בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיתונאי החנפן שהעלים לי את הכלב עומד להיות חבר כנסת

כהונתי בצפון זימנה לי מפגש עם כתב צעיר, חנפן ואמביציוזי. על הכל 
אסלח לו אם רק יאמר את האמת ויגלה מה עלה בגורלו של כלבנו המשותף

358תגובות

לא כל גל נושא לי מזכרת, אבל את הגל הזה אני דווקא זוכר.

כשעברתי לגור במושב מרגליות, לפני 14 שנה, הוא היה כתב "הארץ" בצפון, וכבר אז נתפרסם עיתון זה בפטריוטיות המפוקפקת שלו. שכרתי לי בית במושב, שסמוך לגדר הגבול, והתכוננתי ליציאת לבנון.

המשפחה המשכירה – זוג על ילדיו – ירדה לאחד הקיבוצים בעמק לשם הפגת מתח והתאוששות. בלילה הראשון שמעתי כלב בוכה, כל הלילה לא הפסיק ליילל, ונדדה שנתי; ובבוקר יצאתי כדי לברר מדוע בכה מרה. הכלב, כך ראיתי, קשור לעץ בשרשרת ברזל – ובעלי הבית, שהם גם בעליו, לא סיפרו לי על הדייר הנוסף בצאתם, עזבו אותו ליללות, ואין מי שיתיר אותו. טילפנתי אליהם מיד והודעתי להם שלא אוכל להמשיך לגור בבית הזה, כשהכלב כבול יומם ולילה ומתענה בחצר, ואם הם לא יבואו לשחרר אותו, אני אעשה זאת במקומם. הרגשתי כאילו אותי קשרו בצווארי, את המפתח למנעול השליכו, ולא ידעתי את נפשי מרוב מחנק.

לא אכפת להם, אמרו, שאשחרר, אך עלי לדעת: הכלב נושך, והוא מסוכן בעיקר לילדים. ולעצמי אמרתי: זה לא רעיון טוב במיוחד לפתוח את חיי החדשים כאן בילד נשוך בגללי. אך גם הכלב הוא כמו ילד שלי, ואיני רשאי להפקיר אותו.

למחרת היום בא לבקר אותי כתב "הארץ" באזור, וסיפר לי על עצמו: הוא גר במטולה עם חברתו בבית משלהם וחצר גדולה. צץ בי רעיון: שאלתי אותו אם הוא אוהב כלבים, וכאשר השיב לי בחיוב, הצעתי לו לקחת את הכלב בהשאלה. את רוב השבוע, הסברתי, אני עושה בירושלים, ואפילו כלב לא יכול להישאר לבדו. הוא הסכים בלי היסוס, ואני נפרדתי משניהם ברגש של הכרת תודה והקלה.

כעבור יומיים־שלושה תכפו עלי געגועי לכלב, ונסעתי למטולה השכנה. פגשתי אותו חופשי ומאושר, משתובב לו בחצר בלי זיכרונות רעים ומדכאים ובלי קולר. שמחתי בשמחתו כשהתנפל עלי ללקקני. וכעבור שבוע, שוב יצאתי לביקורת, אולי משום שלבי ניבא לי רעות.

את הכתב לא מצאתי בבית, וגם כלבנו המשותף לא היה שם. נתמלאתי דאגה. טילפנתי וטילפנתי עד שענה לי: נכון, הכלב איננו, כי הוא מסר אותו לאחר. למה עשית את זה, הזדעקתי, מה פתאום החלטת לוותר עליו בלי להודיע לי ובלי לקבל את הסכמתי. למי העברת אותו, חקרתי, כאילו היה בעל חיים מטלטלים שעוברים מיד ליד. אני לא יכול להגיד לך, השיב. התחלתי לצעוק, אך הוא עמד בסירובו. ועד היום איני יודע מה עלה בגורלו של הכלב, ולמה היה צורך לשמור את המוצאות אותו בסוד כמוס. אמנם חלפו שנים, ואפשר שהכלב הספיק למות בשיבה טובה או רעה, אך עדיין לא מאוחר לטלפן אלי, ולספר לי את האמת. אני מחכה לטלפון, כי את חשדותי מאז לא הצלחתי לקבור.

תעלומת הכלב לא הפריעה לכתב לשוב ולפקוד אותי בביתי, במרגליות, לעתים מזומנות. הוא עיתונאי, אני שר חינוך, ויש לנו "עניינים משותפים". שמתי לב שהוא מתחיל להתחנף אלי, ומפעם לפעם גברה חנופתו. אולי גם רצה לפייס אותי ולהשכיח את התיגרה שנפלה בינינו. עד שיום אחד פתח את סגור לבו והתוודה: הוא מעריץ אותי, אין פוליטיקאי בארץ שהוא מעריץ יותר ממני. ויש לו חלום: הוא רוצה להיות העוזר הפרלמנטרי שלי.

הסברתי לו שמצבת העוזרים כרגע מלאה, וגם כל עמדות המעריצים תפוסות, ואין לי תקן למעריץ נוסף. אבל הוא לא הניח לי, ובכל שבוע התקשר כדי לברר, אולי התפנתה משרה. הוא גם הזכיר לי בכל פעם את הזדהותו המלאה עם השקפת העולם שלנו: הוא מרצ מיום שעמד על דעתו. אני מכיר את הטיפוסים האלה, ועל בשרי חזיתי את נאמנותם בחלוף תהילת עולם.

עברו שנתיים, ואני כבר לא "עושה מגבעות". חזרתי לספסלים האחוריים של הכנסת ושל ועדת החוץ והביטחון. יום אחד יצאנו, חברי הוועדה, לסיור בשטחים - נהגתי להקפיד על נוכחות, ובלבד שלא אצער מתנחלים. ואת מי אני רואה פתאום? אני רואה אותו, עכשיו הוא חובש כיפה, ומייצג, לשם שיפור, כלי תקשורת פטריוטי. שיפשפתי את עיני, כי לא האמנתי למראה.

הברנש החליף בינתיים גם חברה, כבעל תשובה נישא למתנחלת, ועבר לגור במפלט מתנכלים כלשהו מעבר לקו הירוק. לימים הסיר את הכיפה, עשה לו שם כסלב של טלוויזיה, עד שהסתבך בהתייחסויות וביחסים אסורים. ומאז, כך מעדכנים אותי, התחזק עוד יותר במסירותו לעם ולמדינה, ואפילו צדיקים גמורים לא יעמדו במקום שבו קבור הכלב. בכנסת ה-20 הוא יהיה חבר, ועל דלתו כבר מתדפקים אנשים צעירים המבקשים לשמש כעוזריו.

כאשר שמעה אשתו של המנהיג על הצטרפותו למפלגה - כך סיפר המנהיג עצמו - היא הגיבה במילה אחת: "יש!" זה מה יש, גברת.

 

>> בינתיים, שרון גל הגיב: "כלב שמאלני לא נאמן"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו