28 פרות קדושות

מי רוצה להיות מאושר? פרופ' רוני שב חקר וגילה

הרבה אנשים חושבים שכסף היה עושה אותם מאושרים, כמעט כולם 
מתעקשים שילדים זה שמחה ונראה לנו שצעירים נהנים יותר — האומנם? 
פרופ' רוני שב, כלכלן אושר, שחוקר ומכמת את הגורמים המשפיעים על 
הרגש שכולנו משתוקקים אליו, מסביר למה הסוגיה הזאת מורכבת מהצפוי. 
לא תמצאו כאן רשימת עצות, אבל הצלחנו לחלץ ממנו כמה טיפים

דורון חלוץ
ברלין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אנשים שמחים חוגגים בפסטיבל בציריך. שווייץ מדורגת במקום הראשון במדד האושרצילום: רויטרס
דורון חלוץ
ברלין

"קבעתי עם האושר/ והוא לא בא/ זה לא נורא" (אביב גפן)

נפתח בתרגיל מחשבתי. אתם מתבקשים לבחור בין שתי אפשרויות: להמשיך בחייכם כפי שאתם מכירים אותם, או להפקיד את מוחכם במכונה שבה הוא יבודד ויישמר ללא רבב, כשהאזורים שאחראים לתחושת העונג יגורו באופן קבוע ומדויק, ללא תופעות לוואי. כך תחיו חיים ארוכים, שמחים ובעיקר מאוד מענגים. הניחו גם כי אין סיכוי לפגם במכונה. לא תהיה שום פאדיחה, למוחכם לא יאונה כל רע. התיענו לאתגר? מה תעדיפו, את שגרת היום־יום או פנאן בג'ריקן?

הרבה לפני המציאות המדומה של סרטי "מטריקס", תיאר הפילוסוף האמריקאי רוברט נוזיק את ניסוי "המוח במכל" בספרו "Anarchy, State and Utopia" מ–1974. אם עונג והנאה הם חזות הכל, תהה נוזיק, מדוע חשים אנשים רבים רתיעה מההבטחה לאושר נצחי בראש צלול, להדוניזם מוחלט?

"רוב האנשים יסרבו למכונה, כי היא שוללת מהם את האוטונומיה", מסביר פרופ' רוני שֵׁבּ, מרצה למינהל עסקים ולכלכלה באוניברסיטה החופשית של ברלין, המתמקד בחקר גורמים המשפיעים על האושר. אושר אינסופי כשלעצמו, אומר שב, אינו מספיק — אם הבחירה כיצד לפעול להשגתו אינה חופשית.

שב: "בספר 'HAPPINESS BY DESIGN', שהיה רב־מכר בבריטניה, פול דולאן, פרופסור למדיניות ציבורית, מתייחס לאושר כשילוב בין הנאה לתכלית. אם שואלים אנשים על מידת ההנאה שלהם בעת ביצוע פעילויות שונות — משחק עם הילדים שלהם מדורג במקום הכי נמוך, למעט עבודה. זה לא מפתיע. אחרי תשע שעות עבודה ועוד שעה בפקק תנועה, כשאתה כבר מגיע הביתה, רוצה לנוח, ובא אליך ילד קטן שתובע לשחק איתך — זה תזמון גרוע.

"לעומת זאת, בסופי שבוע אנשים מדווחים על רמת הנאה גבוהה בעת משחק עם הילד. וזה קשור לאוטונומיה. אחרי שישנו ונחו, הם מוכנים לשחק מתוך בחירה, לא כי הילד דרש. באשר לתכלית, אם אני מקריא לילד שלי את אותו סיפור בפעם ה–25, זה משעמם והייתי מעדיף לשתות בירה עם חברים. אבל אני רוצה שהילדים שלי ייהנו, ולכן לפעילות הזאת יש משמעות עבורי".

רוני שב. מפגין יחס ביקורתי כלפי דירוגים של מדינות ביחס לרמת האושר של תושביהןצילום: Anja Sinang

אושר וכסף

הניסוי של נוזיק ומחקריו של דולאן מתוארים בספר "מודדים אושר", שכתב שב עם שני עמיתים מאוניברסיטת מגדבורג, יואכים ויימן ואנדראס קנאבה. זה לא ספר עזרה־עצמית ברוח "תאהבו את עצמכם והכל יהיה מדהים", אלא סקירה נגישה של התפתחות המחקר המדעי על אושר בתפר שבין פסיכולוגיה, כלכלה, סוציולוגיה ומדיניות ציבורית. שב מכנה זאת "כלכלת אושר", ולפעמים "מחקר אושר" או "מדע האושר".

כפי שניתן לצפות מספר שנכתב על־ידי שלושה כלכלנים, הדגש הוא על כסף (הוא יכול לקנות אושר? אם כן, איך? אם לא, למה לא?) אך השלושה סוקרים גם מחקרים על הקשר בין אושר ותחושת סיפוק מהחיים, לבין פוליטיקה, חברה, ערכים, ילדים וחתונה. במקור פורסם הספר בגרמנית ב–2012. מהדורה מעודכנת באנגלית הופיעה לפני כמה חודשים תחת השם "Measuring Happiness: The Economics of Wellbeing", בהוצאת הספרים של אוניברסיטת היוקרה האמריקאית MIT.

"באופן מסורתי", אומר שב בשיחה המתקיימת במשרדו הנאה ורחב־הידיים בדאהלם, פרבר עשיר ושקט של ברלין, "כלכלנים לא מתעניינים באושר, אלא במיקסום תועלת. הם מאמינים שמוטב יותר מאשר פחות, ושאם אנשים הם רציונליים ויכולים לקבל החלטות נבונות, הם תמיד יבחרו באפשרות הטובה ביותר עבורם. זה הופך את הצורך לחקור אושר למיותר, כי אפשר 'לראות' אותו בהעדפות של אנשים. למשל, אם אתה מעדיף לשתות קפה על פני תה באופן עקבי, אז קפה עושה אותך מאושר יותר ולא צריך לחקור אושר בנפרד".

לשב, אגב, יש מכונת קפה במשרד, והוא מגיש קפוצ'ינו מתוקתק בספלים מעוצבים. "צריך גם הנאות בעבודה", הוא מסביר. כיוון שתה וקפה וכל דבר אחר קונים בכסף, המדד העיקרי של הכלכלה הניאו־קלאסית לרווחת הפרט הוא רמת ההכנסה. רווחה חברתית של מדינה מזוהה, בהתאמה, עם חוסנה הכלכלי ונמדדת לפי רמת התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). צמיחה כלכלית, כלומר עליית התמ"ג, מובילה לשיפור ברווחתם (הממוצעת) של תושבי המדינה, לפי גישה זו שגם הלמה היטב את רוח הזמן בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. "אנשים רצו בעיקר שגשוג כלכלי ועתיד שיוכלו להאמין בו", כותבים שב ועמיתיו בספר. "בחברות מערביות, בתקופה שאחרי המלחמה, משמעותה של חתירה לאושר היתה בראש ובראשונה ביטחון וצמיחה כלכלית".

פרדוקס איסטרלין

בשלהי שנות ה–60 התגלו סדקים בגישה זו, עם מרד הסטודנטים באירופה ותנועת השלום בארצות הברית, והדגש הגובר שניתן בעקבותיהם לערכים כמו דמוקרטיה, חירות, זכויות אזרח ואיכות הסביבה. למרות זאת, המרדף אחרי האושר נותר מטריאלי בעיקרו. האתגר העיקרי לגישה זו, לדברי שב, הגיע דווקא מהאקדמיה, כשהכלכלן ריצ'רד איסטרלין הצביע ב–74' על פרדוקס הנובע ממנה, במה שנתפס כ"מתקפה נגד הכלכלה הסטנדרטית".

אף שברמת הפרט קיים קשר חיובי בין הכנסה לאושר (שב: "כלומר, אנשים עשירים נוטים להיות מרוצים יותר מהחיים בהשוואה לעניים") בהשוואה בין מדינות שונות לא נמצא קשר מקביל בין רמת ההכנסה הממוצעת במדינה לרמת האושר הממוצעת של תושביה (לפחות בקרב מדינות מפותחות). "איסטרלין הוסיף וטען גם שלאורך זמן, תושביהן של מדינות שצומחות במונחים ריאליים לא נעשים שמחים יותר, חרף הגידול בהכנסה הממוצעת", אומר שב.

בארצות הברית, למשל, ההכנסה הממוצעת עלתה בהתמדה אחרי מלחמת העולם השנייה, אך עד ראשית שנות ה–70, כשאיסטרלין נבר בנתונים, לא נרשם כמעט שינוי ברמת האושר הממוצעת שם. הסתירה בין הממצאים ברמת הפרט, המיקרו־כלכלית, לממצאים ברמת המדינה, המקרו־כלכלית, זכתה לכינוי "פרדוקס איסטרלין" והולידה בעשורים הבאים מחקרים רבים שניסו להסביר אותה, או לסתור אותה. מהמחקרים ומהוויכוחים הללו צמחה "כלכלת אושר" כתחום מחקר.

ריצ'רד איסטרלין. הצביע על פרדוקס: אף שברמת הפרט יש קשר חיובי בין הכנסה לאושר — ברמת המדינה איןצילום: Philip Channing

אחת הפרשנויות שהוצעו לממצאים הללו היא שלא ההכנסה האבסולוטית של הפרט משפיעה על רמת האושר שלו, אלא המיקום היחסי שלו בהיררכיה החברתית, הנגזר ממנה. "כלומר, אם ההכנסה שלך גבוהה או נמוכה יותר משל אחרים. מי שתומך בטענה הזאת באופן מובהק הוא החוקר ריצ'רד ליירד, שאומר כי פרדוקס איסטרלין נובע מכך שרמת הכנסה מתפקדת כסמל סטטוס. אלא שדירוג יחסי הוא משחק סכום אפס: אם הדירוג היחסי של אדם אחד משתפר, הדירוג היחסי של אחר יורד, כי תמיד יהיה מישהו שהוא מקום ראשון, מישהו שהוא מקום שני וכן הלאה.

"כיוון שאנשים בוחרים את מכסת העבודה שלהם בהתאם להכנסה המוחלטת, ולא למיקום היחסי, התחרות על הסטטוס דוחפת אותם לעבוד יותר מדי. במקום לעשות מנגל ביחד, הולכים לעבודה ביחד, כדי לקנות מכונית גדולה יותר מזו של השכן. כשבהמשך גם השכן קונה מכונית גדולה, ההנאה מתקלקלת. הניתוח של ליירד הוביל אותו לקרוא לממשלות להטיל מסים פרוגרסיביים על הכנסה, כדי שאנשים יעבדו פחות.

"אני לא בטוח שהוא צודק. ליירד מתעלם מהיתרונות שיש לכסף. הכנסה גבוהה יכולה לקנות עוד פנאי: מי שהתעשר צעיר יוכל לפרוש לפנסיה מוקדמת, לצאת לשבתון, לשכור מזכירה. יש גם קשר בין הכנסה לתוחלת חיים, ואגב, יש מי שטוען שבגלל זה מערכות פנסיה הן רגרסיביות: עשירים חיים בממוצע יותר מעניים, ולכן נהנים מתשלומי פנסיה לאורך זמן רב יותר. ברמה המצרפית (אגרגטיבית) עוד כסף משמעותו גם שאפשר להכשיר רופאים נוספים, לבנות בתי חולים, להקצות עוד כסף למנגנוני חלוקה־מחדש. הכנסה נוספת משמעותה אפשרויות נוספות. זו יכולה להיות השתתפות בתחרות על סטטוס, ובאותה מידה אפשר לבחור לנצל את הכסף בצורה שתגרום לך להרגיש אדם טוב, למשל, לתרום אותו למטרה שחשובה לך".

חוקרים אחרים גזרו מפרדוקס איסטרלין מסקנות מרחיקות לכת אף יותר, כמו החוקר יו וואנג נג (Yew–Kwang Ng)ׂ שטוען כי צמיחה כלכלית פוגעת במשאבים הטבעיים של כדור הארץ, שהמרדף המתמשך אחרי הכנסה גבוהה יותר כרוך בעלויות חיצוניות, שפוגעות ביעילות המשק, ולכן יש להטיל על ההכנסה הגבוהה מסים, וכי הבחירה מה לעשות בכסף לא מעידה בהכרח על העדפות צרכניות ברורות, אלא על "הטיה עקבית, הנובעת מצרכנות עודפת". במאמר מ–2008 קרא יו וואנג נג להפוך את תחושת האושר של הפרט למדד מרכזי, שיש למקסם, כולל באמצעות כימיקלים שונים, אם ניתן.

אז אולי אושר זה כדור אקסטזי? זריקת הירואין? איך הגענו ממיסוי הכנסה ללגליזציה של סמים?

"כל אחד צריך להחליט עבור עצמו מה זה אושר. אם צריכת סמים מסבה אושר למישהו, והוא מסוגל להחליט על כך בעצמו, באופן אוטונומי, בלי שהתנהגותו תשפיע על צד שלישי — משפחה, שירותי רווחה — כלומר, אם אין לכך השלכות חיצוניות, למה לא? אנשים יודעים מה הכי טוב להם וצריכה להיות להם הזכות להחליט על כך. אבל הממשלה מחליטה עבורנו גם עם מי נוכל להתחתן ועם מי לא, למשל".

הכל יחסים

בספר מציינים שב ועמיתיו את המשתנים העיקריים הקשורים, לפי המחקרים, לרמות האושר של אנשים: סביבה חברתית איתנה — הכוללת קשרים חברתיים רבים וחזקים, משפחה תומכת ונישואים יציבים — תורמת לסיפוק גבוה מהחיים. אבטלה — להפך. אובדן בן/בת הזוג, בגלל מוות או גירושים — קטלני. בריאות רופפת — גם. לתהליך ההזדקנות נלווית לרוב דווקא עלייה ברמת שביעות הרצון מהחיים. הכל בממוצע, כמובן.

שב עצמו חוקר קבלת החלטות, "בעיקר במצבים שבהם אנשים לא יכולים להחליט באופן חופשי. למשל, במקרה של אבטלה שלא מתוך בחירה. התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית תגיד: הפגיעה באושר, או בתועלת, כתוצאה מהאבטלה, שווה לאובדן ההכנסה מהעבודה, בניכוי הפיצוי החלקי שמהווה עודף הפנאי. אבל אם תשאל מובטלים, חלקם מדווחים על רמה נמוכה יותר של אושר גם אחרי שפיצו אותם על אובדן ההכנסה. למשל, כי להיותם מובטלים עלולה להתלוות סטיגמה של עצלנות, או כי הם לא יודעים מה לעשות עם עודף הפנאי שיש להם עתה.

"ממחקר אושר אפשר ללמוד אילו גורמים פוגעים במידה הניכרת ביותר באושרם של אנשים, ואילו גורמים משניים ביחס לכך, ולגבש מדיניות טובה יותר כתוצאה מכך. אם הבעיה העיקרית היא הכסף, אולי כדאי לתת פיצוי כספי. אם המובטלים לא יודעים מה לעשות עם הפנאי שיש להם כעת, כדאי לספק פעילויות, שיעורים, אפשרויות התנדבות. אם מדובר בפגיעה בהערכה העצמית שלהם — זה טיעון בעד התערבות ממשלתית בשוק העבודה. אם כי היא עלולה להוביל לכך שחלק מהמשרות יהיו כרוכות בסטיגמה, ואז הפגיעה בהערכה העצמית לא נפתרה. במקרה כזה עדיף, אולי, ליצור שוק עבודה גמיש, שבו לחברות קל לשכור אנשים וגם להיפרד מהם. זה קיים בדנמרק, למשל. אם מפטרים אותך שם, הממשלה עוזרת למצוא עבודה חלופית ובינתיים אתה זכאי לדמי אבטלה בגובה 90% מהכנסתך".

אז מה זה אושר? כשאנחנו מדברים על כלכלת אושר, מה מודדים, בעצם?

"מספר התשובות כמספר האנשים. זה יכול להיות רגע מאושר, מצב רגשי, הנאה, היחס בין תחושת עונג לתחושת כאב, מצב פסיכולוגי. בסקרים, בדרך כלל מבקשים לדרג את מידת שביעות הרצון מהחיים, וזה משמש כמדד לרמת האושר. לאושר יש היבט קוגניטיבי — הערכה, שיפוט מודע לגבי השאלה עד כמה החיים טובים אליך — למשל, אם אתה מועסק ומרוצה מכך, או מובטל וחש שאלה לא החיים שנועדת לחיות; והיבט רגשי של רווחה, שלא ניתן לעשות לו מניפולציה באופן מודע. אתה נשאל אם אתה רגוע, מתוח, מאוים וכן לגבי רגשות אחרים — חיוביים ושליליים — ואת התשובות מנסים החוקרים לצרף ולסכם בצורה הגיונית לכדי מדד.

"אבל אז עולות שאלות נוספות: על איזו יחידת זמן מסתכלים? האם יש משמעות לדיון על אושר בנקודת זמן ספציפית, או שצריך לדבר על יום שלם, חודש, שנה, חיים? לבקש הערכה כללית, רטרוספקטיבית, או לבקש מאנשים לדרג את מידת האושר שלהם בעת פעילויות שונות, ולהתחשב גם בכמה זמן הן נמשכו?"

זו מדידה סובייקטיבית, וכלכלנים מעדיפים לרוב מדדים אובייקטיביים — רמת הכנסה, מחיר.

"זו גם שאלה פילוסופית. שביעות רצון מהחיים — זה, כמובן, רק למי שחי. אבל זה אומר שאי־אפשר לבחון את ההשלכות על מידת האושר של חיים קצרים לעומת חיים ארוכים, כי אי אפשר להשוות בין מידת האושר של אדם שימות בגיל מסוים למידת האושר שהיתה יכולה להיות לו אילו חי עוד כמה שנים. האם 7 שנות חיים ברמת אושר מקסימלית, 10, מקבילות ל–10 שנות חיים ברמת אושר 7? בכלכלת בריאות מנסים לחשב יחסי חליפין — למשל, כל שנת חיים של אדם בריא נספרת כשנה שלמה. לעומת זאת, אם מישהו חולה בסוכרת — על כמה שנות חיים הוא יסכים לוותר, כדי לחיות חיים בריאים לגמרי? ציר הזמן חשוב. מה גם שלעומת השעון, שהוא לינארי — שנייה אחרי שנייה אחרי שנייה — תחושת הזמן אינה לינארית. כשאתה מרותק, שעה עוברת כמו שנייה. כשאתה משועמם, כל שנייה היא נצח. האם שנייה של ריגוש יכולה לפצות על שעה של שעמום? כל אחד והתשובה שלו, זו שאלה פתוחה".

אושר הוא מושג מופשט, ואילו לסקאלה — נניח 0 עד 10 — יש התחלה, אמצע וסוף. מה אומר ה–0? וה–10? וה–8? האם אנשים שונים מתייחסים למספרים הללו באותו אופן?

"נכון. אם שנינו 8, האם אנחנו מאושרים באותה מידה? האם ה–8 של מישהו כסטודנט דומה ל–8 שלו כאבא ואיש משפחה? גם מצב־רוח משפיע. אם שואלים אותך כמה אתה מרוצה מהחיים בדיוק כשיש לך שפעת, אתה עשוי לענות '5' רק בגלל השפעת. גם מזג האוויר עשוי להטות את התשובות. הבעיה נפתרת אם יש הרבה נתונים, הרבה אנשים, הרבה שאלות — כי כך אפשר לבדוק כיצד אספקטים שונים משפיעים על התשובות".

הפרדת האושר לרכיב קוגניטיבי ורכיב רגשי מניבה תוצאות מעניינות, שכן דפוס היחסים של כל אחד מהם עם רמת ההכנסה שונה. מחקרים שונים, שנסקרים בספר, מצאו קשר חיובי בין רמת הכנסה לסיפוק בחיים (הערכה קוגניטיבית של אושר). הקשר שבין רמת הכנסה להיבט הרגשי, לעומת זאת, היה חלש בהרבה. לפי מחקר של דניאל כהנמן ואנגוס דיטון מ–2010, בארצות הברית הקשר אף היה מוגבל לבעלי הכנסה שנתית נמוכה מ–75 אלף דולר. מעל לסף זה לא נמצא קשר בין רמת ההכנסה של הפרט לרגשות שהוא חווה. רק מתחת לו שיחק כסף תפקיד במידת הרווחה הרגשית של אנשים שונים.

היחס לאושר עשוי גם להשתנות בין מקומות, זמנים וחברות שונות: במידת החשיבות המיוחסת לו, בגורמים שנחשבים כקשורים בו.

"זה קשור גם לחיברות. אצל הצרפתים, למשל, מקובל שארוחות בבית נמשכות זמן רב, וגם כשהולכים עם עמיתים למסעדת מזון מהיר כמו מקדונלד'ס, הארוחה נמשכת בממוצע יותר מאשר המקבילה האמריקאית. וכיוון שקשרים חברתיים מבוססים תורמים לאושר, זה עשוי להשליך על כך".

מה הטעות הנפוצה ביותר לגבי אושר?

"שיש דרך ידועה ומוגדרת להשיג אותו".

בהקשר הזה, שב מסתייג מהסקרים הרבים המדרגים אומות שונות לפי מידת האושר הממוצעת של תושביהן, "כי בהשוואות בינלאומיות ובין־תרבותיות המדדים לא מספיק אובייקטיביים. אם שואלים מישהו בשטוטגרט פעם אחת ויחידה איך הוא מרגיש באותו רגע — אם הוא יענה 'GEHT SO', זה עשוי להעיד על כך שהוא די שמח וכמעט נרגש. להגיד שם על ארוחת ערב ‘GEHT SO’, זה סימן שהיה בסדר גמור".

ואילו פה, בברלין, הטבח ייעלב.

"בדיוק. לכן לא ברור אם ניתן להשוות ביניהם, למרות שהתשובות זהות. לעומת זאת, אם אנחנו יודעים ממדידות קודמות שמישהו עונה בדרך כלל 'ככה־ככה', וכעת הוא משיב 'לא משהו' — ברור שחלה ירידה במידת האושר שלו. זה מידע יותר מהימן בהשוואה למידע שמתייחס לנקודת זמן אחת. מחקרים בכלכלת אושר בוחנים כיצד הבדלים במדדים שונים קשורים או לא קשורים להבדלים ברמות האושר. הם לא מתייחסים לדירוגים של רמות אושר בנקודת זמן יחידה וספציפית".

בלי המלצות

באפריל התפרסם דוח האושר העולמי לשנת 2015 המדרג 158 מדינות לפי מידת האושר הממוצעת של תושביהן. את הדוח ערכו שלושה כלכלני אושר בולטים (ליירד בכללם) והוא נערך בשיתוף עם האו"ם. הרעיון, לפי אתר האינטרנט של הפרויקט: "להראות כיצד המדע החדש של אושר מסביר הבדלים אישיים ולאומיים במידת האושר. הדוחות הללו משקפים דרישה עולמית להקדיש תשומת לב לאושר כקריטריון למדיניות ממשלתית", המתמקדת בתוצר המקומי הגולמי.

בפסגת הדוח הנוכחי עומדת שווייץ. כמו תמיד, שלוש מדינות סקנדינביה מדורגות בעשירייה הראשונה (דנמרק שלישית, נורבגיה רביעית) וגם הנורדיות האחרות עושות חיל (איסלנד שנייה, פינלנד שישית). וישראל? הפתעה! מדורגת במקום ה–11, לפני ארצות הברית (15) לוקסמבורג (17) ובריטניה (21). איך בדיוק נקלענו למילייה האופטימי הזה? כלום שכחו הישראלים את מחאת המילקי, יוקר המחיה, השחיתות הפוליטית, שרה נתניהו? מה בדיוק מעורר אושר במדינה שכופה שירות צבאי ושהגמוניה דתית מגבילה בה את חירויות הפרט? פלוס מלחמות תכופות, אויבים מרים, צבע אדום, נחש צפע, איראן, חמאס, התנחלויות, חרם, כולם נגדנו — כולל מזג האוויר באוגוסט והחגים בספטמבר?

אפשרות אחת היא, שהמלחמה מלכדת, שכל ישראל אחים, שבזכות תחושת הסולידריות הישראלים מאושרים. ואולי — אם אנשים מעריכים את מידת אושרם באמצעות השוואה עם השכנים — כשלא מסתכלים לעבר דנמרק ושווייץ, אלא לכיוון עזה הנצורה וסוריה החרבה, המצב בעצם לא רע כל־כך? בתחתית הרשימה, ארבע מתוך חמש המדינות בעלות רמת האושר הממוצעת הנמוכה ביותר נמצאות באפריקה: טוגו אחרונה, ומעליה בורונדי, בנין ורואנדה. סוריה שלישית מהסוף.

ככלל, שב מפגין יחס ביקורתי כלפי דירוגים מסוג זה. "היו גם סקרים שבהם, במדדים מסוימים, גבון קיבלה דירוג גבוה. בכל מדינה שואלים אמנם פחות או יותר את אותן השאלות, אבל צריך להסתכל גם על שיטת איסוף הנתונים. בגבון הם נאספו בטלפון. כיוון שזו מדינה ענייה, רק לאנשים אמידים יחסית יש שם טלפון. גם קולומביה דורגה גבוה בחלק מהסקרים בתקופה שהיו שם מלחמות סמים ושיעור הפשע היה מאוד גבוה. למה? זה יכול לנבוע פשוט מטעות בנתונים".

ובכל זאת, חלק מהממצאים בסקרים האלה עקביים: כמעט כל הסקרים מן הסוג הזה מראים שהדנים הם העם הכי שמח בעולם, למרות המיסוי הגבוה, מזג האוויר המחורבן ושיעור גבוה של סובלים מדיכאון.

"נכון, זה כך לגבי כל מדינות סקנדינביה. דבר אחד שבולט הוא שמדובר בחברות שוויוניות, ואי־שוויון עשוי לחבל באושר. מעבר לכך, אין ביכולתי לנסח הצהרות ביחס לדנים. גם קוסטה ריקה מדורגת גבוה".

המלצות כלליות אתה יכול לנסח?

"להימנע מספרים שמציעים 'עשר דרכים לעשות אותך מאושר'. דניאל גילברט, פרופסור לפסיכולוגיה, טוען באופן משכנע בספרו 'להיתקל באושר' שקשה לדעת מה ישמח מישהו אחר. הוא מספר על תאומים סיאמיים, שלא רוצים להיפרד זה מזה כי אינם יכולים לדמיין חיים בלי האחר. אנחנו, לעומת זאת, לא יכולים לדמיין חיים שבהם נהיה מחוברים כל הזמן למישהו אחר. בנוסף, המסקנות שעולות ממחקרים מתייחסות לממוצע — למשל, לפי המחקרים, בממוצע, עדיף לעבוד מאשר לא לעבוד. זה לא בהכרח נכון ברמת הפרט — ייתכן שיש אנשים שמאושרים יותר כשאין להם עבודה. אז קשה לתת המלצות. אולי רמזים".

רמוז נא.

"עוזר להיות מודע לסיטואציה, מודע לשאלה האם אתה רואה את ההיבט החיובי או השלילי. כשאתה מספר לבן הזוג שלך מה עשית היום, אתה יכול לפתוח ב'התווכחתי עם הבוס, היה נורא', או בחוויה חיובית שהיתה לך, וזה יכול להשפיע על רמת האושר שלך. זה לא אומר שאם מישהו היכה אותך עליך למצוא בכך היגיון — היי, היכית אותי, אתה איש טוב — אבל האם תיתן לזה להרוס לך את היום?"

עד כמה אתה מאושר, בין 0 ל–10?

"כיוון שזה ראיון, אני לא יכול לומר 9–10, כי זה עלול להיתפס כיהיר מדי, וגם כי אני תמיד שואף לשיפור. אם אגיד 6 ואשתי תקרא את זה, היא תשאל למה רק 6. אז אולי 8".

אתה מתעד את עצמך כל יום?

"לא. יש גם הבדל בין לחשוב איך עבר עלי היום, ומה הלך טוב ומה לא ולמה, לבין לסכם את זה במספר אחד. אושר זה יותר מדבר אחד שאפשר לסכם במספר אחד".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ