שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שלום חנוך הוא לא זמר אלא אנדרטה לדביקות הישראלית

"שלום" (במלעיל) הוא המורד שהפך לאנדרטה. 
הוא לא זמר, הוא אידיאולוגיה. או מה שנשאר ממנה

ניסן שור
ניסן שור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: חנניה הרמן / לע"מ
ניסן שור
ניסן שור

הבעיה המרכזית היא שאנשים מתעקשים לקרוא לשלום חנוך בשמו הפרטי. ״שלום״ (במלעיל סחבקי). כאילו שהיה קרוב משפחה או החבר הכי טוב שלהם. היית בהופעה של ״שלום״? קנית את התקליט החדש של ״שלום״? אתם לא תראו חובבי פופ אמריקאים שקוראים לבוב דילן בשם ״בוב״. או בריטים שקוראים לפול מקרטני בשם ״פול״. לא. זה סר פול בשבילם. מוזיקה היא לא צ׳פחה ידידותית בכתף. זו אמנות נשגבת. אבל אצלנו? ״שלום״. אכלנו איתו מאותו מסטינג. שירתנו בגרעין בנח״ל. ישנו שנת צהריים בחדר הילדים בקיבוץ משמרות. היתה לנו נזלת ביחד והתאהבנו באותה נערה בשומר הצעיר.

״שלום״ הוא יותר ממוזיקאי. הוא הסמל האולטימטיבי של הפמיליאריות הישראלית. דביקה, חונקת ועיוורת לחלוטין. ברגע ש״שלום״ הוא יותר ממוזיקאי, הוא קרוב משפחה, הוא סחבק, המעמד שלו הופך להיות כזה שאסור לפגוע בו. אסור לבקר אותו. אסור ללעוג לו. אסור ואסור ואסור. הוא מקבל הנחת חבר. הרי גדלנו על השירים שלו. הוא חלק מאיתנו. בשר מבשרנו. הוא שלנו ואנחנו שלו. בגידה בו היא בגידה במדינה. ״שלום״ מייצג את האידאה של החיים הישראליים, כפי שהיא מגולמת באתוס ארץ ישראל הישנה והטובה. אבל הארץ ההיא, שעדיין מתקיימת בדמיונם של רבים, היא לא יותר מפנטזיה. שקר גס שהאכילו אותנו בכפית כסופה. ו״שלום״? הוא ישנו. גם הוא הפך לאידאה מופרכת. הוא מייצג משהו שגדול ממנו: בדומה לאריק איינשטיין, הוא הפך לספינקס. מאובן מהעבר הסנטימנטלי של ישראל האחוס"לית. ״שלום״ הוא כל מה שיכולנו להיות — ואנחנו כבר לא. אז לפחות יש לנו את ״שלום״. כדי להזכיר לנו את מה שפיספסנו, לפני שהגיעו כל המזרחים והערבים והרסו את החגיגה. ״שלום״ הוא נוסטלגיה לימים שלא ישובו עוד. פטריוטיוּת במסווה של הערכה אמנותית. למפא״יניקים היה פנקס אדום. לצאצאים שלהם — את ״שלום״. חברוּת של כבוד במועדון שהולך ומתרוקן מחבריו. השירים שלו — פסקול הציונות שמאבדת את עקרונותיה. הוא המורד שהפך לאנדרטה. ״שלום״ הוא לא איש העכשיו, הוא לא זמר, הוא אידיאולוגיה. או מה שנשאר ממנה.

המקום ששלום חנוך תפס בתרבות הישראלית חורג מגבולות התרומה האובייקטיבית שלו. וזו תרומה משמעותית, לא נכחיש זאת. אבל גם בזה לא צריך להגזים יותר מדי. כידוע, ״שלום״ אחראי לצמיחתו של הרוק הישראלי. בחוגים מסוימים רק על הדבר הזה היו דנים אותו לחמש שנות מאסר בפועל. יש לו עוד כמה וכמה זכויות שעומדות לצדו. בסדר. זה לא ראיון עבודה. כולנו מכירים את קורות החיים שלו. למעשה, זה מה שנותר משלום חנוך. קורות חיים. דף נייר שמתחיל בסוף שנות השישים הסוערות ומסתיים בסוף שנות השבעים עם כמה בלדות חביבות וגם ״חתונה לבנה״ היה חיקוי לא רע של זמרים צרודים אחרים. ואחר כך? שממה מוזיקלית. יש כאלה שיגידו ששלום חנוך של אמצע שנות השמונים הוא אמן פוליטי, בועט, חשוב. שיגידו. זו בנאליה שמאלנית. אמירות שטוחות כאילו־רדיקליות, עבור המיינסטרים הפצוע של פוסט־מלחמת לבנון הראשונה. ״שלום״ הוא לא המשיח, והשמאל תמיד אהב להמליך על עצמו משיחים. זה כבר עניין פסיכולוגי. זה לא קשור למוזיקה. וכשהמשיח לא בא? אז נותר רק הזיכרון. ישראל הלבנה היא מדינה של זיכרונות. של ימי זיכרון אינסופיים. אני זוכר שלשלום חנוך היו שירים יפים. זה היה פעם. הנה מילת מפתח בהבנה של שלום חנוך — פעם. מזמן. כשהיינו ילדים תמימים. תינוקות של רוקנרול. עברו הרבה שנים מאז. שלום חנוך נשאר שלום חנוך. מסביבו הכל השתנה והוא בשלו, פחות או יותר. זו לא עקשנות. זו לא מקוריות. זה קיפאון יצירתי. ישראל נתקעה שנה־שנתיים אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, כאילו שהיתה אימפריה שלא ניתן להביס. גם שלום חנוך עדיין תקוע שם. ילד פרחים מזדקן, מלך הרוק הישראלי ששר עבור דור של אנשים שגדלו עם תת מקלע עוזי ביד. הפרחים נבלו, העוזי נתקע בבודדת.

״שלום״ (במלעיל סחבקי), האמן, הזמר, המלחין, לא רלוונטי. אני טוען שכבר למעלה משלושים שנה הוא לא כתב שיר טוב. אפילו לא שיר בינוני. אם טינאייג׳ר מתלהב, נאמר, מתמודד בשמינית גמר ב״אקס פקטור״, היה כותב את ״במכונית החדשה של אבא״ ששלום חנוך הוציא בשנת 1994, היינו לועגים לו, ובצדק גמור. זה נשמע כמו תשדיר שירות גרוע לרשות הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים. יש לי חבר אמריקאי. גוי, נו. השמעתי לו באיזו הזדמנות את ״אל תקרא לי עם״ מ–1997. לקח לו עשר דקות להירגע מהתקפת הצחוק שתקפה אותו. הוא פשוט נקרע. ״ווט איז דיס? איטס אה רילי בד מידל־אייג׳ רוקנרול״. אחר כך הוא אמר שזה נשמע כמו זי זי טופ. הצרידוּת המצ׳ואיסטית של ״שלום״. הטקסטים הישירים מדי, כמו פאמפלטים שמאלניים. ההגשה הפומפוזית. הקצב האנכרוניסטי הזה. גיטרות של מילואימניקים עם אצבעות של תפוחי אדמה. אלה דברים שלא עוברים טוב בתרגום. האמת שגם בשפת המקור זה כבר לא עובד מזמן.

שלום חנוך לא אשם בעמדה שתפס בתרבות הישראלית, אבל זה נוח לו. מדי פעם הוא מעניק ראיונות ״נוקבים״ על המצב. זה תחביב ידוע של אמנים מסוגו. מלין על הפוליטיקה החדשה, על הימין, על הוולגריות, מוזיקה מזרחית. כאילו שהיה אורקל חילוני. כן, עוד אורקל חילוני. ראיתם אותו פעם צוחק על עצמו? מפגין אירוניה עצמית בריאה? אני לא. אשמח להתבדות. חנוך משתף פעולה בשמחה עם ממליכיו ומוקיריו. שורה של יס־מנים שכבר שנים מתייצבת לצדו. הם מסמנים אותו כ״איכות״, ואם שלום חנוך זה איכות, אז מה זה זבל? התשובה ידועה מראש.

בתרבות הישראלית או שאין כבוד בכלל או שיש כבוד־יתר. או שאמנים חשובים נעלמים לתהומות השיכחה כאילו שמעולם לא היו קיימים או שהם זוכים למעמד של בני אלים מורמים מעם. או הדרה טוטלית או הערצה אובססיבית. אין אמצע. אנשים נאחזים ב״שלום״ כי כבר אין להם במה להיאחז יותר. הם מפחדים מרצח אב. אם ירצחו את האב, גם הם ימותו. הכל נורא שברירי כאן. שלום חנוך מעניק למעריצים שלו תחושה של יציבות בתוך הכאוס של ישראל החדשה. אם לא יהיה יותר ״שלום״, מה יישאר להם?

כלום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ