בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

האם אלון עידן הוא אנרכיסט מנותק?

בשבוע שעבר כתב עידן כי אדם העומד בצפירה כשהוא לבד בביתו הוא אדם מפוחד. קוראים רבים שלחו תגובות לפרסום, חלקן מובא כאן

14תגובות

בשבוע שעבר, הקדיש אלון עידן את מדורו "המילה" לצפירת יום הזיכרון. טענתו המרכזית הייתה כי אדם שעומד לבדו בבית בזמן הצפירה הוא אדם מתוכנת, בעל רצון חופשי מוגבל. כלומר אזרח למופת. בעקבות הפרסום נשלחו תגובות רבות למערכת מוסף "הארץ", חלקן מובא כאן.

צפירה בשירותים

אני מודה: הצפירה האחרונה תפסה אותי בשירותים. מסיבות שלא אפרטן, נשארתי שם עד גמר הצפירה ולא קרה לי שום דבר, כמו שלא קורה לי שום דבר כשאני לא צם ביום כיפור, או כשאני אוכל אומצת חזיר, או נוסע בשבת. אלוהים אוהב אותי, וגם המדינה.

אני מסכים עם כל מילה של אלון עידן במאמרו “הרצל אמר: ‘עמודו’” . רק אוסיף ש”המדינה” שהוא מדבר עליה היא מדינת ישראל. כי בסך הכל, למען הסדר הציבורי והחברתי, טוב לתת כבוד למדינה ולחוקיה - אפילו אם זה כרוך בפחד מסוים מהשלטון. אבל במדינתנו לא מדובר בשלטון, אלא באידיאולוגיה מיליטריסטית־שואתית שמפעפעת מכל משרד, מכל טקס, מכל נאום, מכל חג, מכל אבל.

הצפירה, הסירנה, של האמבולנס, של ההפגזות, של יציאה למלחמה - הן הפרוזדור המפחיד לחגים העצובים שלנו. עומדים עלינו לכלותינו; לתפוס מחסה; להשיב להם כגמולם. במדינה נורמלית, איש לא קובע עבורך באיזה ערוץ מותר לך להסתכל, מתי מותר לך לנסוע, מתי אסור לך לשים שמרים בבצק, מתי האוטובוסים עוצרים, איזה מזון יקבלו הפרות ומה אורך הזקן של הפקיד המאשר את נישואיך. כל אלה פסו מן העולם הנאור בסוף המאה ה–18. כל אלה הם עניינו הבלעדי של הפרט.

אני לא מאמין בחינוך. אני מאמין במעשי ביטול: לבטל את הצפירות, לבטל את המסע הכוחני לפולין, לבטל טקסים ראוותניים ונאומי חג של נשיא המדינה וראש הממשלה, לבטל את הרבנות הראשית ‏(יש משרד דתות‏), לבטל ביקורי קצינים בבתי ספר, לבטל את חוק השבות במתכונתו הנוכחית - להיות מדינה נורמלית. כי מאז הקמת המדינה הציונות של הרצל הולכת ומתבטלת בפני רוחות רעות של שלטון דתי־פונדמנטליסטי.

רן גולן - קיבוץ משמר העמק

עומדים בצפירת יום הזיכרון בתל אביב
תומר אפלבאום

אחד מי יודע

ייתכן כי דברַי להלן יפורשו על ידי אלון עידן כרציונליזציה. אך היות שאין לדעת אם אכן כך הדבר, הבה נהנה מהספק. כבר שנים שאני מקפיד ‏(ונהנה‏) לקרוא את ניתוחיו הנוקבים על נפש האדם ומעלליה בחברה. ניתוחי אזמל מעמיקים, ולרוב מתריסים ‏(במכוון‏).

במאמרו האחרון טען כי עמידה בזמן הצפירה ברשות הרבים נובעת מפחד חברתי רציונלי, בעוד שהתנהגות זו בהיותה ברשות היחיד, ללא צופים, נובעת מרצון חופשי מוגבל, ציות עיוור ובלתי מודע, הנובע מתכנות לאזרחות למופת וטשטוש הגבולות בין הפרטי ללאומי. אני טוען שעמידה בצפירה ברשות הרבים אינה בהכרח נובעת מפחד חברתי, רציונלי או לא, אלא לפעמים דווקא מחוכמה ‏(ראיית הנולד‏) ומגבורה של כבישת היצר.

הבה נבחין בין עצם העמידה ‏(הטקס‏) לתודעת העומד ‏(המהות‏) בזמן זה. הטקס מיותר, כשהמהות מושגת ללא תיווכו, ונחוץ לאלו הנעזרים בו להשיגה ‏(במודע או מתוך הרגל‏). מהות טקס הצפירה היא לקחי האירוע שלזכרו היא מתקיימת, כפי שמופיעים ומתפרשים סובייקטיבית בתודעת השומע.

לדוגמה, בתודעתי מהות הצפירה המתקיימת ביום הזיכרון לחללי צה”ל היא זיכרון השנאה והדם הנשפך לחינם משני הצדדים, הסיבות לכך, והדרך לצמצמם ‏(אם לא למנעם‏) בעתיד. מהות זו נמצאת בתודעתי רוב הזמן, ואיני זקוק לצפירה לשם מחשבה על כך. אמנם לא לפרשנות זו התכוונו מתקיני הצפירה, אך משנקבע הטקס - מהותו, בקרב אלו שמחליטים לנצלו ‏(כמוני‏), ניתנת לפרשנות, השונה מאדם למשנהו.

אך מה בין כל זה, תשאלו, לרשות היחיד והרבים? ובכן, אי עמידה בצפירה ברשות הרבים הנה התרסה, פרובוקציה. התרסה היא כלי חיוני, לעתים כמעט היחיד, לשינוי חברתי, במיוחד בעתות של אמונה קונפורמית מקיר לקיר בערכים המאיימים על זכויות הפרט. אך רצוי להשתמש בה בחוכמה, ואין רצוי, לדעתי, שתשמש כמטרה בפני עצמה. במקום שבו אין התנהגות הרוב מזיקה לפרט, כמו במקרה זה, התרסה הופכת למטרה בפני עצמה. התרסה זו היא בעצם הנפת דגל הנונקונפורמיזם ותו לא. זהו רעיון חשוב, אך האם עצם הנפת דגל זה מועילה מעבר לקיטור שהיא משחררת?

עמידה בצפירה ברשות הרבים, גם לאלו שאינם זקוקים לה לשם מהותה, יכולה לבוא דווקא מתוך חוכמת המנסה להטות את הנהר ‏(העדר‏) בהטיות קטנות אך בטוחות, עד שהוא סובב על צירו, לעומת המתריס, השקול למציב סכר בפני הנהר על מנת להחזירו על עקבותיו. חכם זה יכבוש את יצר הנפת הדגל, את יצר שחרור הקיטור, ידחה את הסיפוק הנונקונפורמיסטי המיידי, ויפנה לדרך הארוכה והמתישה, זו המצטיירת בשגגה כצייתנות מתרפסת חסרת מודעות עצמית, אך כפי הנראה זו המשיגה תוצאות אמת.

לכן, מוקף עומדים, אעמוד גם אני. ואם כבר עומד, אנצל את הזמן הקצר ואתמקד במהות: מה יכול אני לעשות, ולא כמס שפתיים או כמילים בעיתון... למען הטמעת לקחיה היום, מחר, ועד השנה הבאה, ועד הצפירה הבאה. בתומה, אנסה לעורר דיון שאינו מתלהם בקרב קהל הנוכחים, על הטקס, על מהותו ועל ההבחנה ביניהם.

וכאשר אני ברשות היחיד, תודעתי תעבור למהות שאינה מבחינה בין הרשויות. גופי ימשיך בדרכו. ניתן לפקפק בטקס הצפירה ובתועלתו, אך משנקבע, הוא מספק הזדמנות קצרה ונדירה לצאת משגרת העצמי לתודעת הכלל. קצרה ונדירה מכדי שנבלבל בה בין המוץ והתבן. רציונליזציה? מי יודע...

גיל סקלצקי - כרכור

פסיכולוגיה קבוצתית

אלון עידן “מאשים” את העומד לבדו בבית בזמן הצפירה בפחדנות, ומתאר אותו כמי שמערכת החינוך שטפה את מוחו, כבעל רצון חופשי מוגבל וכולי - ולא היא: אדם זה אכן מכבד בעמידתו את קורבנות השואה ואת חללי מלחמות ישראל, כפי שעידן עצמו מציין.

אלון עידן מוצא פגם בכך שהאדם עושה זאת במועד שנקבע על ידי המדינה. מדוע? האם העובדה שהוא עומד לבדו הופכת את עמידתו ל”טקס פרטי”? מדוע שלא יצרף את עמידתו כבודד לעמידתם של אזרחי המדינה האחרים דווקא במועד שהם עושים זאת? אדרבה, הצטרפותו לכלל מעידה על כוונתו להתאחד עם הכלל בכיבוד המעמד - דווקא מכיוון שאף אחד אינו מביט בו, ומסקנת הכותב כי הוא עושה זאת מטעמים של “פחד מהמדינה” או מעונש שיופעל עליו על ידי “גוף גדול בעל יכולות על־אנושיות”, הנה בגדר ניתוח פסיכו־אנליטי שאין לו בסיס של ממש.

מנחם שטינמץ - רעננה

אנרכיזם משתק

אולי אלון עידן חושב שאנחנו חיים בקוריאה הצפונית או באיראן, אבל לא כך הוא; בישראל יש ‏(עדיין‏) חופש ביטוי - ועל כך תעיד עצם קשת הדעות המבוטאות בעיתון “הארץ”.

הקביעה שאדם שעומד לבדו בזמן הצפירה הוא אדם מתוכנת, בעל רצון חופשי מוגבל, מעידה על אטימות, ניתוק וחוסר הבנה. מה לזה ולפחד? המדינה לעצמה אינה אויב האדם, אלא המבנה הארגוני המשותף, הרחב, המאפשר חיים יחד והשגת יעדים לאומיים ואזרחיים.

התחליף שמציע אלון עידן הוא אנרכיזם משתק, שאינו תואם את טבע האדם. אני רחוק מלהיות קונפורמיסט ואינני חסיד של טקסים, ובכל זאת אעמוד בזמן צפירה - בין אם בקהל ובין אם לבד - לא מתוך פחד, אלא מתוך אמפתיה והזדהות עם אנשים שהקריבו את חייהם למען מטרות משותפות הנוגעות בעקיפין או במישרין לחיי וגם לחייו של אלון עידן.

בדומה לכך, למרות היותי אתאיסט בהשקפת עולמי, אני מקיים סדר פסח ואומר קדיש על קברי הורי, לא מתוך פחד ש”האח הגדול” יתפוס אותי, אלא מתוך רגש השתייכות היסטורית ואתנית לקבוצה אנושית. אלון עידן - אל פחד! מותר לך לשבת, לשכב, או לאכול בזמן צפירה אם רצונך בכך. ואם אתה עושה זאת, זה כשלעצמו לא מעיד על גבורה, לא על רצון חופשי ולא על שחרור מ”תכנות”. גם לא תיענש על כך.

חביב הרמן - נתניה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו