שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
28 פרות קדושות

שמעון פרס - איך הפך פוליטיקאי אופורטוניסט למאמי לאומי?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: יעקב סער / לע"מ
רוויטל מדר

כילידת שנת 81׳ שגדלה לתוך החלומות הנצחיים על השלום שעוד שנייה מגיע, שמעון פרס תמיד היה בעיני ההתגלמות בשר ודם של אותו שלום. כשהתודעה הפוליטית שלי התחילה להתפתח, אי־שם בגיל 13, שמו של פרס הלך יד ביד עם הסכמי אוסלו. בהמשך היה זה רצח רבין, ולאחר מכן הנשיאות, שניערו מעליו את הדימוי שדבק בו לאורך השנים כפוליטיקאי אופורטוניסט וחסר עמוד שדרה, שלא אהוד על הציבור.

היום, אחרי הכישלון של אוסלו (עליו יש הסכמה מימין ומהשמאל הלא ציוני — כל אחד מסיבותיו שלו), ועם תודעה פוליטית שאינה מאפיינת נערה בגיל ההתבגרות ששרה לשלום ומדליקה נרות בכיכר, האהדה הלא מותנית שלה זוכה פרס בארץ ובעולם, כמו גם נוצות יונת השלום שלא חדלות מלעטר אותו בכל אשר יפנה, עומדות בסתירה מוחלטת לאדם שהוא בפועל, וכמו מגחכות על המציאות שמובסת פעם אחר פעם על ידי הדימוי הצחור שעטה על עצמו.

לא העבר שלו בשדרות המערכת הביטחונית של ישראל, לא ההקמה של הכור, לא תמיכתו בהקמתן של התנחלויות ולא בניית מרכז פרס לשלום בצמידות לבית קברות מוסלמי ובלבה של שכונת עג׳מי שעברה ועוברת תהליך רדיקלי של ג׳נטריפיקציה — כל אלה לא עומדים בדרכו של פרס לאחוז בתואר יונת השלום הישראלית.

לא רק בתואר זה הצליח להחזיק בניגוד למציאות הרוחשת בשטח. באופן כללי, וביתר שאת מאז שכיהן כנשיא, הפך פרס לקונסנזוס, וככזה דמותו אינה שונה מציפוי טפלון שדבר לא נדבק אליו והוא מונע מהסביבה לעמוד על טיבו של החומר שממנו קורץ שנייה לפני הציפוי.

"לוזר" קראו לפרס לא פעם, מתוקף הפסדיו הרבים במירוץ לראשות הממשלה ולראשות מפלגתו. בה בעת הלוזריות הזאת, שכמו היתה צריכה להדליק אצלו נורה אדומה ואולי לגרום לו להבין שהוא לא מיטיב עם מפלגתו ושעם ישראל לא רוצה בו, וטוב יעשה אם יוותר על החלום, לא עוררה אצל פרס דבר ולא מנעה ממנו להמשיך לנסות לאחוז במושכות.

העובדה שבמשך כהונתו כנשיא נרקם בינו ובין בנימין נתניהו קשר אמיץ נותרה מחוץ לדיון הציבורי שלא תהה על כך שנסיך השלום הישראלי משמש כמגן אנושי לנתניהו, מעבר למה שהתפקיד מחייב. רגע השיא של חברות אמיצה זו — שפרס תיחזק כמי שרואה מעבר לאי־ההסכמות הפוליטיות את טובת המדינה, ומתוקף הממלכתיות כמובן — בא לידי ביטוי כאשר הוא נשלח לייצג את נתניהו בבית הלבן, ושם העטיר עליו מדימוי נסיך השלום שלו, כדי לכסות על אופיו האמיתי. מה שבטוח הוא שאין מקום לפליאה ביחס לתופעה הזאת שנקראת שמעון פרס - הלוא אצלו מה שקורה בפועל תמיד מוצא לעצמו תרגום אחר — נעים, מסביר פנים ומשמר דימוי של מרטיר.

למשל, המרדף המתמשך והעיקש שלו אחר השררה והכוח — ששיאו בכהונתו כנשיא — נתפס אצל פרס כביטוי לצניעות. הוא, בשונה מאחרים, לא נתפס כמי שתפס עוד ג׳וב אלא כמי שלוקח על עצמו את התפקידים השונים כי זהו צו השעה ואין ברירה. אז מה אם לטובת תפקידו האחרון כנשיא הקריב את חיי הזוגיות שלו? אז מה אם הוצאות בית הנשיא בזמן כהונתו הרקיעו שחקים? על שכמותו לא ראוי להרעיף ביקורת מטופשת כל כך כמו זו. אלו זוטות, לא עניינים שיש להטריד בהם את יונת השלום הישראלית. הוא, שהיה שנוא שנים רבות כל כך, התאהב כנראה במיתוגו החדש כקונסנזוס לאומי ונזהר מלהיתפס באמירות נחרצות ומשמעותיות שיערערו את המעמד הזה. במקום זאת הוא דבק בקלישאות ריקניות שנשמעות כמו שפה שהוא עצמו המציא ורק הוא מבין ("אני עשוי מהעתיד"; "אני לא מקווה לתלות, אני תולה תקוות").

מה הפך את פרס לכזה? תשובה אחת לכך נעוצה בעובדה שפרס, דווקא משום שיש ביכולתו להמשיך לדבוק בתדמית שלו מבלי לתת לעובדות לטשטש דבר, הוא התגלמות הדימוי האולטימטיבי של ישראל כמדינה קטנה שמוקפת באויבים וכל פעולותיה מונעות אך ורק מתוקף דאגתם האינסופית של מנהיגיה לביטחון אזרחיה, ולא מתוקף הציניות והרעב לשטחים ולכוח — כי עמוק בפנים היא רוצה שלום. פרס הוא תרגיל מופת ביחסי ציבור, ומי אם לא ישראל תעריך אשף שכזה?

בישראל רדופת השואה ומוקפת המדינות הערביות שבהן היא רואה אויב, ראוי לשמר היטב אנשים כמו פרס. אחרי ככלות הכל, כאחד מעלי התאנה של ישראל, אי אפשר לוותר עליו, ולא רק בגלל דעת הקהל העולמית. היכולת לכונן דימוי כזה ולהחזיק בו בניגוד מוחלט למתרחש בשטח נתפסת בישראל כאמנות, כעניין שיש להביט עליו מקרוב וללמוד אותו היטב, למען הדורות הבאים שיצטרכו להסביר לעולם איך זה שבחתירתה של ישראל לשלום מעורבות כל כך הרבה מלחמות ונערמות עוד ועוד גופות של פלסטינים ופלסטיניות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ