שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכל זמיר
מיכל זמיר
איור: יעל בוגן
מיכל זמיר
מיכל זמיר

מאז כינונה של הממשלה האחרונה קרה משהו מוזר לעברית. ככל שהמציאות הופכת לגסה, כך הולכת השפה ומתעדנת. ככל שהאלימות יותר ישירה וברוטאלית נעשים הדיבורים יותר עקרוניים. ככל שהאקט יותר דפוק ובזוי וסוטה, כך השאלות העולות יותר יסודיות ופילוסופיות, אחוזות בבשר האומה, נוגעות בנושאים "לא פשוטים", משקפות מגמות של הקצנה ואסקלציה, אין להן "מענה" וגם אין להן "מענים".

סוטה מין כמו ישי שליסל, חבורות של בנדיטים שממלאות את כיכר ציון, אוהדי כדורגל עלובים שמשחקים במאפיה, כנופיות סהרוריות שאפשר לחשוב שהם מעטים, אבל הם פרים ורבים ושורצים, פרחיאדה שלא תימנה מרוב, מחלצים מאיתנו מילים גדולות: "ציבורים" ו"מגזרים", "זהות" ו"ציונות", "רוח היהדות" ו"אור לגויים". רגלינו בשלולית של רפש וראשנו ב"מרקם החיים העדין שבנינו במדינת ישראל ובירושלים בפרט". כל פיפס חושף מיד את ה"כאב" וה"טראומה" וה"פוסט טראומה", ומגלה פצעים מדממים, הממאנים להגליד. ואם לרגע נתקענו, נשלוף חיש מהר גם "קיפוח" ו"דור שני".

צילום: אי־פי

העובדות ידועות: בלילה אחד נדקרו שישה מן הצועדים במצעד הגאווה בירושלים. שירה בנקי מתה מפצעיה. שעות אחדות לאחר מכן הועלו באש שני בתים בכפר דומא ליד שכם; אחד הובער על יושביו, משפחת דוואבשה. עלי התינוק בן השנה וחצי מת מיד, וסעד אבי המשפחה מת לאחר עשרה ימים. מיד נעשו הילדים ל"ילדים של כולנו", ועל נס הועלו ה"חירות והזכות של הכל להביע את זהותם והשקפת עולמם". יש לנו ערכים ואנו חיים בהם, לא ברצף אפור של עובדות משמימות, כמו שריפה של בית הספר הדו־לשוני ושל הנער מוחמד אבו חדיר ושל כנסיית הלחם והדגים, זוטות שאירעו בסמיכות זמנים. האשמים ייתפסו, מה שמעניין באמת זה מה יש לרמב"ם להגיד. מה יחסו של הרמב"ם לפולחנים של עובדי אלילים. ועל הדרך מתגלה כל מראיין ברדיו כמומחה לתיאולוגיה נגטיבה ולי"ג העיקרים, ובין לבין מזכירים לנו, ברוח הרמב"ם, ליטול ידיים ולהסתפק בארוחת בוקר קלה. וכאילו לא נשרפו דברים מעולם, מתפלפל הדיון ונוגע בשאלות יסודיות של סמכות — אם, לשיטת הרמב"ם כמובן, מוטלת האחריות לביעור כנסיות על השלטון או שמא זוהי קריאה ליחידים. עניין של פרשנות, מתברר, ונמצאנו אוחזים בסוגיה עם בנצי גופשטיין. זה בא טוב עם הרמב"ם, למה לנו ישעיהו ליבוביץ או דוד הרטמן או משה הלברטל. דור דור ופרשניו. ואדם מן השורה בהחלט עשוי להתבלבל בנוגע ליחסים הנרקמים בין פואטיקה לפרקסיס, ואולי אין זו אלא הגאולה העולה מן הביבים. כי חיינו הם ביב גדול ומסריח, אבל המילים ברום הרקיעים.

זה אזור המרעה הטבעי של הפרות הקדושות, זה מה שהן אוהבות ללחך, מטאפורות גדולות. ואנחנו מספקים. בחודש יולי השנה התקיים פסטיבל קתרטי במשך שבוע, וודסטוק של הבכיינות. עשור להתנתקות, כלומר לפינוי של בין 10,000 ל–15,000 בני אדם, במהלך מדיני שזכה לתמיכת הכנסת (וסקרים מלמדים שגם לתמיכת הציבור), שֶגּוּבָּה בתשלום נדיב של פיצויים — מדברים על עשרה מיליארד. אולי לא מספיק, אולי לא יעיל, אבל לא התכנסנו לשמה של בוכהלטריה, ואפילו לא לטובת "מענים", ובטח שלא לשם התמסמסות ביורוקרטית. אנחנו מדברים על הנפש, על הזיכרון, על הגירוש. ולנגד עינינו התכנסו אגודות הזוכרים וחשפו את הפצע, זה הממאן להגליד, מדמם עצמו לדעת, לא מניח, צורב בגעגועים שאינם מרפים, מאולחש בשבועות לזכור ולא לשכוח, חורבן הבית, שואה, פוגרום, חורבות שבלב, אמנם מטאפוריים, אבל מטאפורי בביבים שלנו זה הרבה יותר כואב.

אצלנו, הדם הוא הנפש, ונפש זה טראומה, וטראומה זה עניין הרבה יותר מזכך. קליניקה של פסיכולוג זה כיף, להבדיל ממשרד של רואי חשבון וערימות של ניירת. פרטים טכניים זה עניין לפקידים ואנחנו, כזכור, רועים בשדות הנפש, מטיילים ביערות של סמלים. על כן לא נתנו דעתנו לשעמום הפרוזאי שבעצם אותם ימים, באותו 15 ביולי, התיר בג"ץ לצבא להרוס את הכפר סוסיא, שתושביו יושבים על אדמותיהם השייכות להם משפטית כבר מאות בשנים, רק כדי שלהתנחלות סוסיא, שהוקמה ב–1983, ובעיקר לישיבה הקיימת בה, יהיה יותר נוח להתרכז בשאלות של תורה וסביבה ולרדת לשורש נשמתם של הלומדים.

כשזה נוגע לפלסטינים המילים מדודות: צווים משפטיים, עתירות, ועדות תכנון צבאיות, תוכניות מיתאר, ומרוב בוכהלטריה לא הזכרנו אנשים שיישארו בלא קורת גג. לא צריך להגזים. באמת. אולי על שום כך חשתי רווחה מסוימת למשמע סגנונה הצ'כונתי של שרת התרבות מירי רגב, היה בזה משהו מרענן. נמצאנו למדים שרגב לא רק מייצרת פרות קדושות, אלא גם יודעת לשחוט כשצריך. סוף־סוף היא בהמה ואנחנו קפוצי תחת; היא יושבת על הקופה וכולנו קבצנים. תבקשו יפה — תקבלו. תעכירו את האווירה — תקבלו קדחת. בכל זאת, מדובר בצנזורית.

מכל המגזרים והציבורים בארץ, זכינו אנחנו והפלסטינים לחזות ברגע נדיר של איחוד בין שפה לעולם, בין דיבור למציאות, בין תמונה לפסקול של הסרט. אוצר מילים עממי, שווה לכל נפש, מינימום הפשטות, מינימום "זהות" ו"חירות" ו"הבעה עצמית". המילים הגדולות שמורות לסוגות עיליות, למופעי הראווה של ארגון להב"ה בחתונות מעורבות, או לתיאטרון החיים של נוער הגבעות ואסופת הפושטקים בחוות גלעד. שם יש גם מחזה וגם קונפליקט דרמטי ובתום ההצגה מתקיים דיון בהשתתפות הקהל. לא סתם דיון, יש קתרזיס, קריאות לחשבון נפש, זעקות מה־קרה־לנו? וניסיונות להבין, כלומר לטשטש. זה פואטיקה, זה אריסטו, זה דרמה. ואתם, כפויי טובה, רוצים כסף? תרקדו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ