תגובות: הפסיכיאטריה איבדה זה מכבר את עצמאותה כמקצוע קליני וכמדע

עמירן ולדמן, דן גבע, חיים ניסני וד"ר טוני שחר
משקפי הראייה ועט הכתיבה של זיגמונד פרויד
עמירן ולדמן, דן גבע, חיים ניסני וד"ר טוני שחר

דחייה כהשלכה

קראתי בעניין רב את כתבתו של הילו גלזר ("להט"ב היות האדם לבדו", מוסף "הארץ" 3.6) על מורכבות חייהם של קשישים מהקהילה הלהט"בית. שמחתי מאוד לראות שנושא כמו הזדקנות, ובפרט הזדקנות בקרב הקהילה הלהט"בית, זוכה למקום ולשיח בחברה, שלצערי לא פעם מקדשת את פולחן הנעורים (כמו בסלוגן: "העולם שייך לצעירים").

גלזר מצטט ממחקרי, שפורסם בשנת 2011, על חוויותיהם ועולמם הפנימי של קשישים הומוסקסואלים בישראל. בכתבה ניתן מקום ליחסים ולחוויות הדחייה שחווים קשישים מצעירים הומוסקסואלים, קרי מקהילתם עצמה. נשאלת השאלה מדוע צעירים הומוסקסואלים דוחים קשישים ומדוע חווים קשישים הומוסקסואלים דחייה מצעירים? "השכל הישר" אומר: הרי קשישים מהקהילה הלהט"בית והצעירים שבה מכירים מקרוב את חוויית הדחייה, הזלזול, האלימות המילולית והפיזית בשל הנטייה המינית השונה. ודאי הם מבינים זה ללבו של זה ויכולים להיות אמפתיים ורגישים. אבל לא רק זו החוויה הפנימית "שבתוך הבית".

שפת הנפש והעולם הפנימי מדברים אחרת משפת ההיגיון והשכל. כפסיכותרפיסט וכמטפל שנים רבות — השכל והרגש מדברים לעתים אחרת ולא מבינים זה את זה, או אפילו דוחים ו"רבים" זה עם זה. אפשר להבין את הסתירה הזו בעזרת הבנתם של תהליכים ומנגנונים פסיכולוגיים לא מודעים, כמו "הזדהות השלכתית", "העברה בין דורית" ו"הזדהות עם התוקפן" האופיינית למצבים טראומטיים.

במילים פשוטות יותר: הקשישים דוחים חלק מעצמם, בכך שהם לא חווים ולא מרגישים את עצמם לגמרי כזקנים ומשליכים על האחר, במקרה זה על הצעירים מהקהילה, תחושות שהוא דוחה אותם. אבל הם עדיין במגע כלשהו עם חוויות אלו, דרך הזדהות שוב עם חוויית הדחייה סביב נטייתם המינית.

יש כאן דינמיקה כואבת של דחייה שעוברת בין הדורות, ושלא מאחדת אלא פוצעת את שני הצדדים. במילים אחרות, ההומופוביה המופנמת והטראומטית של צעירים וקשישים כאחד משתחזרת ביחסים שוב ושוב, פוגעת ומכאיבה. אצל חלק מאותם צעירים ההומופוביה המופנמת באה לידי ביטוי גם בדרכים אחרות. למשל: בקושי ליצור ולשמר זוגיות (כי היא מייצגת בעולם הפנימי הלא מודע את החרדה וההומופוביה מקשר הומוסקסואלי) ולעתים בקשיים אחרים כמו התמכרויות (למין, לסמים, לאוכל, לאינטרנט, לעבודה וכו'). אלו כמו ממסכות מפני כאב נפשי, דיכאון וחרדה, אך גורמות לסבל רב ומקשות מאוד על החיים.

שמחתי מאוד לקרוא גם על האפשרות לחבר, מתוך מקום של הזדהות מיטיבה, בין קשישים לצעירים בקהילה, בדרך של שותפות ועשייה משותפת כמו במיזם שמתואר בכתבה.

עמירן ולדמן, פסיכותרפיסט ומטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, תל אביב

קשוט עצמך תחילה

ניר גונטז', מראיין מעולה, שואל שאלות נוקבות את תמי שינקמן, אשת יחסי ציבור שמדבררת את דובק (מוסף "הארץ" 3.6).

מעט מוזר לשמוע מאדם שמעשן הצהרות ושאלות כמו "הבן שלי החל לעשן לאחרונה. בין היתר כי הוא מוקף בפרסומות לסיגריות דובק", 
או "...סיגריות זה רק מוות וסרטן".

גם אם גונטז' הפסיק לעשן לאחרונה, אפשר להניח שיש לו איזשהו חלק בעישון של בנו או גם באחריות למעשיו שלו.

דן גבע, יובלים

בעיית זיכרון

אני מאלה שאוהבים את הטור של סייד קשוע במוסף "הארץ" וקורא אותו בהנאה ובעניין.

הפעם, כשקראתי את "לך הביתה, לואי" (מוסף "הארץ" 3.6) נפלה עלי דאגה גדולה: הבנתי שהכותב המחונן סובל ממחלה שגורמת לו לאיבוד זיכרון.

הוא שכח שתושבי ניו יורק בנו את הגדרות כאשר תושבי ניו ג'רזי, שלא הסכימו לקבל את תוצאות העימותים עם תושבי ניו יורק, בחרו בדרך מתועבת של רצח חפים מפשע כדי לקדם את מטרותיהם. הוא שכח שמי שהמציא את הטלת הטילים הם תושבי ניו ג'רזי, ותושבי ניו יורק מגיבים על כך באותה מטבע וביד קשה, מה שגורם לתושבי ניו ג'רזי (הקוזאק הנגזל) לכעוס ולהתלונן על כך מרות. הוא שכח שתושבי ניו ג'רזי גורשו מניו יורק אחרי שקראו לעזרתם את כל אחיהם ואוהדיהם וניסו להשמיד את כל תושבי ניו יורק ולנכס אותה לעצמם. הוא שכח שבדומה לניו יורק, גם בתל אביב חיים יחדיו אזרחים מדתות שונות, צבעים שונים ומוצאים שונים, לרוב ללא חיכוכים, וכי רוב פעולות הרצח בה, של חפים מפשע, מתבצעות על ידי תושבי ניו ג'רזי של מר קשוע.

ועוד, אם יורשה לי להסתכן בניחוש, מר קשוע עצמו היה מוצא את עצמו נרדף עד מוות לו היו תושבי ניו ג'רזי וחבריהם, המשתוללים במסעות הרס ורצח מסביב, מגיעים ל"ניו יורק" הבטוחה (בינתיים) שלו.

אז אם יש מישהו שקרוב אליו וקרא את המילים האלה — אנא עזרו לו להיזכר — הוא זקוק לעזרה מיידית.

חיים ניסני, כפר סבא

פסיכיאטריה במשבר

בנימין מוזס מתאר ברשימתו "משבר האמון של הפסיכיאטריה" (מוסף "הארץ" 27.5), כיצד במהלך פוליטי מבריק הפך רוברט שפיצר את הפסיכיאטריה ממקצוע עם מעמד רעוע לתחום הטוען למכובדות. בפועל, כפי שגם מוזס מראה, נדחקה הפסיכיאטריה לסד ספר האבחנות שהגה שפיצר ונותרה תקועה שם עקב הברית הלא קדושה עם יצרני התרופות.

מבקרי הפסיכיאטריה המוזכרים ברשימתו של מוזס — פיטר גוטשה הדני ומרסיה אנגל האמריקאית — חשפו את ערוותה של הפסיכיאטריה הביולוגית־מדעית לכאורה. לאבחנותיה אין תוקף, לטיפוליה יש מעט תועלת ונזקיה רבים. את האמיתות שגוטשה חושף מנסה הפסיכיאטריה להסוות ככל יכולתה בעזרת המימון המסיבי מיצרני התרופות.

למעשה, הפסיכיאטריה איבדה זה מכבר את עצמאותה כמקצוע קליני וכמדע. היא משועבדת כליל לחברות התרופות. פרסומיה שקריים ומוטים ומטרתם לשכנע בכל האמצעים הפסולים שהתרופות הן האמצעי הטוב ביותר להקלת המצוקה הנפשית. נתונים מחקריים מהשנים האחרונות המתייחסים לטיפול הביולוגי בדיכאון ובפסיכוזה מצביעים על הבעיות הרבות הכרוכות בטיפול הזה.

הוכח יותר מפעם אחת, שלטיפול התרופתי בדיכאון יש מעט מאוד עדיפות על פני טיפול בעזרת פלצבו. הוכח גם, שבניגוד למה שאפשר היה לצפות תופעת הדיכאון לא הצטמצמה אלא התעמקה. שיעור מבקשי הסעד בטענת נכות בקרב מטופלים דיכאוניים נמצא בעלייה מתמדת. יש יותר ויותר ראיות שהדיכאון הפך מהפרעה אפיזודית לבעיה כרונית שקשה להחלים ממנה, קרוב לוודאי עקב הנזק המוחי היאטרוגני (הנובע מהטיפול). ראיות מחקריות מצביעות על כך שנטילת נוגדי פסיכוזה לאורך זמן גורמת נזקים גופניים חמורים (סוכרת, השמנה ועוד), כולל שיעורי תמותה גבוהים.

עבודתו של הפסיכיאטר פורץ הדרך לורן מושר מוכיחה שאפשר אחרת. מושר הוכיח שאפשר לטפל בהצלחה בפסיכוזה ללא תרופות. שני חוקרים, הארו האמריקאי וונדרינק ההולנדי, הוכיחו בצורה משכנעת ביותר, שצמצום הטיפול התרופתי נוגד הפסיכוזה מבשר שיפור במצב הנפשי של המטופלים על כל היבטיו.

ברשימתו הראה מוזס כיצד ניצלה הפסיכיאטריה מאובדן מעמד כאשר שפיצר הפך אותה מפרקטיקה המעוגנת במודל פסיכולוגי לעיסוק רפואי "מדעי", המבוסס לכאורה על גישה פנומנולוגית אמפירית. בפועל התקבל פסאודו־מדע, מכניסטי ומנוכר למטופלים. יתר על כן, הקהילה הפסיכיאטרית מגלה חוסר סקרנות בהתעלמותה מהמחקרים החדשים. כדאי לפחות שהציבור יכיר את הכשלים המצויים בלב המקצוע המתיימר לטפל במצוקות נפשנו.

ד"ר טוני שחר, פסיכולוג קליני

תגובות