בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפסקתי לפחד (קצת) והתחלתי לאכול חסה בפוקושימה

הגעתי לפוקושימה. ולא ניתנה לי חליפה לבנה ולא נאלצתי לישון עם מסכה. 
ובשיחתי הראשונה עם אחד החוזרים, הוא אמר "אנחנו 159,128 אנשים שפונו 
במחוז ואנחנו מייצגים 159,128 דעות שונות על מה שהיה. אבל הרוב? 
הרוב רוצה לחזור הביתה, להמשיך הלאה ולבנות מחדש את חייו"

10תגובות
גידול הידרופוני בקאואוצ'י
נטלי שפריר

מאות אלפי שקים שחורים עירומים בצדי הדרך בגושים ארוכים ורחבים. חלקם נחבאים בין העצים. בכל אחד מהם אלף קילוגרם אדמה רדיואקטיבית מזוהמת שגורדה מעל פני השטח. לא מאוד ברור מה לעשות עם כל המשקולות הללו. פרט לאנשי עבודה אין עוברים ושבים ברחוב ואין אנשים מציצים ממרפסות ביתם. רק טרקטורים צהובים קטנים ושדות ריקים. כך נראית נסיעה אל תוך פוטאבה שבמחוז פוקושימה — דימויים מחיים שאינם מאזור בתהליך טיפולי. זו אחת המועצות שנפגעו בתוך רדיוס 20 הקילומטרים ממקום הפיצוץ של תחנת הכוח הגרעינית דאי צ'י במרץ 2011. 20 הקילומטרים הללו הם למעשה מה שמרבית העולם היום מכנה "פוקושימה". מיד לאחר הפיצוץ פונתה פוטאבה עד להודעה חדשה. ב–2014 החל תהליך שחרור היישובים מצווי הפינוי שניתנו להם בכל המחוז, שאמור להסתיים בסוף 2017. אנשים יכולים סוף־סוף לשוב לביתם.

הגעתי עם עמותה בשם GEN שמקדמת חינוך על תרבות יפן דרך מלאכות מסורתיות. באחרונה החלה העמותה לעבוד גם עם אזרחי פוקושימה. קיננו בי כל המחשבות שיכלו להיות לי טרם ביקור כזה. האוכל שיוגש הטריד את מנוחתי, תהיתי אם תינתן לי חליפה לבנה ומרשימה כזו לכיסוי הגוף, וניחשתי שלא אוכל לישון על הבטן כשמסכת רופאים על פנַי. יותר מכל, לא הצלחתי להבין למה למישהו לרצות לחזור ולחיות באזור שעלול להרוג אותו.

הפיצוץ בפוקושימה סוקר בהרחבה בתקשורת הבינלאומית, כשבכותרות בלטה המילה "אסון". כחברה, אין לנו יכולת להבין אסון כזה על פרטיו. לרובנו יש הבנה מדעית חלקית ומוגבלת של מה שקרה, שמסתמכת ברובה על התוכן שהובא תחת אותה כותרת בולטת. על ההשלכות של אירוע כמו פוקושימה אנחנו יודעים עוד פחות. תחום האנרגיה הגרעינית קיים רק כמה עשרות שנים, וכבר הצטרף אליו הדיון במשאבי אנרגיה בני קיימא חדשים יותר. בעוד המוסדות מנסים להבין את זה החדש, אנחנו כחברה עוד נאלצים להתעמת עם זה הישן.

עם הראש באדמה

שלושה חומרים רדיואקטיביים עיקריים שוחררו בפיצוץ הדאי צ'י: יוד 131, צזיום 134 וצזיום 137. מספר מקרי סרטן בלוטת התריס בתוך רדיוס ה–20 הראה מגמת עלייה בשנה שעברה בעקבות ספיגת היוד, ובעיקר בקרב ילדים. כחלק משיקום המחוז עומדות לרשות התושבים בדיקות מסובסדות אבל רק למחלה הזאת ורק עד גיל 18. כל דבר אחר שהמדע טרם העמיד בקשר ישיר וודאי יצטרך להיות מאובחן באופן עצמאי ומעטים יכולים לעמוד במחיר.

זריחה בפוקושימה
מאסימו קולומבו

שאלת הפיצויים גם היא לא הוגנת ומתסיסה לא מעט דיונים בין אזרחי המדינה. הפיצויים הדלים מלכתחילה מפסיקים להגיע ברגע שאדם מפונה מחליט לחזור לביתו וייפסקו לחלוטין מרגע שכל צווי הפינוי יבוטלו. אנשים שפונו והחליטו להמשיך ולחיות את חייהם החדשים שבנו במקום אחר נמצאים במאבק מתמשך להכרה כלכלית בקשייהם. הבחירה במעמד הפגיע ביותר באוכלוסייה לביצוע הניקיונות באזורים שקרובים למפעל היתה מהלך מלוכלך — ועדיין מלווה בטאבו מקומי. סאגת זיהום האדמה והסביבה מתחילה ביפן אבל נגמרת הרבה מחוצה לה. רוחות מזמן פיזרו את מה שבשעתו הוגדר כ"שפיכה הגדולה ביותר של חומרים מהסוג הזה לאוקיינוס" והרחיבו את גבולות הדאגה אל השטחים הימיים של פינלנד, ארצות הברית, קנדה ואחרות.

חודש לפני הביקור בפוקושימה צללתי בקריאה מעמיקה. דוחות ממשלתיים ומחקרים מדעיים, עדויות של מפונים ותגובות בעלי הכוח. ניסיון עיקש לאזן בין מידע אובייקטיבי וסובייקטיבי העמיס עוד ועוד ניירות על שולחני. התווספו לכך דוחות אחרונים מצ'רנוביל ודוחות מחתרתיים של אקדמאים עצמאיים שנסעו להשביע סקרנות אישית בפוקושימה. גם בי בער רצון להבין.

ואז הגעתי לפוקושימה. ולא ניתנה לי חליפה לבנה ולא נאלצתי לישון עם מסכת רופאים. ובשיחתי הראשונה עם אחד החוזרים לביתו הוא אמר "אנחנו 159,128 אנשים שפונו במחוז ואנחנו מייצגים 159,128 דעות שונות על מה שהיה. אבל הרוב? הרוב רוצה לחזור הביתה, להמשיך הלאה ולבנות מחדש את חייו".

אז החלטתי להניח בצד את מה שהיה ולהתמקד במה שכרגע. לא שם קבור הכלב, חשבתי, ואם כן אז הוא כנראה כבר מת מזמן.

גינת ירק פרטית במינומי־סומה
נטלי שפריר

עם הראש למעלה

אם נינטש במדבר, אוכל ומים יהיו הדבר הראשון שנתור אחריו. קרולין סטיל, מומחית לתכנון אורבני ומזון, מראה בהרצאה מרתקת איך ערים ישנות היו בנויות קודם כל סביב מערכת המזון שלהן והגישה לשווקים. זה המכנה המשותף הגדול ביותר שלנו. ובהיותו אמצעי הישרדותי ראשון הוא כלי מצוין לבנייה — אבן יסוד בהתיישבות האדם וברירה טבעית לאתחול, או במקרה הזה לשיקום, של כלכלה וקהילה.

בשטח קרוב לעיר מינומי־סומה, שכמעט חצי מיושביה פונו מיד אחרי הפיצוץ, קנרו אוקומורה עקר את כל שדות האורז שלו. באפריל השנה אמורים היו להתיר את החזרה לשטח, אבל המהלך התעכב ומצפים לו החודש. הוא מצדו לא התמהמה ושנה אחרי הפיצוץ כבר החל לחזור לבלות את הימים בביתו כדי להכין את הקרקע. פשוטו כמשמעו. מתחת למה שעשוי להיראות כאקט של טירוף עמד היגיון פשוט: צזיום אמנם מתמוסס במים בקלות, אבל עם שמן הוא לא מתערבב, מה שמקל על תהליך הסינון ועוזר לייצר מוצר שנשמר בגבולות הבדיקה התקינים לחומר. אוקומורה, יחד עם עוד שבעה חקלאים שלהם שייכת האדמה, החליף את האורז בפרחים שמהם מפיקים שמן. הם הפכו לשדה הקנולה הגדול ביותר ביפן. את השמן והמיונז שהם החלו לייצר בשנה שעברה כבר משווקים ברחבי המדינה. הוא מספר שבזמנו לא היתה להם תמונת מצב על המים והאדמה. מאז כבר ערכו לא מעט בדיקות ועדיין יש מספר חלקות חקלאיות ניסיוניות שנתונות למעקב מתמיד בפרויקט משותף של האוניברסיטאות טוקושימה וניגטה כדי לראות איך המים משפיעים על גידולי אורז. יפן מבטיחה שהם עומדים במדדים הלאומיים וראויים למאכל אדם.

יש שתי יחידות מידה פופולריות לרדיואקטיביות. האחת נקראת זיוורט, ומודדת את החשיפה שלנו לחומרים הללו. השיטה השנייה מודדת רדיואקטיביות בתוך מערכת מסוימת ונקראת בקרל (BQ). היא זו שעושים בה שימוש בין היתר כדי לבדוק תקינות מזון. ביפן רמת הבקרל המקסימלית של צזיום לקילוגרם היא 500, וזה התקן המקסימלי לכל המאכלים שיוצאים מפוקושימה. לעומת זאת, באירופה המקסימום הוא 600 ובארצות הברית 1,200. כך שלמרות הפיצוץ, פוקושימה היא לא בהכרח המובילה במשחק "מה מתחבא לנו באוכל".

במועצה אחרת נמצא יישוב קטן בשם קאואוצ'י, שתושביו הקימו חודשים ספורים אחרי הפיצוץ את חברת קימידורי, בליווי צוות שיקום מטעם חברת החשמל של טוקיו (טפקו). לכל מועצה יש צוות כזה שממומן על ידי המדינה, המחוז והחברה עצמה. המטרה העיקרית שלהם היא לספק תמיכה לעסקים וליצור מקורות פרנסה לפני שכל צווי הפינוי יוסרו.

היום עובדים בקימידורי 23 אנשים נוסף על השניים שהיו שם מראשיתה. הרעיון היה פשוט ומבריק כמו שרעיון טוב צריך להיות: כדי להימנע מהאדמה הם הקימו חממה הידרופונית, שעושה שימוש בתאורת לדים ומים בלבד. המים נשאבים מבאר קרובה שעומקה 50 מטר, מספיק בשביל להבטיח שהם נשמרו נקיים. 8,000 חסות ועוד מגוון של עשבי תיבול ועלעלים יוצאים מהחממה מדי יום לתפוצה בטוקיו והסביבה ועוד משמשים כמזון ליישוב עצמו.

מאיה קנאקו עומדת בפינה ומחייכת, בעוד חמישה גברים מציגים את המקום. היא דוקטורנטית לחקלאות בת 31, נמוכה וביישנית, המנהלת את הפרויקט מיום היווסדו. אבל היא עשתה דרך ארוכה לכאן והיא לא היחידה שבאה ממרחקים לגור במחוז. אם בגלל חשיבות הקולקטיב בתרבות היפנית או מסיבות פטריוטיות אישיות, יש אנשים שהעתיקו את חייהם כדי לקחת חלק בצמיחה המחודשת של פוקושימה.

קינרו אוקומורה עם מוצרי הקנולה
נטלי שפריר

האיאטו אוגסאוורה, שהקים חנות אינטרנטית לשיווק מוצרי מזון מהמחוז, מספר שגם הוא עבר לאזור אחרי אירועי 2011, "כי יש כאן ערים מעולות עם המון מה להציע ובו בזמן הזדמנות לבנות משהו חדש. זה גם מאתגר וגם נותן לך קהילה של אנשים עם ראש פתוח, שזה משהו פחות ברור מאליו בתרבות שלנו". האתר שלו, שפועל כרגע רק בתוך יפן, אמור להיפתח בשנה הבאה לשווקים בינלאומיים. תוויות המוצרים יוצאות דופן ובולטות לעין. "לקחנו אמן מוכר מטוקיו שיאייר מקומות שונים במחוז. רצינו ליצור דימוי חדש וצבעוני לפוקושימה שמאז הפיצוץ נדמה שמצטיירת לעולם בגוונים של שחור".

בעודנו מדברים נפרש לפנינו שולחן ערוך בסלטים שונים ממוצרי החממה. הרגשתי כמו על מקפצה בגובה 20 מטר מעל הים. יש סיכוי שהקפיצה תהרוג אותי, למרות שסביר להניח שלא. היה ברור שהרגע הזה יגיע, ובאתי מצוידת לקראתו עם ארבעה קילוגרם נשנושים בתיק. התלבטתי עוד רגע והרגשתי איך הנימוס מעקם את ידַי מאחורי הגב. קרעתי עלים מהחסה וטבלתי ברוטב ויניגרט סויה ושומשום סמיך וכהה שהושיטו לי. החסה התפצחה לי בפה. היא היתה מהפריכות והטעימות שאכלתי מימַי והרוטב כמו חמאת אומאמי אסייתית.

מאותו רגע קפצתי אל תוך הארוחות בקלילות גוף שלא ציפיתי לה. אומרים שהחשש עובר מהר כי קרינה היא לא משהו שרואים. קל לא לחשוב עליה. פתאום כבר לא הייתי ב"פוקושימה". הייתי בפוקושימה.

ג'ארל קאן
מאסימו קולומבו

באותו יום בצהריים, בחנות החמוצים של יוקיו קאנו, עמד ריח חזק של חומצת מונוסודיום גלוטמט עם נגיעות קלות של תה מאצ'ה ירוק שאיתו הוא מקבל את פני הבאים. את החנות הוא ירש מאביו והיא מתמחה בכבישה בממרחי מיסו שמגיעים ממחוזות שונים ביפן. לכל מחוז המיסו שלו, עם תכונות טעם שונות וצבע קצת אחר. סך הכל יש שישה סוגים עיקריים. קאנו יוצר תערובות ביניהם, מוסיף עוד קצת פה ושם ואיתם כובש ג'ינג'ר, לפת, חצילים וכו'.

בנוסף לשורשים וירקות הוא התחיל להתנסות גם עם ברווז ואווז מעושנים מצרפת, גבינת גורגונזולה מאיטליה וטופו שמגיע אליו ממקומות אחרים ביפן במטרה לפתוח חלון מעניין לשוק הבינלאומי ולהיות מסוגל להציע משהו שלאחרים בתחומו אין. הטופו למשל נכבש שלושה חודשים בסאקה, מירין, עלים, שמרים ותמהיל של מיסו פוקושימה ומיסו קיוטו. בסוף מתקבל טופו רך, מלוח וטיפה מתוק שאפשר גם לבשל איתו אבל גם למרוח אותו על לחם וליהנות ממנו כמו שהוא. "מצאנו איך להתאים את עצמנו לנסיבות — התהליך של עיבוד חומרי גלם במקום הגידול שלהם הוא יעיל מאוד והמוצרים מוכרים, לאחרונה גם באירופה", אומר קאנו, "אבל עדיין יש הרבה שמועות מזיקות שמקשות. עדיף היה לא לכתוב על המוצרים שהם מכאן. הרי רק חלק מהם מגיעים מאזור רדיוס ה–20 ק"מ בכל מקרה".

***

צמד המילים "שמועות מזיקות" חזר על עצמו רבות במהלך שיחות עם בני המקום. מצד אחד, כמישהי שלפני רגע עוד קנתה ג'אנק בטוקיו לפני הביקור, הבנתי למה הכוונה גם אם היגיון פנימי הנחה אותי ולא שמועות כאלה ואחרות. מצד שני זה היגיון שאינו שלם. קאנו מספר שהמחוז עורך בדיקות על דוגמיות מזון גם מהאדמה וגם מהים באופן תקופתי. כמו כן מועצות אזוריות יצרו מיד אחרי האירוע שיתופי פעולה עם חברות אמריקאיות וגרמניות שציידו והכשירו אותן בטכנולוגיות לבדיקה עצמית של צזיום. הושקעו מאמצים רבים לוודא את תקינות האוכל, הוא מתוודה בקול שלפתע נשמעו בו סדקים. "אין צדק בפסילה כוללת שמגיעה מתפיסה כללית שמבטלת את הפרטים הקטנים". בשפת המקום, שמועות מזיקות. ואמנם מנהלי המחוז מציגים נתונים שמראים שכבר 60% מהיפנים לא נמנעים מרכישה של Fukushima Foods. עדיין יש הרבה רוחות להילחם בהן, בעיקר בעולם שבחוץ.

"אין לפחד מדבר בחיים, רק להבין אותו. עתה הזמן להבין יותר כדי שנוכל לפחד פחות" — עם הציטוט הזה של מארי קירי פותח ג'ארל קאן את עבודת התזה שלו. הנושא, מדיניות אנרגיה גרעינית, נתון לשיח תוסס ביפן של השנים האחרונות. קאן הוא בוגר תואר שני לפילוסופיה, כלכלה ופוליטיקה שעבר מסינגפור לטוקיו. לקראת השאלה אם לחדש פעילות של מפעלים גרעיניים ביפן הוא חיבר את שלושת העולמות שאותם למד יחד בעבודת מחקר מרשימה על מצבם הביטחוני־אישי והביטחוני־מדיני של תושבי פוקושימה שאחרי הפיצוץ. לאחר שנתיים שבילה במקומות שונים במחוז הוא אומר ללא היסוס שמה שמונע התאוששות מלאה זו לא הקרינה: "הפחד מהקרינה הוא הבעיה והוא יכול לרסק את הכלכלה המקומית, וכתוצאה מכך לפגוע בבריאות ובחברה באופן הרבה יותר חמור משיעשה הצזיום לבדו".

כשאני שואלת אותו מה הוא היה רוצה, הוא עונה לי בפשטות, "שאנשים יבואו. שלא יוותרו על המקום הזה בגלל רעיון רופף וצר. יש הבדל עצום בין 'פוקושימה' אזור האסון לבין פוקושימה האמיתית, שמונה כמעט שני מיליון בני אדם ויש לה המון מה להציע". כישראלית זו היתה נראית לי בקשה לגיטימית. מוכרת מאוד אפילו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו