לגעת בשיח הגזעני והאלים של האקטיביזם המזרחי - סוף שבוע - הארץ
28 פרות קדושות

לגעת בשיח הגזעני והאלים של האקטיביזם המזרחי

אני יודע שאסור לנו לדבר בהם. הם האנשים הנכונים עכשיו. הם מככבים מעל כל 
במה ואל לנו להפריע את המנגינה, במיוחד בהיותנו האדם הלבן. ובכל זאת...

אורין מוריס
אורין מוריס
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ערב הקראת שירה של "ערס פואטיקה". עם הגב למצלמה: עדי קיסרצילום: גנאדי שקולניק
אורין מוריס
אורין מוריס

אני יודע שאסור לנו לדבר בהם. הם האנשים הנכונים עכשיו. הם מככבים מעל כל במה ואל לנו להפריע את המנגינה. ובמיוחד בהיותנו האדם הלבן, שמעך אותם במגפו, לפני מאתיים שנים בשדות הכותנה של דימונה ושדרות. וזאת לאחר שחטפנו אותם כפראים אצילים מהסוואנה הצפון־אפריקאית. אפילו השרה חסרת התרבות לשעבר, לימור לבנת, הסבירה לנו שיש "השבט הלבן" ו"השבט השחור", ועכשיו זו שעתם היפה של המאחרים.

נניח לעובדה כי השיח האנטי־גזעני הזה הוא גזעני ואלים ונצלני עוד יותר מהקרתנות המזרח־אירופית המגעילה והפוגענית, שלבטח נצרבה בבשרם של הישראלים החדשים, היהודים עולי ארצות ערב. נניח גם לזה שכל התיאוריות שמשמשות את השיח המזרחי החדש, השגוי — הן היסטורית, הן מוסרית — הן מבית המדרש המאוחר של החילוניות המערבית, ועל כן אמורות להיות בכלל אסורות נגיעה לאמנציפטורים החדשים.

נניח לכל זה. אנו אמורים הרי לסתום קצת את הפה. גם לא רציתי כל כך לכתוב על כל זה. לא רוצה להיקלע לפינה הרחוקה של "אשכנזי מקצועי" (על משקל איך שהיינו מכנים את אלה שהמזרחיות עבורם היתה קרדום יחיד לחפור בו). בכלל רציתי לכתוב על הצורך הדחוף של השמאל היום באלוהים. אבל אז פגשתי לראשונה בד״ר יפעת ביטון.

בסך הכל נקלעתי לשם, כסוג של פועל דחק, מכין הקפה, בקפה החדש בשכונת שפירא, שבה התגוררתי בעבר במשך כמה שנים לא טובות. וקפה שפירא הזמין את יפעת ביטון (ד״ר, ד״ר), לשאת כמה דברים על מאבק חברתי ועל הצורך בשיתופי פעולה במאבק.

ביטון הגיעה בשמלת קיץ כחולה ממיטב האופנה של השנה שעברה, ובשפעת שיער שחור־עמוק עד כחול. היא דיברה על שיתוף פעולה, כמצופה. ״תהיו צנועים״, הציעה לדיירי שפירא, בהם ג׳נטריפיקטורים־בעל־כורחם כמוני ובהם פעילי שכונות ותיקים. ״תהיו צנועים תמיד כאשר אתם באים בדברים עם אנשי השכונה. תלמדו להקשיב להם״.

האוזניים שלי החלו לעלות באש. ישבו שם אנשים שמנהלים דו־קיום יומיומי קשה ומתוח זה עשרים שנה. מה שביטון דרשה — מן הפה ולחוץ — הם מקיימים הלכה למעשה כדרך חיים. אחרי זה עברה לדבר על המחאה החברתית. היא תיארה את מאהל רוטשילד, תוך שהיא מכנה את המוחים בו ״מפונקים״. אלה שאבא לא הצליח לקנות להם דירה, אמרה, אז קצת נהיה להם קשה.

משם, בחיתוך של 180 מעלות באינטונציה, החלה לדבר על מאהל התקווה בתור המחאה האותנטית, משמיטה את העובדה הבסיסית כל כך שמי שהביא לכך שתהיה בכלל מחאה בשכבות המצוקה הם בדיוק אותם צעירים "מפונקים" שהתקוממו על דבר בסיסי מאוד: שאי־אפשר לנהל חיים כלכליים מהוגנים בישראל. שאדם בלא עתודות כמעט אינו יכול לקיים את עצמו, שלא לדבר על להתקדם.

לקראת הסוף תיבלה באיזו אנקדוטה על כך שעושים גם בה הסללה נשית והדרה זכרית (הרי לא רצתה חלילה להותיר שום משאב "זהותני" בלתי־מנוצל) בדוכן הדרכונים ביציאה לחו״ל, כאשר מכנים אותה יפעת שטרנברג, על שם בעלה. היא תיארה בהומור (שאותי לא הצחיק, כנראה, מפני שלא יצאתי לחו"ל זה שנים), כיצד היא מעכבת את כל הבורדינג ועושה את עצמה לא שומעת כאשר קוראים לה שטרנברג: "איך?" היא הרי ביטון. אסלית, לא כמונו.

כאשר סיפרה שהיא חיה בעצם בהרצליה, הוסיפה: ״מה לעשות, מתקדמים קצת בחיים״. בקהל ישבו עוד כמה אנשים שהתקדמו קצת בחיים. אבל הם ישבו שם כחיות לילה שקופאות תחת הפנס המסמא של הביקורת המזרחית. מהנהנים בראש, בלי להבין שד"ר ביטון עושה עליהם סיבוב בזמן שהיא מתארחת בביתם שהוא זירה של מאבק חברתי יומיומי.

בסוף הדברים כבר לא יכולתי לעצור בעצמי וניגשתי אליה. שאלתי אותה אם לא נראה לה קצת מופרך שהיא באה לדבר על שיתוף פעולה במאבק חברתי, אבל מכנה חצי מיליון מוחים שיצאו לרחובות בשם ״מפונקים״. לא אמרתי מפונקים, אמרה. מה?! שאלתי. אנשים קרובים הצטרפו, היא לא אמרה מפונקים, היא אמרה ״אני לא רוצה לקרוא להם מפונקים...״ אז אני לא רוצה לכנות את המשפטנית המזרחית האקטיביסטית ד"ר יפעת ביטון אופורטוניסטית רודפת פרסום. אודה גם שאמרה — לאחר מחשבה שנייה על העניין — "אם אמרתי 'מפונקים' אז אני חוזרת בי". ייתכן גם שחמקה ממני מילה, פה או שם, כי הייתי כל העת נתון תחת השאון של מכונת הקפה. אבל המסר דווקא עבר יפה.

לא רציתי לכתוב את הטור הזה. אין לי עניין לפגוע בד"ר ביטון, ואם היא לא היתה נקרית בדרכי הייתי מסתפק בלראות מדי פעם את הופעותיה, המעט קולניות, בטלוויזיה, ולא תוהה שוב על קנקנה. העניין למעשה הוא בכלל גנרי. כי כמו ביטון יש גם זובידה, וכמו ד"ר הני זובידה יש גם מירב אלוש־לברון. ובטח יש עוד. המשותף לכולם הוא שנדמה שהם עושים עסק לא רע מהוכחת אשכנז תוך שהם ממנפים את עצמם מעלה־מעלה, על רוחות האשמה והזמן. גורם נוסף משותף לכולם הוא שאף אם גדלו במשכנות העוני ועזובות הנחשלות, נמלטו מאלה מזמן. כל עוד נפשם בם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ