הלוויות המוניות לחיילים בודדים - מה זה באמת אומר על הישראליוּת? - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

הלוויות המוניות לחיילים בודדים - מה זה באמת אומר על הישראליוּת?

נכון זה מרגש שרבבות בני ישראל מלווים חייל בודד בדרכו 
האחרונה או משתתפים בחתונה של זוג גלמוד? לאו דווקא

עידו קינן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צילום: רמי שלוש
עידו קינן

ביולי 2014 הגיעו 50 אלף איש שגויסו מפה־לפייסבוק ללוות את שון כרמלי ומקס שטיינברג בדרכם האחרונה, אף שלא הכירו את שני החיילים הבודדים שנהרגו במבצע צוק איתן. זו השלמת מניין לאומית. זו תמיכה בבני המשפחות של החיילים המנוחים. זהו עידוד לחיילים החיים, שירגישו שיש מישהו שעומד מאחוריהם. זו הפגנת כוח מול האויב בזמן מלחמה, כשם שמספר המשתתפים בהפגנה הוא הפגנת כוח מול היריב הפוליטי. וזה גם ניסיון להראות שאתוס הגבורה הציוני אולי חבוט — קשה לו להתניע בבוקר ומנועו רועש — אבל הוא עדיין סוחב בעלייה לירושלים ועוד רחוק מלהיות פיתיון לגנבי מתכות בבאב אל־וואד.

אבל השתתפות המונית באירועים של זרים אינה מוגבלת להלוויות צבאיות — מאות השתתפו בהלוויה של אדם ערירי מאשדוד שמת ממחלה, אשה גלמודה מבאר שבע, ניצול שואה מאשדוד וחולת סרטן שהקדימה את מסיבת בר־המצווה של בנה כדי להספיק לחגוג איתו. את המניעים של הפילנתרופיה הזאת צריך לחפש מחוץ לפטריוטיות המיליטריסטית.

בספר (ובסרט) "הקיץ של אביה", שמתרחש בשנות החמישים, מציגה המחברת גילה אלמגור את הישראלי המכוער באמצעות מסיבה־שאיש־לא־בא לכבוד יום הולדתה של אביה, בתה הקירחת־בגלל־הידבקות־בכינים של הניה פגועת הנפש. בישראל של שנות העשרטיז זה סיפור אחר לגמרי. היום ללכת לבר מצווה, חתונה או, להבדיל אלף אלפי משתתפים ששמעו על כך בפייסבוק, הלוויה של אדם זר, זו מצווה. כאשר נשמעת ברשתות החברתיות ווטסאפ ופייסבוק התרעת "הקיץ של אביה", אומת הרשת הישראלית מתגייסת להגיע ולשמח את החוגגים, ונותנת לסיפור עצוב סוף שמח.

אבל הסוף הזה הוא לא באמת סוף, ולכן לא באמת שמח. ההמונים הם סוללת כיפת ברזל שנפרשת סביב החוגגים, ליירט את בדידותם לערב אחד, שבסופו היא מתקפלת ועוברת הלאה, להיפרש באירוע הבא. החוגגים נשארים לבד, מול יוקר מחיה ויוקר דיור ושירותי רווחה מתפוררים וביטוח לאומי שיעשה הכל כדי לא לעזור וקרנות פנסיה שמכרסמות את העתיד, ובלי משפחה שיכולה להקל קצת את העול, מורלית אם לא כלכלית. במקרה של חללי צה"ל, המדינה שולחת אותם לחזית, אבל העם הוא זה שמלווה אותם בדרכם האחרונה בחזרה. הסמליות כל כך גסה שהיא מביכה.

הבדידות שאותה באים ההמונים להפיג היא הבדידות שלהם עצמם, אל מול מדינה שכנראה לא תהיה שם כשהם באמת יזדקקו לה, אם הם אנשים רגילים ומתפקדים וקל וחומר אם הם ניצולי שואה, חולי סרטן, עריריים או חיילים בודדים. מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז נתראה בשמחות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ