לא נעים להגיד אבל צריך – ארז ביטון הוא "אוברייטד" - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

לא נעים להגיד אבל צריך – ארז ביטון הוא "אוברייטד"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צילום: גיל יוחנן

היו אלה שנתיים מצוינות עבור המשורר ארז ביטון. בשנת 2014 זכה ביטון בפרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית ובפרס ביאליק לשירה ומפעל חיים. בשנת 2015 הוא זכה בפרס ישראל לספרות ולשירה עברית. הוא נשא נאום ממלכתי במעמד השיא של פתיחת הכנסת ונדמה כי המושג "ביטון" הפך במהרה לשם נרדף למושג "קונסנזוס".

ארז קונסנזוס ביטון.

אני לא מטיל ספק בכך שביטון הוא איש מוכשר, אצילי ורב קסם. כבודו במקומו מונח. ושלא כרבים, הוא אדם ראוי הן מן הבחינה האישית והן מן הבחינה השירית. הוא היווה חלק מעניין ברצף המודרניסטי החיוני של שנות השבעים (שהושפע רבות מן הנוסח של חבורת "לקראת" ומשירת דור המדינה) והצליח ליצור, בחלק מהזמן, פואטיקה כישרונית ובעלת ייחוד.

לא אפרוט כאן את ההתרשמות שלי לכדי מסה ארכנית של טיעוני רוחב פואטיים, אבל ברור שביטון הוא משורר שכתב שירים רבים מתוך תנופה אמיתית של השראה ותוך שליטה מיומנת בלשון עברית מרובדת, בטיפוח של תחביר לא שגור, במוזיקה, ברגש, בתנועה של התודעה השירית. ביטון משרטט בעדינות אך גם בחריפות ליריקה רגישה וצלולה ("הוא הולך בשקט/ אומרים הוא בוודאי מחבר שיר/ הם לא אומרים/ אולי דמיו שותתים בפנים"), שירה שהיא אישית אך גם אוניברסלית ופוליטית, שירה בעלת הבעה רגשית עזה ומזג ייחודי.

חידושה העיקרי של שירת ביטון בשנות השבעים היה מן הבחינה הנושאית־תוכנית. ביטון ניסח בקול שלא הידהד מספיק באותה התקופה את הכאב שחשו ישראלים רבים יוצאי עדות המזרח בעקבות ההגירה הטראומטית ארצה. מלאכה חיונית שחשיבותה נמדדת, לעניות דעתי, בעיקר בהשלכותיה הסוציולוגיות, הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות, אך לא ביכולתה לאתגר באופן מהותי את המדיום השירי — כפי שעשו משוררים גדולים שצמחו באותה התקופה: דוד אבידן, אהרן שבתאי ויונה וולך.

זה ברור. ארז ביטון הוא משורר לא רע. אבל הוא גם רחוק מלהיות משורר מצוין. הוא לא מצוין. יש איזו נימה פולקלוריסטית־סנטימנטלית מופרזת העולה משירתו, שזעה בין גבולות הטעם הטוב לגבולות הטעם הדביקי־מתקתק. חלק משיריו מופשטים במעין פרוזאיות דברנית־רגשנית שעשויה לעייף במידת מה. יש אצלו מחזור מוגזם של תמות ונטייה לתיאור "אנקדוטלי" מדי של חווייתו הקיומית. יש איזה דוק מתמיד של נמלצות המלווה את הרטוריקה הטבעית שלו כמשורר. יש להודות, ארז ביטון הוא "אוברייטד".

יש איזו תחושת לוואי מותחת וצורמנית, העולה רק מעצם הניסיון להתייחס אל שירתו או אל דמותו בצורה עניינית שעשויה להיות גם טעונה בשליליות או בביקורתיות. ניסיתי לבדוק כמה מסות ביקורתיות־שיפוטיות־חסרות פשרות נכתבו על שירתו ופועלו הספרותי של ביטון. כמה ניתוחים וביקורות הלוקחים בחשבון, מנתחים ומבררים גם את החולשות והלקויות המסוימות (ולעתים הקצת יותר ממסוימות) של שירתו. נברתי בספרים ובכתבי עת, חרשתי את האינטרנט. כמעט שאין זכר לשום ניסיון אמיתי להתעמת עם הפואטיקה של ביטון על כלל מרכיביה.

הוא משורר לא רע, אבל גם לא מצוין. אם כך ואם אחרת, מדוע ממעטים המבקרים להדגיש את ה"לא מצוין" ולדון בחולשות המובהקות של יצירתו? מדוע השיח סביב ארז ביטון מתנהל במעין רפיסות, גמישות או זהירות יתר של החוגים הספרותיים, של האקדמיה וכמובן — של העולם הספרותי בעיתונים?

מפני שמלבד היותו משורר לא רע ביטון מסמן את הדמות הספציפית בשיח האקטואלי־פוליטי־חברתי־תקשורתי־פוסט מודרני שבה הס מלגעת. חומת התקינות הפוליטית מבצרת את מעמדו הציבורי והשירי. בעידן שבו השיח העדתי והזהותני הוא השיח השלט, הכל זועק לאליל מזרחי שיפציע מתוך גבולות ה"שירה" ויושיע את הכבוד האבוד של התרבות המזרחית. אין ספק שארז ביטון על כלל הדברים שהוא מייצג (מזרחיות, פריפריאליות, התעלות הוליוודית ומעוררת השתאות אל מעל למגבלות הגוף, הביוגרפיה הסבוכה והמרגשת, הקשיים הבלתי־נתפסים שבהיות אדם עיוור) הוא דמות בעלת פוטנציאל אידיאלי להיהפך לפרה קדושה, עסיסית ומפוארת, מרשימה ונאצלת, שאותה לא שוחטים.

לא משנה כמה ינסו לשכנע אותנו אחרת, ארז ביטון הוא סחורה תרבותית־חברתית לוהטת ושימושית בעולם שטוח של פוליטיקת זהויות ובשוק ספרותי צר ומצומצם הסובל מהיעדר חמור של משוררים עכשוויים "גדולים" יוצאי עדות המזרח (מן הסוג שמוכנים לשאת בעול או שמא בכתר של הייצוג העדתי והשבטי). ביטון הוא האבא החם, המרגש ורחב הלב של השירה ה"מזרחית" החדשה. באבא כזה לא מתעמרים, לא בועטים ולא מורדים.

נוצר כאן מיתוס של ממש שכל משמעותו היא ארז ביטון — המשורר המזרחי הפריפריאלי העיוור, שעבד בעבודות אלטרואיסטיות כעובד סוציאלי באשקלון, באור יהודה ובבית חולים לחולי נפש ברמת גן. המיתוס הלך ותפח לממדים מרחיקי לכת והגיע הזמן לעצור, להתעשת ולהכניס דברים לפרופורציות. יש כמה שאלות חשובות שצריכות להישאל ביושר כאשר עוסקים בדמותו הספרותית של ארז ביטון. יש לתהות על כלל האמצעים והכלים הביוגרפיים השונים שסייעו לו בצבירת מעמדו השירי־ציבורי האיתן, המרכזי, האבהי־מזרחי והממלכתי־ישראלי. יש לתהות מה מתוך ההון הציבורי שצבר קשור באופן ישיר לאיכויותיו כמשורר. ועד כמה לנסיבות חיים ולעובדות ביוגרפיות שונות היתה השפעה על מעמדו הציבורי והשירי המרכזי?

יש להודות באמת – ההנחה או הקביעה הכמו־אקסיומטית שארז ביטון הוא משורר "ענק" מהולה כנראה גם בחרדה של מזרחים רבים להישאר יתומים, ללא אבא שירי מזרחי גדול. אילו יעזו לערער בענייניות על מעמדו השירי לא יישאר לעדות המזרח שום נציג בולט ומשמעותי באמת בשירה העברית החדשה. הקביעה הכמו מובנת מאליה שהוא הוא המשורר הראוי ביותר לזכות בפרס ישראל (יותר, למשל, מענקי ספרות כאהרן שבתאי ויואל הופמן) היא חלק מובנה של ההתייחסות המתנשאת, הרדודה, הכוזבת, הלא עניינית והלא הוגנת הזאת כלפיו.

מרבית המבקרים ואנשי האקדמיה המשתייכים בבירור לעדות אשכנז לא מעזים לפקפק על הקביעה הזאת ובכך לפקפק בעצם קיומה של שירה מזרחית "גדולה" — דבר שיפעיל עליהם מיד את הטרור הרעיוני האלים ואת מחול השדים הגזעניים של משטרת התקינות הפוליטית המרותקת לשיח שמכתיבה פוליטיקת הזהויות.

דבר נוסף שצריך להילקח בחשבון כשבוחנים את פשר הטמעת דמותו של ביטון בשיח השירי והציבורי המרכזי הוא העובדה שביטון נלמד ללא הפסק בבתי הספר התיכוניים, ושירו "זוהרה אלפסיה" הוא להיט בלתי מעורער עבור מורות רבות לספרות. ולמה? כי יש בו את כל מה שצריך כדי לעורר עניין שלא בהכרח קשור לשירה. ואת אותו סוג של עניין שביטון מעורר אצל מורות לספרות שמלמדות את "זוהרה אלפסיה" ביטון מעורר גם אצל פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי אקדמיה.

כל שיעור ספרות שביטון נלמד בו מתחיל, באופן טבעי, בציון העובדה הביוגרפית המז'ורית — עובדת היותו איש עיוור מילדות שהתגבר על כל הקשיים עד להצלחתו המקצועית. בחלק גדול מן השיעור מתנהל שיח אודות התפתחותו הביוגרפית של ביטון כאדם עיוור, עובד סוציאלי, איש חברתי שגדל בשכונות עוני, מזרחי פריפריאלי שלוחם את הנראטיב השתוק של יוצאי עדות המזרח. הסיפור שמאחורי "זוהרה אלפסיה" הוא השיר זוהרה אלפסיה. והסיפור שמאחורי ארז ביטון הוא המשורר ארז ביטון.

והסיפור שמאחורי ארז ביטון הוא בדיוק הסיבה לכך שדווקא ארז ביטון הפך להיות האבא המזרחי של השירה המזרחית העכשווית ומעין קונסנזוס היפר פופולרי. מדוע שלמה זמיר הוא לא "האבא המזרחי"? מדוע משה סרטל הוא לא "האבא המזרחי"? מפני ששתי הדמויות הללו אינן דמויות שבטיות המוכנות לצמצם את הווייתן הקיומית לכדי משבצת מייצגת של העדה המזרחית.

שרירותי? מתברר שלא. זמיר וסרטל הם פואטיקנים אינדיבידואליסטים שתמיד התרחקו מהמולת השיח המרכזי והמתוקשר. ברחו מהדוכן הגבוה של הכנסת. הם לא יצאו למלחמה על כוח ציבורי או על הון פוליטי, הם לא עוסקים בייצוג של איש. כי כל משורר אמיתי הוא קודם כל פרט. אדם שחושב מן המקום הבודד, ממחשבת החירות העצמאית שהיא תמיד תוצר של תנוחת קיום בודדה, במידת מה. השיח השבטי הדומיננטי בישראל הביא לכך שדווקא בעידן ההיפר אינדיבידואליזם הפוסט־מודרניסטי שבו אנו חיים השירה הפופולרית, הרעשנית והמתוקשרת ביותר היא שירת הקולקטיביזם העדתי. שירה שנכתבת ממי שכביכול מייצג את "האחר" בשיח המרכזי, אל אינספור "אחרים" אחרים.

לעומת זמיר וסרטל, שברחו מ"כוח" ציבורי ממש כפי שברחו מן הציבור עצמו, ארז ביטון הוא אדם שמונע משאיפות ציבוריות־חברתיות ברורות. ביטון היה חבר מפלגת העבודה בשנים 1993־2003 ואף התמודד בפריימריז של המפלגה בשנת 1999, לאחר מכן עבר למפלגת עם אחד. ביטון הוא אדם רב פעלים, בעל תודעה חברתית מפותחת, שמגשים בחריצות רבה את תחושת השליחות הציבורית שמלווה אותו. בניגוד למשוררים אינדיבידואליסטים אחרים, ברור לכל שביטון חפץ להיות איש "ציבור".

מלבד כל אלה, כמובן, אי אפשר להתעלם מן העובדה שיש קשר ישיר בין האווירה הציבורית התוססת סביב הנושא העדתי, על רקע וגם בזכות הרעש התקשורתי היעיל, הגזעני, הסטריאוטיפי והשטוח שחוללו רועי חסן וחלק ממשוררי קבוצת "ערס פואטיקה" בשיח הספרותי המתוקשר, לבין העובדה שכל אלה חברו יחדיו והבשילו לעובדת זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. במובן הזה ערס פואטיקה יכולים לסמן לפחות הישג משמעותי אחד — היה להם חלק לא מבוטל בזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. האווירה שחוללו בשיח לא הותירה לשופטים שום אופציה אחרת, אלא לעמוד בכללים הכובלים של התקינות הפוליטית ולתת את הפרס למשורר ממוצא מזרחי.

אין ספק שארז ביטון מרוויח הון פוליטי וציבורי מן התופעה שנקראת "ערס פואטיקה", מפני שככל שהשיח העדתי תוסס בראש סדר היום התקשורתי, כך תהילתו ומעמדו הציבורי הרלוונטי מתעצמים. בראיון לעיתון "גלובס" אמרה שרת התרבות לשעבר לימור לבנת ש"צריך בהחלט לדאוג לאפליה מתקנת למזרחים כמו גם לנשים... למשורר ארז ביטון נתנו את הפרס רק בגלל הביקורת החריפה שהושמעה". כלומר אין חולק על כך שבמתן פרס ישראל לארז ביטון היו מעורבים שיקולים פוליטיים וחברתיים ("אפליה מתקנת") שאין להם כל קשר לספרות.

ביטון (ביודעין או שלא ביודעין) הרוויח מן התנופה המזרחית האגרסיבית שיצרה ערס פואטיקה, בדרכה הרדודה. המזרחים כעת לוהטים, והשירה — היא רק פלטפורמה תרבותית ואמנותית, כמעט שרירותית, המשומשת למטרות פוליטיות וסוציולוגיות צרות. היא מכבסת את הממסד מרגשות אשמה ומעניקה הזדמנות לכל המופלים למצות את כעסם תוך שהם מתנחמים בפרסיהם. במסגרת הטירוף המעוור של "פולחן האחר" הרווח בשיח המרכזי המתוקשר ארז ביטון (גם אם בעל כורחו וגם אם לתועלתו המובהקת) הוא דמות שימושית מאוד – על תקן יום הכיפורים של הממסד האשכנזי.

תגובות