בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמישה חוקים לכסף ופוליטיקה מתוך ספרו החדש של נחמיה שטרסלר

מה היה סוד כהונתו ארוכת השנים של צ'יץ'? מדוע תמיד חסר לנו ארון אחד בבית? למה הטייס הסורי מודה לעזר ויצמן בבואו להפציץ את לב תל אביב? איך גורמים לנו לרוץ לקנות בשר ודבש שאנחנו לא צריכים? ומי ניסה למנוע את סלילת הכביש הכי חברתי בישראל (רמז: הירוקים)

16תגובות

1

חוק צ'יץ'

מגיש החדשות של הערוץ הראשון הישיר מבט למצלמה, כיחכח בגרונו ואמר, "אנו עוברים עכשיו בשידור חי לכתב הכלכלי שלנו, מר חקרני, שנמצא בבית האבות 'שיבה טובה' בדרום תל אביב".

"מה קורה שם, בבית האבות?"

"אני מציע להפנות את השאלה לשלמה להט צ'יץ', ראש עיריית תל אביב, שעומד כאן לצדי. מדוע הקשישים יושבים כך, בפנים עגומות, סביב שולחנות ריקים?"

המצלמה נעה לאטה אל עבר צ'יץ', שפניו הביעו צער נורא: "נאלצתי לקצץ בארוחות החמות בבתי האבות".

"מדוע?" הזדעק חקרני, "מדוע אתה פוגע כך בקשישים, מה חטאם?"

"נערי האוצר דרשו ממני לקצץ בתקציב, ולא היתה לי ברירה אלא להפסיק לספק ארוחות חמות לבתי אבות. הגענו לתחתית החבית, אין לנו כסף לכלום".

בשלב זה החלה המצלמה לנדוד באולם, מתעכבת על הגשם המכה בחלונות ועל עשרות הקשישים היושבים צפופים ליד שולחנות עגולים — וריקים מאוכל. אחד מהם הביט למצלמה ואמר, "אפילו מרק חם לא נותנים לנו. מקצצים לנו בחיים. מה כבר נשאר לנו? מה ההתעללות הזאת? מה הם רוצים שם באוצר, שכולנו נמות?"

וחקרני הוסיף בקול מוכיח, "נערי האוצר דורשים מהעירייה לקצץ, וזו התוצאה. אין להם לב שם באוצר, הם יורים גם בקשישים".

למחרת נצבעו כותרות העיתונים באדום: "קיצוצים חדים בבתי האבות, הקשישים נותרו ללא מרק חם". בעמודים הפנימיים נפרשו סיפורים קורעי לב על מצבם העגום של הקשישים, כאשר כולם מותחים ביקורת חריפה על שר האוצר האכזר, שמסתכל על החור שבגרוש במקום על הבן אדם. בושה וחרפה!

בכנסת התפתחה מהומת אלוהים. חברי כנסת טובים הוציאו הודעות לעיתונות, שבהן הלינו על הכוונה לפגוע בקשישי העיר, לאחר שאלה נלחמו למען המדינה ונתנו לה את מיטב שנותיהם.

"מה זה כאן, התחלנו לאמץ את השיטה האסקימואית?" טען בלהט ח"כ צדקני, וכל חברי הכנסת, מימין ומשמאל, התאחדו תחת סיסמה אמיצה אחת: "לא לקיצוץ בתקציב העירייה".

איש מנבחרי הציבור לא עצר לרגע כדי לענות על כמה שאלות פשוטות:

— איך זה שלעירייה יש כסף להחליף את כל המדרכות בעיר לאבני אקרשטיין משתלבות חדישות?

— איך זה שלעירייה יש כסף להעלות מופעי ענק בפארק הירקון?

— איך זה שיש לה כסף לבנות את טיילת צ'יץ' לאורך שפת הים?

— איך זה שהיא מחלקת משכורות גבוהות למנהלי החברות העירוניות?

— איך זה שיש לה מספיק כסף כדי לממן את המנגנון המנופח והיקר שלה עם מאות הפקידים המיותרים?

לכל זה יש כסף, ורק למרק חם אין?

לאחר כמה ימים של מהומה תקשורתית נכנע שר האוצר וביטל את הקיצוץ המתוכנן בתקציב העירייה.

לכן ראוי לקרוא לחוק על שמו של צ'יץ' האחד והיחיד.

כהונתו של צ'יץ' נמשכה כ–20 שנה, מתחילת שנות ה–70 ועד תחילת שנות ה–90 של המאה הקודמת. מדובר בשנים טובות לתל אביב, שגדלה והתפתחה בעזרת התחביב המיוחד של צ'יץ': גירעונות. צ'יץ' נהג לחרוג מתקציב העירייה שנה אחר שנה, בלי להתבייש ובלי להתנצל.

ערב פרישתו מהתפקיד הוא נשא דברים בטקס חגיגי ביפו לרגל פתיחת מרכז קהילתי במקום. כדרכו, הוא הקסים את הקהל בסיפורים ובבדיחות, ולקינוח אמר: "משרד האוצר טוען שחרגתי השנה במיליארד שקל מהתקציב. שטויות! איך הם מעיזים הצילייגרים הללו? מאיפה הנתונים שלהם? לא חרגתי במיליארד, חרגתי בשני מיליארד!"

זהו צ'יץ'. צוחק על כל העולם. והקהל אהב את זה. הוא התגלגל מצחוק ומחא כפיים בהתלהבות לגיבור המקומי שדפק את השיטה.

וצ'יץ' באמת סידר את כולם. הוא היה חורג מהתקציב מדי שנה ומחכה בסבלנות לטלפון מהאוצר. כשזה היה מגיע, הוא היה מוזמן ל"סדרת חינוך" אצל שר האוצר, שדחק בו לרדת כבר מנוהל החריגות. צ'יץ' היה מקשיב לשר האוצר בסבלנות, אך בסיום הדברים היה אומר בחיוך קטן, "אדוני השר, אתה צודק לחלוטין, אבל אני לא יכול לעזור לך". ובמילים אחרות: אתה יכול להטיף לי מוסר מעכשיו ועד שהפרות חוזרות מהמרעה. אני אמשיך לחרוג.

לאחר פגישת הריכוך עם השר היה צ'יץ' מתבקש להיפגש עם רפרנט מאגף התקציבים, בחור צעיר ואנרגטי, כדי לדבר על תוכנית הבראה.

הרפרנט היה מתקבל בסבר פנים יפות בלשכתו של צ'יץ' ומתחיל בשיחה:

"שוב חרגת. גם השנה. שוב הוצאת כספים שאין לך".

"נכון. מודה בהכנעה".

"אז אין ברירה. חייבים לבצע תוכנית הבראה שמשמעותה התייעלות, פיטורים, סגירות וקיצוצים. אי אפשר להמשיך עם החריגות הללו".

"מסכים", היה עונה צ'יץ', "חייבים באמת תוכנית הבראה".

"אני שמח על שיתוף הפעולה. נכין במהירות תוכנית ונציג לך אותה בתוך שבועיים. שלום ולהתראות".

כך היתה נגמרת הפגישה ברוח טובה ולבבית, כאשר צ'יץ' מלווה את הרפרנט הצעיר אל הדלת. אך ברגע שהיא היתה נסגרת, היה צ'יץ' מעלה הילוך ואומר למזכירתו: "תשיגי לי בבקשה עכשיו את מר חקרני, הכתב הכלכלי של הטלוויזיה".

לאחר שיחת נימוסים קצרצרה הוא היה קובע עם הכתב פגישה במוצאי שבת הקרובה בבית האבות "שיבה טובה", שהעירייה מחזיקה בפאתי העיר. הם היו נפגשים שם חצי שעה לפני תחילת השידור החי כדי להתכונן להצגה הגדולה של צ'יץ'.

לאחר ביטול הקיצוץ חזר האוצר לתוכנית ההבראה, ובתוך זמן קצר גובשו כל הפרטים. אז יצא צ'יץ' לירושלים כדי לחתום על התוכנית במשרדו של חיים קוברסקי, מנכ"ל משרד הפנים. קוברסקי וצ'יץ' היו מכרים ותיקים. הם התיישבו משני צדי השולחן והחלו לחתום בראשי תיבות על עשרות דפי התוכנית, דף אחר דף. זה לקח זמן, כי הרי מדובר בתוכנית רצינית, שיש לבצעה בדקדקנות. לאחר שסיימו את מלאכת החתימה, נפרד צ'יץ' מקוברסקי בלבביות, ניגש לדלת, אך בעודו מניח את היד על הידית פנה אליו קוברסקי: "צ'יץ' ידידי, נכון שעכשיו, כאשר אתה כבר עם רגל אחת בחוץ, אתה מתחיל לתכנן איך להפר את ההסכם שעליו חתמת הרגע?" צ'יץ' נעצר, הפנה אליו מבט נעלב והשיב: "עד כדי כך אתה מזלזל בי? עד כדי כך אתה פוגע בי? הרי כבר כאשר ישבתי לצדך וחתמתי על ההסכם ידעתי בדיוק איך אני מפר כל סעיף וסעיף. אני צריך ללכת הביתה כדי 'להתחיל לתכנן?'"

2

חוק הטייס הסורי העיוור

"יש רק שני דברים אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית. לגבי הראשון אני מסופק" (אלברט איינשטיין)

תארו לעצמכם את התסריט הבא: משטרו של בשאר אל־אסד מתערער עד כדי כך שהוא מחליט להמר על הקלף האחרון שנשאר לו: תקיפת ישראל.

ההנחה שלו היא שמהלך כזה יאחד את העם הסורי תחתיו ויציל את שלטונו. ההצדקה שלו למהלך היא הטענה שישראל מסרבת, כבר כמעט 50 שנה, להחזיר את רמת הגולן לבעליה. לכן זה אך טבעי שהוא, אסד, ינסה להחזירה בכוח.

כדי לגרום זעזוע אצל "האויב הציוני" מחליט אסד לתקוף את בסיס הקריה בתל אביב, שבו מצוי "הבור" — מרכז העצבים של צה"ל. ומכיוון שמדובר במטרה צבאית, אומר אסד, זו תקיפה לגיטימית. ואם "במקרה" תוך כדי ביצוע יפציצו הטייסים שלי את רחוב אבן גבירול הסמוך או את רחוב שאול המלך, "אני לא אשם. הציונים הם אלה שמיקמו את הקריה במרכז תל אביב. הם בטח תיכננו שאזרחים שלווים ישמשו מגן אנושי לצבא".

הטייסים יוצאים לדרך, אבל לפתע מתרחשת תקלה של אחת למיליון. הטייס שמוביל את להק ההפצצה לוקה בעיניו תוך כדי טיסה, ונחרד לגלות שהוא בקושי מבחין בין אור לצל. הוא מחליט לחזור לבסיס בדמשק, אבל ממש רגע לפני שהוא מפנה את המטוס לאחור, הוא מבחין בזווית העין, די מרחוק, בנצנוצי השמש ביער האנטנות שמוצבות על "מגדל הביטחון" בקריה. מדובר במגדל מרשים, בגובה 138 מטר, שאי אפשר לפספסו. הטייס נרגע, "איזה מזל שהישראלים בנו את המגדל הגבוה הזה, עם כל האנטנות הענקיות, בלב הקריה. כך הם מכוונים אותי למטרה, אפילו שאני כבר חצי עיוור", ובלבו הודה לעזר ויצמן, שכאשר כיהן כשר הביטחון אישר ב–1980 את בניית "מגדל הביטחון" המרשים בלב הקריה.

פעם שאלתי את ראש אג"ת (אגף התכנון של צה"ל), אלוף חאקי הראל, מה הוא חושב על המיקום של בסיס צבאי בלב לבה של תל אביב. האם זו החלטה שראויה להיכנס לספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת"? הראל ענה שהוא לא מאושר ממקום הבסיס, ושהוא חושב שמדובר במחדל מתמשך. הוא סיפר שעוד ב–1999, כאשר שימש עוזר ראש אג"ת לתכנון, הציע להעביר את הקריה לאזור הרי ירושלים. שם, בתוך ההרים, היה אפשר לחפור בונקר עמוק ולמקם בו את הקריה בלי לסכן את המטרופולין הגדול במדינה.

אבל הראל לא הצליח לשכנע את מי שצריך לשכנע. בצה"ל התנגדו למעבר, וכך גם במשרד הביטחון, שמשרדיו ממוקמים גם הם בקריה. הקצינים והפקידים רצו להישאר במרכז תל אביב, צמוד ל"אקשן" שמספקים הרחובות הסמוכים, כולל המסעדות שאותן לא יהיה אפשר למצוא בהרי ירושלים. כמו כן יהיה קשה למצוא בהרי ירושלים את מרכזי הבילוי ואת עשרות החנויות והמסעדות של קניון עזריאלי, שמחובר בגשר עילי ישירות לקריה.

ויש עוד זווית קטנה לסיפור: כאשר סדאם חוסיין תקף בינואר 1991 את ישראל בעשרות טילים, הוא טען שהמטרה שלו לא היתה אזרחים שלווים, אלא הקריה. אבל מה לעשות שהקריה ממוקמת בלב העיר, והטילים אינם הכי מדויקים בעולם...

3

חוק המחסור המלאכותי

ערב חג הפסח 2014 הופיעה מודעה בעמוד הראשון של העיתון הנפוץ במדינה: "עקב פגעי מזג האוויר חלה ירידה עונתית בגידול דגי הקרפיון. עם זאת, מגדלי הדגים עושים את מרב המאמצים כדי לספק את צורכי החג של כל בית ישראל". על החתום: ארגון מגדלי הדגים.

מה שהמודעה אומרת בעצם זה: עזוב את כל עיסוקיך, קטע את כל פעילויותיך וצא בריצה מהירה אל עבר חנות הדגים הקרובה. אם תעשה זאת עכשיו, עדיין יש לך סיכוי לקנות כמה קרפיונים לחג, אחרת אתה אבוד. אחרת תישאר חס וחלילה בלי גפילטע־פיש בליל הסדר, ואיך תוכל לחגוג את החג?

מתברר שמגדלי הדגים מבינים היטב את נפש העם. הם יודעים איך להבהיל את עם ישראל ולהריץ אותו לחנויות. אבל מה עם יבואני הבשר? הם נולדו אתמול?

שנה קודם לסיפור הקרפיון הופיעה בעיתונים ידיעה דרמטית עם כותרת אדומה גדולה: "צפוי מחסור חריף בבשר, מחירו צפוי לזנק בעשרות אחוזים". מיד הבנתי: חג הפסח ממשמש ובא. בגוף הידיעה הוסברה הסיבה למחסור: "ארגנטינה הפסיקה לייצא בשר עקב מחלת הפה והטלפיים". זה נשמע בעייתי. האם ארגנטינה, שהבשר הוא ענף יצוא מרכזי שלה, ושזקוקה מאוד למטבע זר, תפסיק לגמרי את יצוא הבשר? האם הגיוני שהמחלה פגעה בבת אחת בכל המגדלים הרבים ובכל המחוזות של המדינה הענקית הזאת?

אז יכול להיות שיש איזו בעיה עם מחלת הפה והטלפיים, וסביר שתהיה ירידה מסוימת בכמויות, אבל מה לנו ולזה? הרי הביקוש הישראלי זעיר ביחס לכמויות היצוא האדירות של ארגנטינה. ויותר מכך, יש עוד כמה מדינות בדרום אמריקה שאנחנו מייבאים מהן בשר באופן שוטף: ברזיל, אורוגוואי ופרגוואי. אז מה הבעיה לרכוש קצת יותר מהן ופחות מארגנטינה?

אבל לא מדובר כאן בהיגיון ובאמת. המטרה של הידיעה היא להפחיד את הציבור, כך שלא יוכל להירדם בשקט עד שיהיה בטוח שיוכל להגיש בחג נתח בשר הגון. כך יוצרים אווירה של מחסור, בדיוק ברגע שמחסני היבואנים מתפקעים מעודף בשר והם רוצים רק דבר אחד: לחסל את המלאי. ואת זה הם השיגו בעזרת ידיעה מושתלת — ו"חוק המחסור המלאכותי".

ואיך נדע שראש השנה מתקרב ובא? לפי הידיעות שמופיעות אך ורק בחודש אלול: "צפויה התייקרות חדה במחירי הדבש עקב פריחה חלשה בחודשי הקיץ, שגרמה לדבורים לייצר כמויות קטנות של דבש". לכן כדאי לרוץ מיד לחנות הקרובה ולרכוש את כל הדבש שיש, אחרת נישאר בלי דבש לחג, ואיך נוכל לחגוג את ראש השנה בלי תפוח בדבש?

בט"ו בשבט — אותו דבר. תוכלו לדעת שהחג מגיע לפי הידיעות בעיתונים שאומרות ש"מחיר הפירות היבשים צפוי לנסוק עקב יבול דל במיוחד בטורקיה". אמנם ישראל היא מעצמה גדולה, אך הצריכה שלה בתחום הפירות היבשים היא פסיק קטן מהתפוקה הטורקית הענקית. אבל מה לא עושים למען קידום מכירות. וכולם גם יודעים שברגע שמכניסים הביתה שקדים ואגוזים שבועיים־שלושה לפני החג, בני הבית "טועמים" ו"טועמים", עד שהמלאי מחוסל ולא נשארת ברירה אלא לחזור לשוק לסיבוב נוסף של פירות יבשים. והסוחרים מקישים בינתיים בנחת על הקופה הרושמת.

4

חוק 20%

אורי הוא בנקאי ידוע ובעל מוניטין. שכרו עמד על 300 אלף שקל בחודש. יום אחד שאלתי אותו מה הוא עושה עם כל כך הרבה כסף.

"הרבה?" הוא התפלא, "אני מקופח בכלל. אני מייצר לבעלי הבנק שלי רווח של מאות מיליונים, והם זורקים לי כמה פירורים".

"אבל בכל זאת, מה עושים עם 150 אלף שקל נטו בחודש, כמה סטייקים יכול הבן אדם כבר לאכול?"

אורי הביט בי במבט נעלב ואמר: "הכסף לא מספיק לי. יש לי וילה בסביון עם גן גדול, ובדיוק עכשיו קניתי פסל של תומרקין לגן. אתה יודע כמה זה עולה? אשתי רוצה להחליף את מכונית הלקסוס שלה, והבת הקטנה רוצה דירה קטנה בשדרות רוטשילד. לכן השכר שלי ממש לא מספיק".

"רגע", שאלתי, "כמה אתה חושב שמגיע לך?"

"עוד 20%", ענה בלי הנד עפעף.

חמוש בתובנה המעניינת ניגשתי לערוך משאל בין כמה מחברי הטובים, שמרוויחים, מה לעשות, קצת פחות מאורי. שכרם עומד על כ–5% משכרו של אותו בנקאי (כלומר, 15 אלף שקל בחודש). שאלתי אותם מה דעתם על השכר שהם מקבלים, והם ענו בלי היסוס שהמעביד שלהם הוא "בן זונה שמנצל אותנו, מזלזל בנו ונותן שכר עבדים".

"בכמה השכר נמוך ממה שמגיע לכם?"

"ב–20%", ענו.

כך הבנתי שלא משנה אם המשכורת שלך היא 15 אלף שקל בחודש או 300 אלף. תמיד, בכל מצב, כאשר אתה מקבל את תלוש השכר ליד, אתה מרגיש שהמעביד "גנב" לך 20%. אתה גם בטוח שאם השכר שלך יעלה קצת, רק בעוד 20%, תהיה אדם מאושר ששמח בחלקו, בלי תסכולים ובלי כעסים.

ואז, יום אחד, אתה מקבל הודעה מפתיעה מאוד שהשכר שלך עומד לעלות בחודש הקרוב ב–20%, ואין גבול לאושרך. אתה מרגיש שהעולם מחייך אליך, ואתה מחייך אליו חזרה. עכשיו תוכל לסגור את האוברדרפט הכרוני ולהגשים את כל החלומות.

אבל לאחר חודש־חודשיים, כאשר אתה מתאושש מהשמחה, הכעס הישן חוזר, ושוב אתה מרגיש: מנצלים אותי, מזלזלים בי, דופקים אותי, אני עובד קשה מדי ביחס למשכורת. מגיעה לי תוספת. איזו תוספת?

20%.

ידיד שלי החליט לבצע שיפוץ. לא היה אכפת לו סוג הריצוף ובאיזה צבע יצבעו את הסלון. הוא פשוט היה זקוק לחדר אחד נוסף, והפתרון שמצא היה להעביר את המטבח לקיר ורבע בסלון, ולבנות בחלל המטבח שהתפנה חדר אחד נוסף.

השיפוץ בוצע לשביעות רצונו, והוא היה שמח בחלקו וטוב לבב. הוא גם היה בטוח שהגיע למנוחה ולנחלה.

אבל לא. די מהר הוא הרגיש ששוב צפוף לו בבית, ושחסר לו רק חדר אחד נוסף. מיד קם ומכר את הדירה, נכנס לחובות גדולים וקנה דירה חדשה עם חדר אחד נוסף.

הוא סיפר בגאווה שהדירה החדשה מקסימה ונהדרת, ואפילו משקיפה על גן גדול, אלא שיש לה חיסרון אחד קטן: חסר בה — אתם יודעים — חדר אחד נוסף.

הרי צריך חדר קטן לילד, וחדר עבודה, וחדר טלוויזיה, וחדר כביסה, וגם חדר תחביבים, שבו יהיה אפשר לאחסן את אוסף הכלים העתיקים שבעל הבית אסף במשך שנים.

כלומר, לא כל כך משנה אם יש לך דירה של שלושה חדרים או של שישה. לא משנה גם מספר הילדים. לא חשוב אפילו אם אתה עובד מהבית או יוצא בכל בוקר למשרד. תמיד־תמיד תרגיש שחסר לך בדיוק חדר אחד נוסף — שזה בערך 20%.

לפני שנים, כאשר חברי עבר לבית גדול יותר, הוא דאג לבנות במטבח ארונות ענק מהרצפה עד לתקרה, כדי שיוכל להודיע לאשתו בחגיגיות: "עכשיו יהיה לך מקום לאחסן את כל הכלים וכל הסירים, אפילו את כלי החרסינה העתיקים של סבתא — וגם מסכות אב"כ". האושר היה גדול. הארונות התמלאו כל טוב, עד שיום אחד חברי שם לב שפני אשתו נפלו.

"מה קרה?" שאל בדאגה.

"חסר לי עוד ארון אחד", היא אמרה.

"טוב", אמר חברי, "זה לא סיפור גדול". וקנה ארון פינתי חדש, שהגדיל את נפח האחסון במטבח בדיוק ב–20%.

אבל ראה זה פלא, בתוך חודש הארון הפינתי התמלא בחומרי ניקוי מכל סוג ומין, במגבות קטנות ובמגבות גדולות, במפות בכל גוני הקשת, במפיות קטנות שבאות בחבילות גדולות, בקופסאות שימורים בכמות מסחרית, בקערות, במחבתות ובסירים מכל הצורות והגדלים — עד שהארון התמלא עד אפס מקום. מוצרים, שהיו צריכים לשכון אחר כבוד על המדף בסופרמרקט, עברו לארון הפינתי החדש ופוצצו אותו.

די מהר אמרה לו אשתו שאין לה מקום לאחסן כלום. עובדה שהארונות מלאים עד אפס מקום והצפיפות קשה. לכן היא חייבת, ממש חייבת, עוד ארון אחד ודי.

"כמה שטח אחסון חסר לך?" שאל הבעל.

"משהו סביב ה–20%", ענתה בשיא הרצינות.

"חוק ה–20%" איננו רק שלילי. הוא גם מנוע צמיחה רציני שמניע את המשק. רק משום שאנחנו רוצים עוד 20% שכר, עוד חדר אחד, עוד ארון אחד, ועוד, ועוד, ועוד — הכלכלה נעה קדימה. ברגע שלא מסתפקים במה שיש, אלא רוצים להשיג יותר, פירוש הדבר עלייה בצריכה, מה שמחייב יותר עבודה, וכך המשק צומח ורמת החיים עולה.

אז נכון שלהפריז זה לא טוב. ותרבות הצריכה שלנו כבר מאוד מופרזת. אבל בלי "חוק 20%" גלגלי המשק היו נעצרים כבר מזמן בקול חריקת בלמים צורמת.

אז תנו כבוד ל"חוק 20%".

אבל בזהירות.

5

חוק שפירית הביצה

הארגונים הירוקים עושים מלאכת קודש בהגנה על הסביבה, הטבע ואיכות החיים. אבל לפעמים הם קצת מגזימים. הבעיה היא שלכתוב משהו נגדם גובל בהתאבדות. מי שמבקר אותם משלם מחיר כבד של השמצות פרועות. אבל בכל זאת, מה קורה כאשר הארגונים הללו עוברים את הגבול ומאמצים עמדות הזויות? מה קורה כאשר הם נלחמים בסלילת כביש מס' 6 או בהגעת הגז הטבעי לחופי ישראל?

העיר חריש תוכננה כבר מזמן, לפני יותר מ–20 שנה. היא יועדה למגזר החרדי, אבל אף אחד לא רצה לגור בה. היא היתה מנותקת מהמרכז, ממוקמת על הגבעות הדרומיות של ואדי עארה, בלי שום אפשרות להגיע בזמן סביר לבני ברק או לירושלים. השינוי הגיע כאשר כביש מס' 6 נסלל והגיע לצומת עירון, ושם התחבר עם כביש 65. מאותו רגע הפכה העיר חריש למבוקשת מאוד. פתאום החל עליה מאבק בין חרדים לחילונים. פתאום נמצאו רבים שרוצים לגור בה. פתאום חריש, שהיתה יישוב קהילתי קטן ומנומנם עם כמה מאות תושבים בלבד, הפכה למושא חלומותיהם של עשרות אלפים שרוצים לעבור לעיר החדשה. מתברר שאפשר לגור בוואדי עארה ולהגיע בלי קושי למרכז. פשוט צריכים בשביל זה את כביש 6. יורדים לצומת עירון, עולים על הכביש המהיר ומגיעים בתוך חצי שעה לתל אביב, ובתוך שעה ומשהו לירושלים. כלומר, הכביש מאפשר לזוגות צעירים לקנות דירה זולה במקום ירוק, אך לא להתנתק מאפשרויות התעסוקה, הבילויים ושפע ההזדמנויות שמציע מטרופולין דן.

מובן שחריש היא רק דוגמה. כביש 6 מקצר את הדרך למרכז בעיקר לתושבי הגליל והנגב. הוא משפר באופן מהותי את איכות חייהם, ולכן הוא הכביש הכי חברתי שיש. אבל כל היתרונות הללו לא עשו כל רושם על הארגונים הירוקים. הם התנגדו לכביש בכל כוחם לאורך שנים ארוכות. גורלה של שפירית הביצה, שאולי תיפגע עקב סלילת הכביש, היה חשוב להם יותר מאיכות חייהם של מאות אלפי בני אדם.

הארגונים הירוקים, ויש רבים כאלה, ראו בכביש גם סוס פוליטי מצוין לרכוב עליו. הרי ככל שאתה צועק ומפריח סיסמאות קיצוניות, כך אתה מצליח להיכנס לתקשורת וקל לך לגייס תרומות. בכל מקרה, הארגונים הירוקים הפגינו בכל הכוח נגד הכביש. הם הגישו אינספור התנגדויות לרשויות התכנון, וגם עתרו 12 פעמים לבג"ץ. ואכן, סלילתו התעכבה במשך שש שנים תמימות, תוך כדי גרימת נזק כבד למשק, נזק של מיליארדים שנלקחו מהכיס של כולנו, נזק שהתבטא גם בהתייקרות כל המוצרים במשק.

אבל גם לאחר שהקטע המרכזי של הכביש (בין מחלף שורק למחלף עירון) נסלל סוף־סוף, הירוקים לא נרגעו. הם המשיכו לעשות הכל כדי לעכב את המשך הסלילה בקטע הצפוני, זה שמחבר את ואדי עארה (כביש 65) עם ואדי מילק (כביש 70) — קטע חיוני לחיבור הגליל למרכז הארץ. גם במקרה הזה הצליחו הירוקים לדחות את סלילת אותו הקטע בכמה שנים טובות, וכך גרמו נזקים קשים לתושבי הגליל ולכולנו.

היום קיימת הסכמה רחבה על נחיצות הכביש. קשה לתאר את המדינה בלי כביש 6. הכביש משמש חולץ הפקקים של גוש דן, הוא מקטין את שריפת הדלק במכוניות ואת פליטת הגזים הרעילים לאטמוספרה. משאית שיוצאת מנמל אשדוד לאזור נתניה כבר לא חייבת לעבור דרך גוש דן העמוס והפקוק. עשרות אלפי נהגים, שמשתמשים מדי יום בכביש, מורידים את הצפיפות ואת מספר תאונות הדרכים בכביש 2 ובכביש 4. כלומר, הנסיעה בכביש 6 משפרת לא רק את מצבם של אלה שמשתמשים בו, אלא גם את מצבם של כל אלה שלא משתמשים בו, וזה סבסוד עקיף של ה"עניים" על ידי ה"עשירים" שמשלמים את האגרה. לכן גם מבחינה זו הוא כביש חברתי. וזה עומד, כמובן, בסתירה לטיעון הדמגוגי של הירוקים, שאמרו שהכביש בא לשרת רק את "עשירי תל אביב".

הם טענו גם שרק חלקו המרכזי ייבנה,­ וכל הדיבורים על כביש באורך 200 קילומטרים, שיחבר בין מרום הגליל לעומק הנגב, אינם אלא שקרים שמפיצים בעלי הון רשעים. אבל האמת טופחת להם בפנים: הכביש מתקדם צפונה וגם דרומה.

אפילו לאוהבי הטבע הכביש מצוין. הוא מאפשר לטייל וליהנות מנוף חדש במקומות שקודם לא ידענו אפילו על קיומם. מי ידע בכלל אילו נופים יפים יש לאורך הקו הירוק, ומי היה יכול ליהנות מהנוף המיוחד של רמת מנשה בלי הכביש? הרי לא לכולם יש רכבי שטח, שחתכו בנוף בלי כביש ובלי דרך, כמו שיש לכמה מפעילי הירוקים.

הבעיה היא שפעילות הירוקים לא נעצרת רק בכביש 6. הם נלחמים בכל פרויקט תחבורתי באשר הוא. הם מתנגדים לסלילת כבישי הרוחב, שאמורים לחבר את כביש 6 לכביש החוף (כביש מס' 2). הם התנגדו להרחבת כביש תל אביב־ירושלים (כביש מס' 1), שהוא כביש מיושן, צר ומסוכן. אם זה היה תלוי בהם, הם היו מחזירים אותנו לעלות לירושלים בדרך בורמה — בדיליג'נס.

התנצלות מיוחדת חייבים כמה פוליטיקאים לתושבי הגליל והנגב. מדובר בפוליטיקאים שהצטרפו לירוקים, "רכבו" על הכביש במשך שנים רבות, וכך עיכבו את בנייתו. אנשים טובים באמת כמו רן כהן, עוזי לנדאו, יוסי שריד, מיכאל מלכיאור, זהבה גלאון, עמרי שרון ודליה איציק, הם אנשים שהפריפריה חשובה להם. אבל מלחמתם הפופוליסטית בכביש היתה בפועל מלחמה בפריפריה. אולי גם הם שכחו שבני האדם רוצים לחיות, לעבוד, לבלות — ולא רק שפירית הביצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו