מצטערת, לא הצלחתי לשרוד את רבע השעה הראשונה של "הסמויה" - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

מצטערת, לא הצלחתי לשרוד את רבע השעה הראשונה של "הסמויה"

"העניין עם 'הסמויה'", כך הסבירו לי אוהדיה המושבעים, "הוא שצריך לתת לה זמן". "כמה זמן?" שאלתי אחרי אותה רבע שעה משמימה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צילום: אי־פי
נטע ריסקין

שש פעמים ראיתי את הפרק הראשון של "הסמויה". שש פעמים נרדמתי כשהופיע על המסך אדם שחור. כלשהו. בפרק הראשון של "הסמויה" דואגים היוצרים לנסוך בצופה חוסר עניין משווע. הם מעל זה. מעל העניין. זו מין צפייה פעילה שמשקפת את מצבו התודעתי של הצופה.

לפיכך מקפידים היוצרים לנטרל כבר מהדקות הראשונות של הפרק את מרכיב הדמויות והעלילה. לא לשים עליהן דגש. הדמות הראשית היא אלמוני פלוני. העלילה או סיפור המעשה הם לחלשי אופי בלבד.

אני מכורה לסדרות טלוויזיה. זו האמת. אני מוכנה לראות הכל ובלבד שלא להישאר רגע מביך עם עצמי. ראיתי הכל, מעולם לא בחלתי. החל בסדרות מופת, דרמות תקופתיות מגוחכות ("הוויקינגים"), עבור ב"מכשפות מאיסט אנד" וכלה ב"שוודיה אהובתי". בילדותי אף חיבבתי את "נוטס לנדינג". טלנובלות לא ראיתי אף על פי שהן קסמו לי ופיתו אותי ממסכי טלוויזיה זרים שפזלתי לעברם. אבל בזמנו טלנובלות העידו על השתייכות פוליטית למגזר שלא רציתי להימנות עמו. העולם השתנה מאז. כיום לא אכפת לי להשתייך לשום מגזר, כל עוד יש בו טלוויזיה.

הסיבות להתמכרות מורכבות בעיקר מחידלון קיומי ושיעמום. תחלואי העולם המודרני. קראתי פעם ששיעמום הוא מנת חלקם של אנשים לא מעניינים. אין לי בעיה לקבל את הטענה הזאת ולהתחייב להיות אדם לא מעניין לשארית חיי אם היא תגרום ליוצרי הטלוויזיה בעולם לספק לי תוכן מרתק.

"העניין עם 'הסמויה'", כך הסבירו לי אוהדיה המושבעים, "הוא שצריך לתת לה זמן". "כמה זמן?" שאלתי אחרי אותה רבע שעה משמימה שחזרה על עצמה שוב ושוב ושוב (אדם שחור שמן מדבר עם אדם שחור רזה. השמן מת). הדעות חלוקות. האופטימיים מבטיחים לי להמתין חמישה פרקים. הזהירים מדברים על שתי עונות רצופות.

"זו לא סדרה להגיע אליה משועמם", הם כולם מסכימים. כלומר, הצופה צריך להגיע עם תוכן עשיר ועולם פנימי משל עצמו.

זה פרדוקס. אני הרי רואה סדרות כי משעמם לי. אני אדם רגיל. העולם הפנימי שלי ממוצע. אני לא חברה במנזה (לא אובחנתי עדיין), אני לא מחפשת מראה למצבי הקיומי. אחד מתחביבי הוא לדבר עם אנשים על "הסופרנוס". לחלוק עם צד נוסף את עולמו התרבותי של דיוויד צ'ייס ולהתהדר בו כבשלי. בעשרים השנים האחרונות שמעתי ציטוטים מ"סיינפלד" על בסיס יומי. ציטוטים מ"הסופרנוס" על בסיס דו־חודשי. האם אי פעם שמעתי ציטוט מ"הסמויה"? לא. זו לא סדרה של רפליקות מחץ מדויקות. זו סדרה לאנשים שיכולים להמציא אותן בעצמם.

כלומר מה שנחשב ככישלון מוחץ בכתיבה טלוויזיונית - חוסר היכולת לשאוב את הצופה פנימה מהרגע הראשון, וגם לא מהרגע השני או השלישי וכן הלאה - מוצג אצל אוהדי הסדרה כיתרון. הם מתגאים בזמן שהשקיעו כבאוֹת גבורה. הסדרה הציבה בפניהם אתגר. הם כבר הגיעו אליה אנשים מרתקים מהבית והיא ניסתה לשבור את רוחם ואת כושר הסיבולת והסבלנות שלהם. לצקת בהם משהו מעולמו הרוחני של האדם הסביר: שיעמום.

אמנם הבטיחו לי שבעונה השנייה כבר אצליח להבדיל בין הדמויות (הפעם זה על פולנים), אם כי עדיין לא להיקשר אליהן בשום צורה. משהתברר שאני מנסה לצפות בסדרה דרך לינק חצי שבור במחשב דומה שנפתרה התעלומה. "צריך לראות אותה באיכות גבוהה", פסקו חד־משמעית. זו לא סדרה שמתמסרת אם מזלזלים בה בפחות מ-HD ומסך רחב. ליום הולדתי האחרון קיבלתי מארז מהודר ויקר של כל עונות הסדרה. "איבדתי" אותו ובחנות לא הסכימו להחליף בלי קבלה.

אלה שניצחו את הסדרה אוהבים להמציא מיתולוגיות סביבה. אחד המיתוסים גורס שבסוף העונה הראשונה לשידורה הרשת רצתה להוריד אותה מהמסך. להחשיך אותו. יוצר הסדרה התעקש והבטיח שתכף ומיד יבינו את כוונתו. זו הרי אינה סדרה למרחקים קצרים. בסוף העונה השנייה, כשראו שההבטחה לא מתקיימת, שוב רצו מנהלי הרשת לגמור עם הפיאסקו הזה. שוב התרעם היוצר והבטיח עניין רב שהוא רוקם בעמל ובאין רואה במוחו הקודח. לפי אותו סיפור אפּי, בעונה החמישית הודו אותם מנהלים סקפטיים שמדובר ביצירה גאונית. יותר משהאגדה הזאת מגרה אותי, היא בעיקר נשמעת לי כמו סיפור קלאסי של יחסים כפויים. אין לך ברירה אלא להתחיל לאהוב את מי שאיתך. סיפורים דומים שמעתי מרבניות שמתרברבות ברזומה שלהן בהשכנת שלום בית. HBO בתפקיד האשה המוכה.

מדי פעם, בלילות טרופי שינה, כשהשיעמום מתכרבל ומצטנף בתוכי, אני עדיין שוקלת אם לתת לה צ'אנס. "אני צריכה לצפות רק בשישים פרקים", אני חוזרת ומעודדת את עצמי ושוב מוותרת מראש. אין לי מה לעשות בחיים? מה רע לי עם החידלון המוכר שלי? אני שמה שוב את פרק 8 של "הסופרנוס" מהעונה הראשונה(!) שבו כריסטופר, שמנסה לכתוב תסריט, שואל את פולי "where's my arc?" וחושבת כמה חבל שיוצר "הסמויה" לא שאל את השאלה הזאת מעולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ