בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המהפכנות של הרב פרומן

פגישותיו של עם אנשי שמאל ועם מנהיגים מוסלמים הסיטו את תשומת הלב מהמהפכה האמיתית שלו: מהפכה דתית שהתגלמה במפגשי תורה-שירה ביישובו, תקוע

16תגובות

"אז תבוא לפגוש אותי בכימו", הציע, "יש המון זמן להעביר שם".

את הרב מנחם פרומן, שנפרד השבוע מהעולם, הכרתי שבע שנים, ובהן הבנתי שכדי לפגוש אותו, לפגוש באמת, צריך לשחק את המשחק או לוותר מראש. לשחק כפי שהוא שיחק אותו: לשקוע כל כולך לתוכו, ברצינות תהומית, ולעולם לא להרפות מהאירוניה. רק ככה אפשר היה לגעת בתיאטרון המשוגע של הרב פרומן או לקלוט תמונה אחת מתוך מחזה מסועף ומלהיב ובעייתי.

גם כשהיו ניסיונות להציב כללים, לו היו תוכניות אחרות. עד הראיון הראשון, ב-2006, לא היתה לו היכרות כלשהי אתי. הוא ביקש שאבוא לאסוף אותו בשעת ערב מבית הכנסת מוסיוף בירושלים, כדי שניסע יחד לביתו בתקוע ונקיים ראיון מסודר עם פנקס ומכשיר הקלטה סביב קריאתו לנהל משא ומתן עם ממשלת חמאס בעזה, שהוקמה זה עתה.

התפילה התארכה (באותה שנה פרומן קיבל על עצמו לומר קדיש, שלוש פעמים ביום, על מנהיג השמאל יצחק בן אהרן שנפטר), ואחריה הוא שיכנע אותי לזרום אתו למסע לילי לקניית נעליים, במקום אלה שנקרעו לו. ראיון לא היה באותו לילה. הפנקס נשאר בתיק גם כשהגענו לבסוף לתקוע, אבל יצא סיפור ומפגש.

עופר וקנין

כשהציע להיפגש במחלקה האונקולוגית בשערי צדק בזמן שהוא עובר טיפול כימותרפי, זה נשמע איכשהו מתקבל על הדעת. פסקול הרקע היה צפצוף טורדני של מכשור רפואי, אבל הרב היה ממוקד, חי, חד, מצב רוחו מרומם. "אתה מרגיש בחילה?" נכנסה אחות וקטעה את חילופי הדברים. היא נענתה בבדיחה ובמדרש קבלי, שסחפו גם אותה לשיחה.

בכלל, התקופה הזאת, בחורף 2011, היתה במובנים רבים הפסגה. הגרורות השתוללו בגופו, ובעצם יצאו מכלל שליטה, אבל החיים של פרומן נראו כמו מסיבת טראנס ענקית, עתירת אורות וצבעים. האליטה התרבותית בראשות מי שכינה "הרבנים הראשיים של השמאל", עמוס עוז וא"ב יהושע – הורידה את הכובע בפניו והתייצבה בהרכב מלא בצוותא למעמד ההקמה של תנועתו, "ארץ שלום". כלי התקשורת סיקרו את האירוע ונתנו הכרה לרב שתמיד נחשב עוף מוזר.

אבל פגישותיו עם אנשי שמאל ועם מנהיגים מוסלמים, שתמיד הצטלמו היטב, הסיטו את תשומת הלב מהמהפכה האמיתית שהנהיג הרב פרומן. במבחן התוצאה היא היתה מוצלחת יותר ולא פנתה אל המזרח התיכון, אלא כלפי פנים, אל הציבור היהודי-הדתי.

פרומן הנהיג זרם מהפכני דתי, שהשבוע הלך באלפיו אחרי מיטתו. המנוף העיקרי של התנועה, אבל לא היחיד, התגלם בכינוסים שהמייסד כינה "תורה-שירה". מה שהחל לפני שש-שבע שנים בבית כנסת קטן בתקוע או בביתו – שיעור בספר הזוהר בליווי שירים - פרץ החוצה בעוצמה בשנות מחלתו.

הגרעין הקשה היה תלמידיו מהישיבה הניאו-חסידית בתקוע או ממכון שפע בירושלים. כשפרצה המחלה סחף הזרם מאות צעירים נוספים בהתנחלויות, ואז התפשט למעגלים נרחבים של דתיים מהעיר ומהכפר וגם של חילונים. שום דבר אקסקלוסיבי לא היה במפגשים האלה. כל הופעה חיצונית וכל השקפת עולם התקבלו ברצון. לא כל האלפים שהגיעו למפגשים האלה לאורך השנים היו אנשי ארץ שלום.

במשך שנים, בגלל השקפותיו הפוליטיות והרוחניות, נחשב הרב פרומן ליצן הכפר. בשנות מחלתו, בלי לשנות דבר במשנתו – להיפך, הוא חידד אותה עד כדי תמיכה במדינה דו-לאומית – חצי הכפר הצטרף אליו. ההתכנסויות – שהתקיימו בימי ראשון - גדלו והשתכללו, הרבה בזכות בנו שיבי שהפיק אותן. אמנים מובילים עמדו בתור להצטרף. בערב שקדם לאותו מפגש כימותרפי, בית הפיס בתקוע עמד להתפוצץ. 600 איש, אולי יותר, באו ללימוד עם הרב פרומן שאותו ליווה אביתר בנאי.

"המון חלומות חיים שלי מתגשמים בימים האלה", אמר, בעוד "הרעל", כפי שכינה אותו, מטפטף לגופו. "תמיד חשבתי שצריך להפגיש את התורה והשירה. תורה-שירה אני קורא לזה. שירה זה יוצר חופש, יוצר כנפיים. יש לי תורה שלמה בזה על פי הזוהר. אז כל שבוע בא זמר אחר. אביתר, קובי אוז, שלמה בר, ברי סחרוף, מיכה שטרית, אהוד בנאי, ארז לב ארי. כל שבוע משהו בפני עצמו, משהו אחר. כל זמר הוא אחר, כל כנפיים הן אחרות. אני יושב שם ליד הזמרים וחושב, 'מה אשיב לה''" .

איליה מלניקוב

אף שהיה איש של מלים עמוקות, פרומן היה קודם כל שחקן. הבלוגר עמית עסיס כתב השבוע כי הוא היה "איש מעשה", כלומר מאותם אנשים "שהגילוי הדתי שלהם לא התבטא ברעיונות מנוסחים על אסור ומותר ועל נוסחי תפילה קבועים, אלא התקיים בגוף, בנפש, במעשה".

באותה פגישה במחלקה האונקולוגית אמר פרומן, כי הצעירים שהולכים בעקבותיו הם "לא דור שאומר, אלא דור שחי. עץ הדעת ועץ החיים, אומר הזוהר, עץ הדעת זה עולם הדיבור. כשאתה יודע ומדבר, עץ החיים זה מעל הדיבור".

התנועה של פרומן שיגשגה בתקופה של קיצוניות, ויכלה להעיד רבות על דמותו שלו. תג מחיר? מבחינה חיצונית חסידיו של פרומן נראו כמו נערי גבעות, אבל מבחינה מעשית הם היו היפים מעודנים, שמנגנים ושרים ומתחבקים ואוהבים. במפגשים הללו בהתנחלות לא היו אנשים חמושים.

"הרבה שנים אני אומר שמטרת הציונות היא פמיניזציה של דת ישראל, להפוך את דת ישראל מגברית לנשית", אמר. "הגל הזה של החיים, הגל הלא מוגדר הזה, הוא התקווה של דת חופשית, של עתיד היהדות, לא של השלום או הפוליטיקה, שיכולים להיות תוצר. כולם מחפשים מה המצווה להתחתן. לא מוצאים פסוק, אז אומרים פרו ורבו. אני אומר, זאת טעות. העיקר זה לאהוב, משם באים ילדים. לא שהמטרה של האהבה זה ילדים, זה תוצר לוואי, והתוצרים הם תמיד פחות מההתרחשות עצמה".

תוך כדי שיחה אמר שהוא מתחיל להבין מדוע בחר לעצמו את השם "חי שלום", שאותו הוסיף לשמו הפרטי לצורך החלמתו כמה ימים קודם לכן. מנחם חי שלום פרומן. "אתה מפרש למה קראתי לעצמי חי שלום? כי השלום יצמח מהחיים. איך? לא יודע, ולא רוצה לדעת. עוד דברים יצמחו, גם דת חדשה תצמח. דת חיה, משוחררת, לא אנשים שמסתכלים בשולחן ערוך וממסגרים לפי מה שכתוב בשולחן ערוך. אתה יודע שהזוהר מזהה את ההלכה עם עץ הדעת, אבל הזוהר הוא עץ החיים. ככה הוא אומר על עצמו. רוחניות חדשה - לא דתית, לא חילונית, לא ימנית, לא שמאלנית. אין לזה צורות במציאות, אבל להישאר חופשי".

"התנועה שהקמנו נקראה 'ארץ שלום' בעיקר משום שבערבית זה נשמע טוב, 'ארד א-סלאם'", המשיך. "אבל השם האינטימי שאני קורא לה הוא לא ארץ שלום, אלא ארץ החופש. כל העניין של שלום הוא חופש דתי, להשתחרר. בסוף האירוע עם קובי אוז העמדתי את הציבור ושרנו את 'התקווה' עם הדגשה על המשפט להיות עם חופשי בארצנו. זה היה מאוד חזק. הוא נתן הופעה תל אביבית כזאת, אל תשאל, בתוך תקוע, ואחרי ההופעה אמרתי לקובי אוז, אני מודה לך שהכנסת חופש לעולם הדתי. אתה מקרב אותי לחזון של הציונות להיות עם חופשי בארצנו. ושרנו, עמדנו ושרנו את 'התקווה'. ממש התרגשתי".

הטיפול הכימותרפי נגמר, מחלקת אשפוז יום התרוקנה ובנו בכורו יוסי בא להסיע אותו חזרה הביתה. "חייבים לצאת, אתה אחרון", אמר הבן. "אני אחרון? אני אחרון המוהיקנים".

ביום ראשון השבוע, הרב מנחם פרומן שכב על המיטה בתוך ביתו, מחוסר הכרה. נותרה לו פחות מיממה. מחוץ לבית הצנוע התכנסו חלק מהתלמידים הקבועים של ימי ראשון. במקומו העבירו את השיעור אחרים. אתם היה בנו יוסי, שתמיד ישב לצדו בערבי תורה-שירה. "כל ימי ראשון היו הכנה ליום ראשון הזה", אמר יוסי. הם למדו את הפרק "אדרא רבה" בספר הזוהר, שבו מתכונן רשב"י להסתלק מהעולם במחיצת תלמידיו, ובין קטע לקטע ניגנו, שרו, רקדו. הקולות פרצו אל תוך הבית, והרב פרומן ישן. בסוף הערב הזמין יוסי את מי מהנוכחים שהיה מעוניין בכך לעבור לפני אביו הרדום ולהיפרד ממנו. אני העדפתי לזכור את החיוך האירוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו