהוכיח שהגעת מאזור זה ולא אחר.

60 שנים מאוחר יותר, החלל בביתו של קמינסקי עדיין שקוע בחצי אפלה, וילון כבד חוסם את השמש החורפית שמלטפת את פאריס ומנסה לשווא לחדור לדירה הצנועה. על הקירות פזורים תצלומים מתחנות חייו ‏(לצד פעילותו כזייפן קמינסקי התפרנס מעבודה רשמית כצלם‏) ועל שולחן העץ הכבד מסודרים למופת מסמכים שזייף לאורך השנים.

קמינסקי איבד בימי המלחמה את מאור עינו הימנית בשל עבודה מאומצת מדי על מסמכים שהיה אמור לזייף בן לילה, אבל המבט שלו נותר ערני וחוקר מאחורי זוג משקפיים, ופניו מכוסים זקן לבן, עבות. למרות גילו, קמינסקי לבוש בסגנון צעיר, כמעט שובב. הוא הולך בנמרצות מפתיעה, ואפילו מציע לעמית ישראלי, הצלם שמלווה את הראיון, לסייע בסחיבת הציוד כאשר אנחנו יורדים להצטלם בגינה למטה.

החיוניות העולצת הזאת מפנה את מקומה לרצינות קודרת כאשר אני מבקש לחזור איתו לתחנות חייו כזייפן. חלק מהרגעים שחווה עדיין מכאיבים לו, חסרונם של חברים שאיבד במהלך הדרך עודנו מורגש. השנים הראשונות שלו כזייפן היו קרוב לוודאי המסוכנות ביותר והאינטנסיביות מכל. על תעודת הזהות המזויפת הראשונה שהתקין לעצמו רשם “ז’וליאן קלר”, וזה היה השם שליווה אותו עד לשחרור פאריס.

“בתחילה לא הבנתי עד כמה אוכל לתרום לתעשיית הזיוף. התמקדתי בכתיבה תמה על תעודות, במילוי מסמכים ובהסרת כתמים. אבל במבט לאחור אני מבין שהידע שלי בכימיה ובצבעים היה יוצא מגדר הרגיל. הייתי אוטודידקט”. קמינסקי הקים בדירת מסתור בלב הרובע הלטיני את המעבדה של התא המחתרתי היהודי, שכונה בידי חבריו “השישית” ‏(La sixième‏), ולא עבר זמן רב עד ששמה יצא למרחוק.

בשלב מסוים, חברי המעבדה הצטרפו לתנועת השחרור הלאומית של צרפת. קמינסקי וצוות העוזרים והעוזרות שלו עבדו יום ולילה וסיפקו זהות בדויה ליהודים שניסו להימלט מציפורני הנאצים ובעלי בריתם הצרפתים. הם הציפו את צרפת, בלגיה והולנד בתעודות מזויפות, הכל תוך שימוש באמצעים מאולתרים - “בתחילה השתמשתי בכלי אפייה”, אומר קמינסקי - אבל תוך הקפדה גדולה על הפרטים והדיוק.

מול עיניה המעריצות של בתו, הנוכחת גם היא בראיון, שולף קמינסקי בזו אחר זו חותמות “רשמיות”, מציג תעודות של משטר וישי ומסביר כיצד העתיק גם את השגיאות או הפגמים במסמכים כדי שהזיוף לא יהיה מהוקצע מדי. עוד הוא מציג “תעודת תזונה” ‏(פנקס הקצבות מזון ששימש כעין תעודת זהות‏), שהילדים נדרשו לשאת. גם כאן הזיוף היה לא של התעודה בלבד, אלא גם של תריסר חותמות מתאריכים שונים, שהעניקו לה מראה אותנטי. במקרה אחד הוא התבקש ליצור 900 ערכות מסמכים מזויפות לילדים יהודים. בתוך שבוע איבד את ההכרה מרוב תשישות.

במקרה אחר, במהלך 44’, יצא בעצמו לסיור כתובות מסוכן מאין כמותו כדי לחלק את התעודות המזויפות למשפחות שהיו אמורות להיות מגורשות בבוקר שלאחר מכן למחנות ההשמדה. לא כולם הסכימו להאמין למידע של המחתרת, וקמינסקי מתאר בספר סצנה קשה ומתסכלת, שבה מועמדת לגירוש בשם מאדאם דרוודה ממזרח פאריס איימה לקרוא למשטרה הצרפתית של משתפי הפעולה אם לא יסתלק קמינסקי יחד עם התעודות המזויפות שלו, שנועדו להציל אותה ואת ילדיה.

“היתה זו אלמנה שהדהימה אותי בחוסר פיכחונה ובהתעקשותה לראות בי אדם לא ישר. כשהצעתי לה מסמכים, היא נפגעה, ‘מדוע אני צריכה להסתתר? הרי לא עשיתי שום דבר ואני צרפתייה זה כמה דורות’, היא אמרה לי. מאחורי גבה יכולתי לראות סביב שולחן הסלון ארבעה ילדים סועדים בשקט. ניסיתי לשכנע אותה בכל דרך שיכולתי לחשוב עליה. הסברתי לה שהתא שלי עוסק בהסתרת ילדים ושאת הילדים יעבירו בחשאיות מלאה למשפחות הגונות באזור כפרי. התחננתי בפניה, אבל היא לא הקשיבה לי וכל הזמן שמרה על הבעת בוז. לבסוף היא איימה עלי שאם לא אסתלק תיכף ומיד, היא תודיע למשטרה. האם אכן לא הבינה שהמשטרה לא תצא להגנתה, אלא שהיא תגיע למחרת לעצור אותה עם ילדיה?”

הלח”י השנייה

אחרי שרבים מחבריו נעצרו, ובזמן שהמשיך להשלים את משימותיו הרבות ללא רבב, חזה קמינסקי בשחרורה של פאריס. הוא אינו יכול לנקוב במספר המדויק של המסמכים שזייף בימי המלחמה, הוא מעריך שמדובר באלפים, אולי יותר. “העיר גרנובלה העניקה לי עיטור על סיוע בהצלתם של 3,000 ילדים. אני התעקשתי שזה לא הייתי רק אני, אלא פעולה קולקטיבית”, הוא אומר בענווה. הוא מצטט מחקרים היסטוריים אחרים, שלפיהם מספר הילדים שניצלו בין השאר הודות לתעודות מזויפות הוא 14,000, “אבל לא רק הודות לי”, הוא מזכיר שוב.

קמינסקי היה מודע, כמובן, לסיכון העצום שהוא נוטל על עצמו בהיותו המוח מאחורי המעבדה החשאית בפאריס הכבושה, שהטריפה את דעתם של הנאצים ואנשי וישי, “אבל גם אם הייתי מחביא בבית פליטים, הסיכון היה אותו סיכון”, הוא אומר בהשלמה. קמינסקי העדיף להיות יעיל ככל האפשר בימים השחורים של המאבק על נשמתה של צרפת. למרות שחרור פאריס באוגוסט 44’, מלאכתו של קמינסקי לא תמה. המלחמה על אדמת גרמניה עדיין נמשכה “ואני רציתי ללכת להילחם”.

אבל אנשי המודיעין הצבאי, ששמעו על יכולת הזיוף המדהימה של קמינסקי, ביקשו ממנו להתגייס למעבדת זיוף מסמכים נאציים שיועדו ללוחמים הנשלחים אל מעבר לקווים. הזיוף הזה היה קשה יותר מבחינה טכנית, “כי המסמכים שלהם היו מתקדמים יותר”, מסביר קמינסקי ששוב שולף תעודות מזויפות מעוררות השתאות של הרייך השלישי, שאותן ייצר בחודשים ההם.

גם הפעם ייצר לא רק מסמכים, אלא זהויות בדויות של ממש, שליוו את התעודות והעניקו אמינות לסיפור הכיסוי. “צריך היה לצייד את החייל גם בכרטיס רכבת משומש, במכתב מאמו שדואגת לגורלו וכן הלאה וכן הלאה”. לא רק בזייפן עסקינן אפוא, אלא בבמאי זהויות, שיצר אותן יש מאין, עד שהסתיימה המלחמה ב–45’.

היתה זו “הפעם הראשונה והאחרונה”, כהגדרתו, שבה קמינסקי עבד בשביל גוף רשמי. כשהחלה המעורבות הצרפתית במלחמה הקולוניאלית בהודו־סין ‏(לימים הביצה הווייטנאמית שבה ישקעו האמריקאים‏), ביקש לסיים את פעילותו בשירות הצבא הצרפתי. “זו היתה מלחמה מיותרת. הרי תהליך השחרור מעול הקולוניאליזם היה בלתי הפיך”, והוא לא רצה לקחת חלק בהנצחת השלטון על עם זר.

באותו הזמן התעצבה ההכרה של קמינסקי בכך שאם ימשיך וישתמש בכישורים הייחודיים שפיתח בימי המלחמה, יעשה זאת באופן עצמאי תוך שמירה על חירות אידיאולוגית וללא קבלת תמורה כלשהי. ואכן לא אלמן הזייפן. הלהט המחתרתי שלו, שליווה אותו משנת 43’, לא כבה, ומהר מאוד מצא לקוחות חדשים, ראויים, ליכולות הזיוף שלו.

“בינואר 46’ הייתי בגרמניה וראיתי את מחנות העקורים. זה היה בלתי מתקבל על הדעת. היהודים האלו, שרצו להגיע לפלסטינה, השתייכו לרוב לצד השמאלי של המפה, ולא היה להם לאן ללכת. הם הרי לא רצו לשוב לגרמניה או לפולין או להשתקע בצרפת. צריך היה לסייע להם לעזוב את אירופה ואני עשיתי את המקסימום שיכולתי”.

שרה קמינסקי מדברת על אביה

 

כך הפך אדולפו קמינסקי לזייפן מסמכים בשירות המוסד לעלייה ב’. איש הקשר הראשון שלו היה פייר מושניק, שכונה פיירו. קמינסקי לא היה שותף לרעיונות הפוליטיים של פיירו. “לא הייתי ציוני”, הוא מודה, “אבל הגנתי בתקיפות על הרעיון שכל אדם, ובעיקר אדם שחייו בסכנה, רשאי לנוע בחופשיות, לחצות גבולות ולבחור לעצמו את מחוז גלותו”.

בספר הוא מספר בפירוט על הקשר שלו עם אנשי המוסד לעלייה ב’ ובהם גם אברהם פולונסקי, או בשמו המחתרתי מיסייה פול, מראשי המחתרת היהודית בצרפת ודמות מפתח בהברחת יהודים לארץ ישראל מתחת לאפם של הבריטים. הפעילות היתה אינטנסיבית. פעם נוספת קמינסקי מצא את עצמו יוצר בחשאי מאות ואלפי מסמכים למען מטרה שהאמין בה בכל לבו. בלהט הפעילות ההיא, החליט קמינסקי לסייע לא רק לעלייה הבלתי לגאלית, אלא גם לאנשי לח”י, שנרדפו על ידי הממסד הציוני.

כמי שהגן ועדיין מגן על רעיונות אוניברסליים מהכיוון השמאלי של המפה, מעורבותו של קמינסקי בפעילות החשאית של אנשי קבוצת שטרן עשויה להיראות מפתיעה. “אחותו של אחד מפעילי המחתרת בצרפת הכירה לי את אנשי הלח”י ובראשם מי שכונה בשם וולטר. בעיני הם לא היו טרוריסטים, אלא אנשים שנרדפו באירופה ואני סייעתי להם לעזוב את המדינה עם ניירות מזויפים. לפחות בהתחלה, עשיתי את זה בלי לשאול את עצמי יותר מדי שאלות על המדיניות האלימה או הקיצונית שלהם”.

גם ממרחק של למעלה מ–60 שנה אפשר להבין שמה שמשך את קמינסקי לסייע לאנשי הלח”י הוא המעמד הכפול שלהם כנרדפים - הם היו הן פליטים באירופה החרבה והן מוקצים על ידי אחיהם מההגנה. הסיוע שלו לאנשי “קבוצת שטרן”, כפי שהוא מכנה אותם עד היום, שאותו הסתיר משליחי המוסד לעלייה ב’, הגיע לשיאו באירוע, שאם קמינסקי מדייק בתיאורו יש בו כדי לשפוך אור על פרשה שעוררה ויכוח בין היסטוריונים זה כמה עשורים.

לטענתו של קמינסקי, באחד מן הימים הגיע איש לח”י שהוצג בפניו כאבנר גרושוב, וביקש ממנו להתקין עבורם מטען חבלה כדי לחסל את ארנסט בווין, שר החוץ הידוע לשמצה של בריטניה ואויבו הגדול של היישוב היהודי לפני קום המדינה. “הציעו לי לייצר את הפצצה; בעקבות הניסיון שרכשתי במלחמת העולם השנייה, ידעתי כיצד עושים זאת. לא אמרתי כלום, אבל הייתי נגד. הבנתי שלא אוכל לשכנע אותם לסגת מהתוכנית - זה היה קרב אבוד מראש. הפתרון היחיד היה להסכים לעשות את זה, כי אם לא כן מישהו אחר היה מסכים לעשות זאת, אבל דאגתי שהפצצה תהיה פגומה. לא היתה לי סימפתיה כלפי בווין, אבל חיסולו היה פוגע בכולם”.

שרה, בתו של קמינסקי, שריאיינה את אשת הקשר של קמינסקי ללח”י, סוזי, מספרת כי עם צאת הספר בצרפתית הופתעה אשת המחתרת בעברה מהגילוי הזה והתקשרה לקמינסקי כדי לשאול אותו מדוע לא סירב לבקשה. קמינסקי מספר כי גם אשתו של “אבנר”, שלבקשתו ייצר את מטען הנפץ, תהתה באוזניו לאחר פרסום הספר אם בעלה, שהלך מאז לעולמו, ידע כי המתקן היה פגום.

האם אכן מנע קמינסקי את חיסולו של בווין על ידי הלח”י? ההיסטוריונים, שמתלבטים זה שנים בשאלה אם אכן הגה הלח”י תוכנית אופרטיבית לחיסולם של צ’רצ’יל ושל הלורד בווין, יכריעו בפרשה הזאת. מעניינת העובדה כי למרות מעורבותו לצד שניים מארגוני השחרור הלאומיים של היהודים בפלסטינה אז, נמנע קמינסקי אז והיום מלהגדיר את עצמו כציוני. אחותו, פאולין, דווקא עלתה ארצה ומתגוררת בקיבוץ שדות ים עד היום.

“התאכזבתי מכך שישראל הפכה להיות מדינה המבוססת על שיוך דתי”, מודה קמינסקי, שעדיין קשור לחזון האוטופי, האוניברסלי, של עולם ללא גבולות. בה בעת הוא מבקש להדגיש: “אינני מתחרט שסייעתי להקמתה של ישראל ואם איאלץ לעשות זאת שוב אירתם לכך ברצון. אין לי גם דבר נגד הדת, אלא רק נגד הקיצונים שמשתמשים בה”.
מעניין לחשוב על כך שב–65 השנים שחלפו מאז הקמתה של מדינת ישראל, קמינסקי מעולם לא ביקר בה. אחרי שפורסם סיפורו והתבררה ביתר שאת תרומתו הלא מבוטלת להצלת אחיו בזמן מלחמת העולם ולעליית היהודים לארץ אחריה, ראוי היה אולי שיימצא גוף רשמי שיזמין את הזייפן הבא בימים לביקור ראשון בישראל.

מפלסטינה לאלג’יריה

לכאורה, אפשר היה לצפות שאחרי קום המדינה יפרוש קמינסקי מעסקי הזייפנות וישוב לחיים נורמטיביים, אבל הקריאה בספרו והמפגש איתו מבהירים כי זה הדבר האחרון שיכול היה לקרות. ייתכן שהלהט המהפכני שבער בו היה חזק מדי, ואולי היה זה הריגוש שעוררה הפעילות המחתרתית, כך או אחרת, קמינסקי גילה כי זה “כלל וכלל לא פשוט לחזור לחיים רגילים”.

בשנים ההן כבר היה אב לשני ילדים מנישואים כושלים שהתפרקו במהרה. היתה לו בת זוג חדשה, משוררת אמריקאית בשם שרה אליזבת פן, שהתכוון לעבור לחיות איתה בצדו השני של האוקיינוס. אבל אז פרצה מלחמת העצמאות באלג’יריה, והזייפן המיתולוגי נשאב גם לקונפליקט הזה. המעורבות במלחמה הנוראה ההיא הפכה לקרב הגדול השני בחייו של קמינסקי, אחרי מלחמת העולם השנייה והסיוע לפליטים היהודים.

צרפת סירבה לשחרר את אחיזתה בקולוניה, שנתפסה אז כחלק מצרפת. ארגון השחרור הלאומי האלג’ירי, FLN, פתח במלחמת חורמה נגד הכובש, וצרפת נקרעה מבפנים, עד שהגיע דה גול והתיר את הקשר הגורדי עם הקולוניה בראשית שנות ה–60. “חשתי במאבק ההוא שאותה הגזענות שהופנתה קודם נגד היהודים כוונה כעת נגד האלג’ירים, ואותן שיטות גסטפו מוכרות הופעלו כעת על ידי צרפת, בה בחרתי כארצי”.

קמינסקי לא היסס, והחל מסוף שנות ה–50 שב והפעיל את מעבדת הזיוף שלו לצד רשת ז’נסון, אחד הארגונים החשאיים המשמעותיים ביותר לסיוע לאלג’ירים בצרפת. הוא ניפק תעודות שסייעו לאנשי המחתרת האלג’ירים ובעלי בריתם הצרפתים להימלט מהשלטונות, שהיו עדיין נחושים לדכא בכוח את השאיפה הצפון־אפריקאית לעצמאות. “מבחן הכניסה” שלו לרשת היה זיוף שני דרכונים שווייצריים, שנחשבו אז בלתי ניתנים לזיוף. קמינסקי ניפק אותם בקלות. “אין מסמך שלא ניתן לזיוף. הכל אפשרי”, אמר, והפך כך לזייפן המוביל של הרשת בשיאו של המאבק.

גם אם הסכנה הפעם היתה פחותה מזו שבימי המאבק נגד הנאצים ואנשי וישי, היו אלה שנים סוערות ואלימות. השלטונות הצרפתיים לא בחלו באמצעים כדי לדכא את התומכים באלג’יריה חופשית. ארגון הטרור של המתיישבים הצרפתים, OAS, פגע לא אחת במי שהחשיב כבוגדים במולדת. בסוף שנת 61’, בשיאו של המאבק ואחרי גל מעצרים בקרב אנשי הרשת, נמלט קמינסקי לבלגיה, משם המשיך בפעילותו.

בבלגיה האיץ את תוכנית “שטרות מזויפים”, שבמסגרתה זייף כסף בפעם הראשונה והאחרונה. המטרה היתה להציף את צרפת בשטרות מזויפים של מאה פרנק, כדי להחליש את הכלכלה הצרפתית, צעד נוסף שנועד לגרום לשלטונות פאריס לסגת מאלג’יריה. “זיוף כסף אינו קשה יותר או פחות מזיוף מסמכים אחרים”, הוא מסביר. “הקושי טמון בעובדה שצריך לייצר כמויות. תעודת זהות אחת פירושה אדם אחד, ועשר פירושן עשרה. ואילו כאשר מייצרים כסף צריך מיליונים, אחרת זה לא שווה כלום. הרי לא מזייפים כדי לקנות ביצים במכולת”.

אבל לפני שהספיקו אנשי הרשת לעשות שימוש בשטרות המזויפים, חתם דה גול במארס 62’ על הסכמי אוויאן, ואלג’יריה הפכה לעצמאית. המאבק הסתיים. קמינסקי ניגש למלאכה המאכזבת של שריפת הפרנקים שהדפיס בעמל רב. הוא לא שמר לעצמו אף לא חבילת שטרות אחת, מתוך עיקרון של הימנעות מזיוף לטובת עצמו. בתו מספרת כי כאשר כתבה יחד איתו את הספר אמרה לו, “אבא, תמיד היית תפרן בלי גרוש, לפעמים בקושי אכלת, זה לא היה קשה לך לשרוף את כל הכסף הזה?” “זה היה קשה מאוד”, השיב לה אביה, “השטרות המזויפים לא בערו טוב”.

עמית ישראלי

לזייף לדני האדום

גם אחרי האפיזודה האלג’ירית, קמינסקי לא עצר את פעילותו החשאית. הוא שב לפאריס ופתח מחדש את מעבדת הזיוף, הפעם לטובת תנועות שחרור מהפכניות ברחבי העולם. השנים היו שנות ה–60 העליזות והסוערות, ומסמכים מזויפים היו עדיין מצרך מבוקש. הוא סייע ללוחמים בפרנקו בספרד וללוחמי החירות מאנגולה, למהפכנים מדרום אמריקה ולמתנגדי שלטון יוונים. לדבריו, בשנת 67’ לבדה ייצר מסמכים מזויפים לאנשים מ–15 מדינות שונות. הכל הודות למספר מצומצם של אנשי קשר שאיתם עבד, שדאגו לשמור על חשאיות ולתווך בינו לבין דורשי המסמכים.

כיצד החלטת למי לסייע?

“המטרות היו פחות או יותר ראויות, ולעתים מעוררות מחלוקת. מה שהנחה אותי היה הרצון להימנע ממקרי מוות מיותרים”.

ב–68’ ייצר את המסמך שהוא מכנה עד היום “התקשורתי ביותר והנחוץ פחות, שאי פעם ייצרתי”. השנה היא כזכור שנת מרד הסטודנטים בצרפת. דני כהן בנדיט, הלא הוא דני האדום ‏(כיום חבר הפרלמנט האירופי מטעם סיעת הירוקים‏), הפך למנהיגו הבלתי מעורער של המרד. איש הקשר בין קמינסקי לתנועות המהפכניות, ז’ורז’ מתאיי, “שאל אם אסכים לייצר ניירות מזויפים כדי שיאפשרו לכהן בנדיט לשוב לצרפת”, אחרי שגורש ממנה על ידי השלטונות.

קמינסקי הסכים. “הדפסתי את התעודה וצחקתי לעצמי, אלו היו ניירות פשוטים, כמעט מטופשים, תעודת זהות צרפתית, שבה שיבצנו תמונה שלו עם שיער חום ולא אדמוני מטעמים מובנים”.

מדוע אתה מכנה את התעודה הזאת “הנחוצה פחות” שאי פעם ייצרת?

“כי דני האדום לא היה נתון בסכנת חיים. הוא יכול היה להסתדר גם בלי התעודה הזאת. לא היו מחסומים כמו במלחמת העולם השנייה. זה היה משחק”. ובכל זאת, היה זה משחק שבו ידו של הזייפן, כמו גם של מנהיג הסטודנטים, היתה על העליונה. באמצעות התעודה שב כהן בנדיט לצרפת ונאם בהפגנה תחת עינם הפקוחה של שירותי הביטחון, ששם כך ללעג.

לא כל הזיופים היו פשוטים כל כך, או נטולי סיכון. בראשית שנות ה–70 הרגיש קמינסקי כי הטבעת סביבו מתהדקת. הוא, שמעולם לא נעצר ולא היה נגדו רישום פלילי, חש כי משהו עלול להשתבש. זה קרה כאשר הוא התבקש לסייע ללוחמי החירות הדרום־אפריקאים שנלחמו במשטר האפרטהייד. המטרה היתה ראויה והוא התגייס למענה ברצון והנפיק דרכון דרום־אפריקאי על סמך דוגמה שמסר לו איש קשר.

אבל כעבור שבועיים פנה אליו איש קשר אחר, עורך הדין והפוליטיקאי, רולאן דומא, ביקש גם הוא דרכון דרום־אפריקאי, ומסר לו כדוגמה את אותו “דרכון לדוגמה” שכבר קיבל. כאשר הדבר קרה בשלישית, שוב עם אותו הדרכון “המקורי”, הבין קמינסקי שמדובר במלכודת. “אותה התמונה, אותו הדרכון, שלוש פעמים משלושה אנשי קשר שונים, זה מוזר”. האם היו אלו השירותים החשאיים של שלטונות האפרטהייד? עד היום לא ברור לקמינסקי ולבתו מי עמד מאחורי ניסיון ההפללה.

בן לילה החליט קמינסקי לעצור. “הייתי עייף, החיים האישיים שלי נפגעו מהחשאיות הזאת, אמרתי לעצמי שאפסיק לשנה”. הוא הודיע לאנשי הקשר שלו על החלטתו, ארז את מעט רכושו ויצא לאלג’יריה, שם הועסק כמהנדס על ידי השלטונות. למרות כוונתו הראשונית להפסיק את עבודת הזיוף לשנה בלבד, קמינסקי מצא את עצמו מבלה לבסוף עשר שנים באלג’יריה, נישא שם לאשה מקומית ומוליד שלושה ילדים, בהם בתו, שרה.

הזייפן, שסייע כה רבות לאלג’יריה, לא זכה לקבלת פנים לבבית מהמדינה. למרות עברו, העובדה שהגיע מצרפת, הכובשת לשעבר, החשידה אותו בעיני השלטונות המקומיים וגם שמו היהודי לא עזר לו. “היו מי שטענו שאני סוכן של המוסד”, הוא נזכר בחיוך מריר. “זה לא היה פשוט כלל ועיקר”. אחרי עשר שנים החלה עליית האיסלאם הקיצוני באלג’יריה, “ואשתי, לילה, הכריחה אותי לחזור לצרפת”.

האם העובדה שנאלצת לעזוב מדינה שהתגייסת למענה פגעה בך?

קמינסקי נאנח. “אתה כבר מכיר את העמדה שלי ביחס לקיצוניות הדתית”, הוא אומר ולא מוסיף.

שובר שתיקה

קמינסקי עזב את אלג’יריה בראשית שנות ה–80 כשחייו יציבים יותר, נטולי המרכיב החשאי שהיה חלק בלתי נפרד מהם מאז שנות ה–40. הוא שב לצרפת רגוע יותר, יחד עם משפחה חדשה. בתו, שרה, ליוותה, כאמור, את הראיון כולו במבט אוהב. יותר מלכל אדם אחר, קמינסקי חב לה את ההחלטה לשבור את קשר השתיקה ולספר קבל עם ועולם את סיפור חייו הפתלתל. “זה לא היה קל כלל ועיקר”, הוא מודה. “אני לא נוהג לדבר. גם כשבאים אלינו חברים, אני יושב ומקשיב, אני פשוט לא רגיל לדבר”.

שרה, צעירה יפה בעלת חיוך כובש, מודה שאביה מדבר רק כשמציגים לו שאלות, וגם זה לא תמיד. “אפשר להעביר איתו שנים בשתיקה בלי לחשוב שצריך לדובב אותו”. היא מבינה, כמובן, שהשתיקה הזאת היתה בראש ובראשונה “אינסטינקט הישרדות”. מעבר לכך, היא מזכירה כי כיוון שעצר את פעילותו כזייפן רק בסוף שנות ה–70 הרי שכל זמן שלא חלפה תקופת ההתיישנות על המעשים שביצע, הוא עלול היה להיעצר, ולכן העדיף לשתוק.

האם כתיבת הספר היתה בראש ובראשונה מסע משפחתי שלך ושל אביך?

“אני הייתי זקוקה למענה לשאלותי. ראיתי שהזמן חולף ואמרתי לעצמי שאם אתמהמה, זה עלול להיות מאוחר מדי. ידעתי שלא אוכל לעמוד בכך. אבא הסכים מיד לענות על השאלות שלי, אבל התהליך היה סבוך וארוך. התשובות לא באו לו באופן טבעי ולא היה לו קל להיזכר בכל”.

שרה מספרת שלאביה היה קשה להשלים עם התואר “זייפן”, שמעטר את ספרו. “זה היה בעיניו משהו שלילי”, היא מספרת וקמינסקי מהנהן ומשלים את דבריה. “אמרתי לה שאני הוא זה שייצר את המסמכים האמיתיים וכי האחרים היו מזויפים”.

האם הכתרתך, מאז פרסום זיכרונותיך, כגדול זייפני המסמכים של המאה ה–20, מוצדקת?

“תואר כזה אין לו חשיבות. הרי יש זייפנים לא מוכרים שעושים דברים עוד יותר קשים ומתוחכמים”, משיב קמינסקי בצניעות. וזו כנראה האמת. גדול הזייפנים הוא זה שלעולם לא נגלה אודותיו דבר. יחד עם זאת, הגילויים המאוחרים על אדולפו קמינסקי בהחלט מספיקים כדי לקשור לו כתרים, בצרפת ובכל מקום אחר ברחבי העולם שבו התפרסם סיפורו.

איך היית מעדיף שנכנה אותך?

קמינסקי חושב לרגע, מחייך ואז משיב: “מרבית הזייפנים עושים זאת בשביל כסף, ישירות או בעקיפין. אני עשיתי זאת כדי לשרוד בעצמי, וכדי שאחרים יוכלו לשרוד. קִראו לי זייפן הומניסט”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו