על הקירות במערת הפייסבוק הכל מותר - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

על הקירות במערת הפייסבוק הכל מותר

בחוץ, עולם כמנהגו נוהג. פרות קדושות רועות באין מפריע וההון הוא המזריע, הרפתן והשוחט

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יצחק לאור

1

כרגע העולם נחלק פחות או יותר לשניים: אנשים שגרים בפייסבוק, ואנשים שגרים מחוץ לפייסבוק. אנשים שגרים מחוץ לפייסבוק שמעו או קראו עליו בתקשורת, בלוויית הביטוי הדרמטי "סערה ברשתות החברתיות". אנשים שגרים בפייסבוק נהנים מהפגה מדומה של בדידות, מעניין מדומה בחתוליהם, בילדיהם, בשיריהם, בזיכרונותיהם, במניפסטים שלהם ומעוד הרבה תענוגות של שיחות בית קפה או רכילות המונית, אבל גם מעוצמה וחירות גמורה: כאן אפשר להגיד הכל, אפילו "בוחן הממשות" מדומה כאן. ההפתעות החוזרות מתוצאות הבחירות הן צלליות חולפות. אפלטון ניבא את פייסבוק, וכל הרשימה הזאת תהיה מין הערת שוליים ל"משל המערה".

2

כך מתחיל המשל: "תאר לך בני אדם השוכנים מתחת לאדמה במעין מערה שיש לה מבוי כניסה ארוך הפתוח לרווחה כלפי האור. לרוחבה של המערה כולה, בתוכה הם אסורים מילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיוון שאין ביכולתם להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם, דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך, שלאורכה... נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין עושי הלהטים וקהל הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם..." (הפוליטיאה, ז', תרגום יוסף ליבס). ההמשך מוכר לכל בן תרבות. מכאן ואילך אנסה לתאר את המקום שבו חיים אסירי המערה, בני ימינו.

3

בחורף 1974 הגעתי מקליפורניה, עם ג'קי אהובתי, באוטובוס "גרייהאונד", מאיזו עיירה בטקסס לתחנה המוּפֶזֶת של ניו אורלינס, לואיזיאנה. נפרדתי ממנה לכמה דקות, נכנסתי למשתנה, ועל קירותיה ראיתי את הלא־מודע: אינספור כתובות גזעניות נגד שחורים, גסות, נתעבות, מיניות, משפילות, כאלה שכבר אי אפשר היה להשמיע בחוץ באותן שנים. זהו טיבו של הלא־מודע, למדנו מפרויד, אין בו "לא". התמונה ההיא התחוורה לי ביתר בהירות כשהכרתי את הבלוגוספרה בכלל, ואת פייסבוק בפרט. משתנת ענק עם קירות, בלי "אסור".

4

כיוון שציוויליזציה בנויה על המוני איסורים — אף בן אדם שפוי לא יעשה את צרכיו באמצע הרחוב, למשל — יש קסם לרשתות החברתיות: שם הכל מותר, מניבולי הפה האנונימיים של הטוקבקים (תופעה ישראלית לגמרי; בשום עיתון מערבי אין חירות כזאת), ועד לפייסבוק, שָם לכאורה אין אנונימיות.

כאילו אין שם אנונימיות. זה השקר המובהק של האגו, כלומר האסיר במערה, האוהב להאמין בוודאותו. והרי גם שֵם מלא ותצלום טוב, ופרצוף עם 500 לייקים, ומאה שיתופים, כלומר "אושיית פייסבוק", נשאר אלמוני. אם חולל איזה שיימינג וזכה לדיווח ב"תקשורת", תהילתו נמשכת חמש דקות, עת גואה המשתנה אל הרחוב.

6

הימין הגזעני משתולל כאן, וכל מה שאסור לו לומר ברחוב, בבית הספר או בתחומי החוק, מתאפשר לו כאן: נגד אשכנזים, נגד ערבים, נגד ערבים, שהם בעצם אשכנזים, נגד אשכנזים שהם בעצם ערבים, נגד גויים, נגד פליטים, נגד שמאלנים. עד כאן הימין. זה פשוט ולכן לא מעניין.

7

השמאל מתוסבך יותר. הנאורות לא מרשה לו לכתוב סתם גידופים על הקיר. לכן את התוקפנות הראשונית הוא ממיר בתוקפנות מוסרית. מוסר, בשמאל של המערה, הוא הרשות לקורבן להיות תוקפן, או באופן מדויק יותר, להפך: התקרבנות לצורך תוקפנות. בשם הקורבנות מותרים הזלזול בשמם של בני אדם, פגיעה בזכות החפות שלהם, שקרים, לינצ'ים, לשון הרע, עלבונות, השפלות לעיני צאצאים. הכל, כמובן, בשם הצדק. לדוגמה, אריאל רוניס ז"ל. עוד דוגמה? אחרי הרצח של שירה בנקי כתב מה שקרוי במערה "פעיל חברתי": "זהו? נרגעתם? יופי! אני עדיין מעדיף מוות של קרניסטים על פני רצח של בע"ח חפים מפשע". קרניסטים, למי שלא יודע, הם אוכלי בשר.

8

עוד דוגמה מהשמאל המיליטנטי: לפני שנתיים וחצי פרצה לעיתונות לחמש דקות של תהילה, ב"סערה ברשתות החברתיות", גברת אחת שמחה: שני טייסי חיל האוויר נהרגו בתאונת מטוס בדרום, צהלה. כשקמה "סערה ברשתות החברתיות", השיבה: "אני אדאג לשטויות כמו 'צלם האנוש' שלי אחר כך, כשהמאבק יסתיים בהצלחה. עד אז אשמח גם אשמח בנפול אויבַי״. אבוי, לא מדובר היה בלוחמת גרילה מאחד הכוכים ברצועת עזה או ממחנה הפליטים בג'נין, אלא בסטודנטית מהמעמד הבינוני שנסעה בכלל לקנדה. ובכן, כדאי לומר משהו על המאבק הפוליטי: בעולם, מחוץ למערה, בשביל מאבק, צריך משמעת, הקטנת האגו, מסירות והיררכיה. יש רגעים שצריך לשתוק, פשוט לשתוק. זה לא קורה במערה. כאן התשוקה היא לסיפוקים מיידיים: הרגתי טייסים בשמחה, ירו עלי, לא נבהלתי, נעמדתי והשבתי אש אוטומטית מהמחשב. הייתי גיבורה. אהבו אותי. עשו לי לייקים.

9

פייר פאולו פאזוליני, בשנים האחרונות לחייו, עד הירצחו בלילה ב–2 בנובמבר 1975, כתב מאמרים חריפים בעיתונות האיטלקית. במוקד הביקורת שלו עמדה הטלוויזיה של איטליה (יותר מעשור לפני ראשית הפרק האפל של סילביו ברלוסקוני וערוצי האשפה שלו). מעל דפי "קוריירֶה דֶלָה סֶרָה" (ינואר 1975) קרא "להיאבק נגד הסובלנות המזויפת של השלטון הטוטליטרי החדש של הצרכנות". זה המונח הדרוש לי להסביר את הדברים הבאים. אנחנו חיים בעידן שבו "הצדק החברתי", ה"סובלנות", ה"פתיחות" וגם ה"פלורליזם" הם מקדמי מכירות. לא יותר.

10

כחלק מהתהליך הזה של הניאו־קפיטליזם — הצרכנות, הקניונים, הפרסומות, האופנות המתחלפות במהירות, המוני הערוצים המשדרים מגוון שאינו מגוון, שדרוגי הסמארטפונים, איקאה, מותגים, תוכניות ריאליטי, ניצחונות "מהממים" של רגע חולף ושקיעה גמורה בשיכחה — הפכה האלטרנטיבה לקפיטליזם ל"בלתי מתקבלת על הדעת". אין חברה שהפיקה הון אדיר כל כך מאובדן האמון בחירות ובעוצמה כמו פייסבוק, ובזמן קצר כל כך. שוויו של הענק הכלכלי הזה מוערך ב–250 מיליארד דולר, והוא ניזון מהבנת מה שצמח במערב בארבעת העשורים שקדמו לו — העולם כקניון ענק, המוכֵר, דרך כל חפץ, בעיקר אהבה עצמית. על כן מוכר פייסבוק את התמצית הזאת למאות מיליונים: אני נאהב. אני פילוסוף. אני משורר. אני מהפכן. אני מוקף חברים. אני פובליציסט. אני עורכת ספרותית. ובעיקר: אני חופשי וחזק. לא עוד פסיביות מול הטלוויזיה, אלא "השתתפות פעילה" בהזיה, כולל מהפכה אתנית שלא יוצאת לרגע אל המקומות הממשיים, ועצומות שאינן פונות לאף אחד, ו–Events, שמסמנים בהם "Attending" אבל לא באים.

11

נצטמצם רק לחלק מההזיה. "סובלנות כסחורה", "פתיחוּת כסחורה", "חירות כסחורה". בני אדם נושמים ואוכלים וקונים ומוכרים ועובדים בעולם הממשי, אבל סוחבים עמם את תרבות המערה גם לשם (אפלטון: "שעה שאחד מהם... יוכרח לפתע... ללכת ולהביט כלפי האור... ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו..."). החברה הישראלית הופכת כל הזמן ליותר שמרנית, ליותר ריאקציונית, והפנטזיה של החירות והעוצמה מחפשת לעצמה "ליברליזם סחיר". גם במערה וגם מחוצה לה. רק כך אפשר להסביר את האהדה לזכויות הלהט"בים: מין הכחשה ענקית של השמרנות. הסובלנות המזויפת כלפיהם נשמעת כמו שחרור על תנאי: "הומואים! לסביות! אתם לא יכולים לדרוש שיקבלו אתכם, אם לא תהיו מחויבים למוסד המשפחה המהוגן, אחרת אתם מסכנים אותו". יש כמובן דוגמאות יותר מוכחשות ויותר עסיסיות לקדושת המשפחה: "יחסי מרות", המסתיימים בנישואים, לעולם אינם סופגים גינוי או צעדים משמעתיים. ובשם פולחן הילדים, חלק מקדושת המשפחה, מותר להפוך אפילו בית קפה שקט, יחסית, לקייטנה, כי "מה יש? הילדים רוצים לשחק". המשפחה קדושה. בקיצור, במערה נראה כאילו הכל שָחִיט, משום שלא שוחטים שום דבר. פרות גדולות מסתובבות בינינו ואסור לגעת בהן.

12

בעולם הממשי, על איסורים של ממש איננו עוברים כלל. מאיסורי־דמה, או איסורים שוליים, אנחנו עושים עניין גדול, ומעבר להם מתאבנת החברה (מכאן הרפרטואר החיוור של "הפרות הקדושות" הזעירות, ופולחן שחיטתן בקיסמי שיניים, עם המשפט המזלזל "אין כבר פרות קדושות"). ודווקא יש, ודווקא מעזים אצלנו פחות ופחות לגעת בהן, בעולם הממשי. כל כך הרבה שירה חנפנית מתפרסמת, כל כך הרבה פרוזה חנפנית, כל כך הרבה תיאטרון חנפני, ותמיד החנופה היא לטעם הנמוך, ההמוני. בנשף המסכות הזה מודחקים האיסורים. כדי להאמין בעוצמת האגו, חוזרים מוכי סנוורים למערה כדי להכחיש את קיומו של העולם בחוץ (אה, כן, ספרו לנו על המהפכה נגד חוסני מובארק ש"החלה בפייסבוק". בולשיט. היא החלה ברחוב, משך שנים, בהפגנות "כיפאיה", ושם, ברחובות, גם נורתה למוות).

13

מרקס לימד אותנו שהממשי מתרחש מאחורי גַּבֵּנוּ, ואיננו מסוגלים לראותו, ממש כמו הסיבות למשבר המתמשך בבורסות. באחו הזה משוטטות הפרות הקדושות באין מפריע, במקום שבו באמת אין יכולת להסביר את הממשי, אלא להזדקק לפולחן חילוני, מרבֶּה פרות קדושות, כולל איסורים מוכחשים שלא מפריעים לאהבה העצמית ולנרקיסיזם הפתולוגי — נהנתני או נזירי. מערכות ענק מרוויחות מזה, מטפחות את הכניעוּת הזאת. "הסובלנות המזויפת" גָדלה כמו מפלצת. גם הקפיטליזם. בתוך הכלוב הגדול משחקים במהפכות. בחוץ, עולם כמנהגו נוהג. ההון הוא המזריע, הרפתן והשוחט. ההתנגדות נשארת בכלוב הנוח של האדון, המערה. כן, אני יודע שאני קשיש, וליתר ביטחון אני סוחב איתי גם את מה שאמרה קליאופטרה על גוויית אנטוניוס (אצל שייקספיר): "עכשיו הנערים יאמרו: גברים אנחנו".

איור: נעם נדב

--------------------------------------------------------------

אלו 25 הפרות הקדושות שכיכבו בגיליון מיוחד של מוסף "הארץ" מ-4.11.94

– פנחס שדה
– קול המוזיקה
– חוק השבות
– פולחן היין
– אהרן ברק
– הגשש החיוור
– גברים במדים
– הפמניסטיות
– קלאודיה שיפר
– הארכיאולוגיה המקראית
– המלוכה
– מיכל ינאי
– דן מרידור
– שחמט
– המלך חוסיין
– הביטלס
– סיירת מטכ"ל
– גרמניה החדשה
– אמנות עכשיווית
– השכול
– יהודה פוליקר
– המחקר המדעי
– גיבורי ישראל
– סרבני הראיונות
– שוחטי הפרות הקדושות