בשם הפמיניזם, המאבק הלהט"בי וזכויות החיה – חופש הביטוי נתון לטרור - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

בשם הפמיניזם, המאבק הלהט"בי וזכויות החיה – חופש הביטוי נתון לטרור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ביולי 1656 הוציאה הקהילה היהודית של אמסטרדם כתב חרם נגד הפילוסוף ברוך שפינוזה. עקב "השקפותיו ומעשיו הרעים", הזהירו ראשי הקהילה "שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת". אף שנסיבותיה אינן ברורות, הוקעתו של שפינוזה, מענקי הפילוסופיה המודרנית, נחשבת לאחת הדוגמאות הצורמות ביותר לדיכוי של חופש המחשבה מאז ומעולם – כמעט כמו משפטו של גליליאו גליליי או שריפתו של ג'ורדנו ברונו. ועם זאת, כאשר עולה הפרשה בימינו, עולה איכשהו המחשבה העקשנית: האם לא היינו עושים לו היום בדיוק אותו דבר?

איור: אולה גליקיןצילום: none

שהרי שפינוזה לא היה טלית שכולה תכלת. מחקרים היסטוריים ביקורתיים מזכירים את "הבעייתיות" הרבה של יחסו לנושא היהודי. אף שהיה בעצמו יהודי, שפינוזה אימץ את אופן ההמשגה של ההגמוניה הנוצרית, והביע זלזול כלפי הדת היהודית. הוא גם הכפיש את בני ישראל וכינה אותם "עבדים שטופי אמונות טפלות". בכך הוא תרם לדימויו הירוד של העם היהודי. מי שקורא את כתביו יכול בקלות לחוש אי נוחות עקב הסבטקסט האנטי־יהודי המתחבא בהם. חוקרים אחדים בני זמננו טוענים שהקהילה המתגוננת נקטה צעד סביר.

האם בימינו היה שפינוזה יכול בכלל להוציא את ספריו? שאלה זו נעשית בוערת יותר בתקופה הנוכחית, שבה עולם התקשורת, האקדמיה והמרחב הציבורי נשטפים בקמפיינים אגרסיביים לטיהור השפה מכל סוג של "תוכן פוגעני". כותבים או מרצים נדרשים לצרף לדבריהם אזהרות טריגר, המתריעות מפני תגובה רגשית חריפה שהם עשויים לעורר. זה התחיל מתכנים הנוגעים לפגיעה מינית, עבר לסקסיזם בכלל, ומשם התפשט לכל סוג של פגיעה פוטנציאלית. המטרה המוצהרת היא ליצור מה שמכונה "מרחב בטוח", שבו תובטח הגנה ממילים או רעיונות שעלולים לעורר טראומה, או אפילו סתם להעליב.

בארצות הברית הגיעו הדברים לקיצוניות גדולה במיוחד. סטודנטים נאורים מטילים טרור בקמפוסים ורודפים מרצים שאינם נענים לסטנדרט החדש. באוניברסיטת קולומביה תבעה התארגנות סטודנטים להוציא "חומרים מעוררי טריגר" מחומר הלימוד בקורס מבוא בספרות, כולל היצירה "מטמורפוזות" של אובידיוס שיש בה אלימות מינית של אלים. באוניברסיטה אחרת דרשו סטודנטים להוציא מהרשימה יצירות של שייקספיר.

במאמר במגזין "אטלנטיק" תיארו לאחרונה גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט מגמה מתגברת של ציד מכשפות באוניברסיטאות ובמכללות. לטענתם, בקמפוסים האמריקאיים התפתח אקלים חדש ההולך ומתמסד, שמצמצם באופן מדאיג את הדברים שאפשר לומר בכיתה, ואפילו את החומרים שבהם מותר לדון. גם ג'ק הלברשטם, מהדוברים הבולטים של הפמיניזם והתיאוריה הקווירית העכשווית, טען לאחרונה כי "נעשה קשה לדבר או להציג בימינו בלי שמישהו איפשהו ירגיש פגוע או יחווה מחדש טראומה".

התביעה להימנע מחשיפה לטריגרים היא רק אחת מהצורות הרבות של צנזורה המיושמות היום בשם המאבק בגזענות, הפמיניזם, המאבק הלהט"בי, זכויות החיה או כל פרויקט אחר הנחשב מתקדם. בתחומים רבים, חופש הביטוי מצוי בנסיגה ברורה. יש שיאמרו שהבהלה מפני שיח הטריגרים היא מוגזמת – תגובת נגד שמרנית של גברים לבנים שעלולים להפסיד משינוי הכללים. הם מזכירים שנשים, קווירים ובעלי חיים סבלו וסובלים במידה רבה הרבה יותר מכל פרופסור או פובליציסט שחש נרדף. אך אפשר להיזכר שנימוקים מסוג זה, המועלים בשמם של הפועלים המנושלים, האיכרים המרוששים או העם המרומה והנבגד, שימשו לאורך המאה העשרים כדי להצדיק משפטי ראווה וטרור מזוויע. תמיד אפשר לנופף בסבל כדי להצדיק סתימת פיות ורדיפה.

נכון - שיימינג בפייסבוק הוא לא גולאג ולא הוצאה להורג. אבל יש צורות אחרות להטיל אימה. גם את שפינוזה לא הרגו. הצנזורה העכשווית משתיקה את המחשבה והדיבור עוד לפני שהם נולדים, על ידי יצירת אווירה של צדקנות צעקנית. בכלל, קשה להבין מאיפה נובעת ההנאה להטיל אימה, להוקיע ולצנזר.

יותר מכל, המאמץ ליצור מרחב ציבורי נטול אמירות פוגעניות מייצר חברה צבועה ומתחסדת. רבים מאלה שבפרסומיהם הציבוריים מתגייסים בהתלהבות לכל קמפיין נגד "פוגענות" נשמעים אחרת לגמרי בשיחות אישיות או בהודעות פרטיות. "Fake it till you make it", ממליצים הפוליטרוקים של השיח החדש למי שמתקשה לחיות עם העמדת הפנים. אך פסיכולוגים עשויים להזהיר שגישה כזאת מובילה לטיקים עצבניים בשרירי הפנים. יותר מכך: מצעד הניצחון של המוסרנות דוחס אל מתחת לקרקע אנרגיות הרסניות של מרירות וכעס.

בסופו של דבר, צנזורה אינה אמנות. מי שכוח היצירה שלו מתבטא בגידופים והטלת אימה לעולם לא יהיה מחזאי, משורר או קולנוען דגול (כמה אנשים זוכרים היום את איליה ארנבורג?). מי שמסתובב בעולם בידיעה שכולם פוחדים מהתקפי הזעם הקדוש שלו, כדאי שישאל את עצמו מה לא בסדר אצלו. במוקדם או במאוחר, מה שמצונזר נוטה לפרוץ החוצה – ולו רק מעצם היותו מצונזר. המחר, כך אומרים, שייך למה שנלחש.

תגובות