בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות: הגיע הזמן לייצר בישראל מדיניות הגירה פחות אתנוצנטרית ומזויפת ויותר אנושית

תגובות
עולים חדשים מצפון אמריקה
גיל כהן מגן

אתה לי ארץ

הכתבה על הסופר הקולומביאני אנטוניו אונגר ("על קרקע לא יציבה", מוסף "הארץ" 24.6) היתה מעניינת לא רק בשל היצירה הספרותית של אונגר והישגיו. הכתבה תיארה את מסעו של מהגר שגר היום בישראל. אונגר, נכד של יהודים אירופאים שהיגרו לקולומביה ובן לאם נוצרייה, גדל כנוצרי ולא היה לו כל קשר למדינת ישראל. לאחר שפגש בארצות הברית את אהבת חייו, פלסטינית־מוסלמית ישראלית, הגיע לישראל בחסות חוק השבות, לאחר שהביא אסמכתאות לשורשיו היהודיים. בישראל הוא התאסלם.

נתיב הזהות וההגירה של אונגר מעיד על האנומליה שבה מדינת ישראל מנהלת את מדיניות ההגירה אליה. מצד אחד, חוק השבות והרחבתו ב–1970 מאפשרים לנכדים של יהודים ובני זוגם להגר לישראל. הרחבה זו מהווה פתח להגירה של לא־יהודים לישראל. מצד שני, כשאנשים אלה, רובם ממדינות חבר העמים, מגיעים לישראל בחסות החוק, הם נדחקים לשולי החברה בשל העובדה שאינם יהודים.

לקראת שנת ה–70 לעצמאות ישראל, הגיע הזמן לייצר מדיניות הגירה פחות אתנוצנטרית ומזויפת ויותר אנושית, המאפשרת להגר על בסיס מערכות יחסים ונסיבות אישיות, ופחות על בסיס פתלתלות חוק השבות.

אילן אזרחי, ירושלים

לא להרוס את הבית

נחרדתי למקרא הסיפור המזעזע ("הכניסיני תחת כנפך", מוסף "הארץ" 24.6) אודות השמדתם של כ–4,000 העטלפים ששכנו בבניין בחדרה שאותו התירה העירייה להרוס. אין ספק שזה סוג של שואה ליונקים הקטנים, שלא עשו רע לאיש, ודאי שלא לעיריית חדרה ולעומד בראשה.

עניין ההפקרות והזלזול בחיי בעלי חיים למיניהם קיים כמעט בכל אתרי ההריסה והבנייה בישראל. זה מתחיל בחתולי חצרות, עטלפים וכיוצא באלה. מרגע שמשכנם יוצא להריסה ובנייה, אלה הופכים חסרי בית, ולרוב גוועים ברעב ותוך סבל עצום.

כשם שיש בחוקי התכנון והבנייה סעיפים האוסרים המשך בנייה מסיבות ארכיאולוגיות, יש להוסיף סעיפים האוסרים הריסה במקומות בהם שוכנים חתולי חצר ומיני עטלפים בלי לדאוג קודם להעבירם למקומות בטוחים אחרים.

זהו חומר למחשבה לאלה מבין חברי הכנסת ובעלי התפקידים ברשויות השונות הנמנים עם אוהבי בעלי החיים.

אלי בן מרדכי, נתניה

הזמר הדינמי

אלון עידן כותב בטורו "יותר מעניין אותו לדבר על גזענות" (מוסף "הארץ" 17.6) על הימנעותו של שלמה ארצי מלהביע דעה פוליטית, כפי ששודר בראיון לדני קושמרו ב"אולפן שישי". ארצי נשאל בראיון על נושאים אקטואליים בוערים אך העדיף להסב את השיחה לנושאים אחרים, כדי לא להיתפס באמירה שתגדיר אותו כדובר צד אחד, מה שעלול לגרום לו להפסיד קהל רב בצד השני ולאבד את הקונסנזוס שרוכש דיסקים וכרטיסים להופעות.

ההישארות במרכז בטוחה עבורו יותר, לפי הפרשנות של עידן, שמצפה מאמן במעמד שלו שישקף את דעותיו ללא מורא ופחד וינטרל שיקולים כלכליים של רווח והפסד. עידן אף מזכיר את ארצי הישן והמחאתי של פעם, שסיפק את השורה הפוליטית "יש לנו ארץ למה עוד אחת?" מתוך השיר "ארץ חדשה", מה שמעצים את אכזבתו מהזמר שהתמסחר.

אלא שהשיר הנ"ל נכתב בשנת 1988. לפני הסכמי אוסלו ב–1992 ופיצוצי האוטובוסים בעקבותיו, לפני הניסיונות של אהוד ברק בשנת 2000 לתת לערפאת את הכי הרבה שקיבל והאינתיפאדה השנייה שפרצה מיד אחרי, לפני היציאה מעזה ופינוי גוש קטיף שאיפשר לחמאס להקים בלא הפרעה תשתית טרור ומנהרות עם יכולת שיגור טילים המכסה את כל ישראל.

אולי ארצי שינה את דעותיו לנוכח המציאות הקיימת? ייתכן שדעתו המרומזת על הכיבוש, כפי שמשתקפת בשיר המחאה הישן, השתנתה בטווח של 30 שנה? סביר להניח שלפי מצב העניינים העכשווי ארצי אינו רוצה להתחייב באמירות ובהצהרות בלתי אחראיות ובעיקר בכאלה שאינן משקפות את דעותיו.

קרוב לוודאי שארצי עושה שיקולים מסחריים בהתחמקותו משאלות קשות ואני בטוח שעידן החד זיהה נכון ודייק בהבחנתו, אבל אולי קיימת אופציה נוספת והיא שדעותיו של ארצי לא מגובשות כבעבר, לנוכח המציאות הדינמית והמשתנה.

יוני פרת

זהות יהודית,לא הבטחה אלוהית

אם הקביעה של עפרי אילני ("מהר סיני לאושוויץ ובחזרה", מוסף "הארץ" 10.6), שזיכרון השואה מאבד במהירות את האפקטיביות שלו ביחסי ישראל עם העולם נכונה, הרי שאין זה מדויק שהציונות נסוגה אל המיתוס הקדום של ההבטחה האלוהית. היא נסוגה אל המיתוס שארץ־ישראל היתה מולדתם הגיאוגרפית של העברים הקדומים שאנו צאצאיהם.

זאת טרם יציאתם לגלות בבל הנזכרת בתנ״ך וכתוצאה מכך הפיכתו של העם העברי לעם יהודי. עובדה היסטורית זו היא צריבת הזהות האמיתית שלנו ולא ההבטחה האלוהית שהיא דתית־אמונית באופיה ולכן עוררה רתיעה וזלזול מצדם של ליברלים מערביים.

הכמיהה המחודשת חוצת המחנות של הזרם המרכזי בתרבות הישראלית אל התנ״ך יונקת את חוזקה לא מן הממד הדתי־אמוני. ממד זה הוא מרכזי רק בקרב הישראלים חובשי הכיפות לסוגיהם. התנ״ך חוזר למקומו הראוי בתרבות ובחברה הישראליות בגלל היותו ערש היסטורי, תרבותי ולשוני של הפרויקט הציוני.

חיים ברזילי, ראשון לציון

סוד הנישואים הטובים

כבר הכותרת מטה ומטעה ("למה אנחנו מתחתנים עם האדם הלא נכון", מוסף "הארץ" 10.6), שהרי השאלה הראשונה היא "מדוע בכלל אנחנו מתחתנים?" רק לאחר מכן ניתן לשאול את השאלה השנייה: "מתי מתבהרת לנו העובדה שבחרנו בבן הזוג הלא נכון?"

כידוע, הסיבות לנישואים הן מגוונות מאוד; החל ברצון לקשר אינטימי, דרך הצורך בתחושת שייכות והרצון בהקמת משפחה, וכלה בשאיפה לשפר ככל האפשר את מצבנו הכלכלי והחברתי בהווה ובעתיד. הנחת היסוד שלי היא שכשבני זוג העומדים בפני קבלתה של החלטה גורלית כזו, חזקה עלינו שהכנו כראוי את "שיעורי הבית", והשתמשנו במיטב הכלים הקוגניטיביים והרגשיים שעמדו לרשותנו באותה נקודת זמן — על מנת להגיע להחלטה האופטימלית שתהיה נכונה לאורך השנים.

אני מאמינה כי עשינו זאת לא לפני שבחנו את התנהגותם של ההורים של בן הזוג; חשנו כיצד קיבלו אותנו בפעמים הראשונות; חווינו את האווירה בבית במהלך מפגשים משפחתיים בחגים ובאירועים; התבוננו באחים הבוגרים ובאחים הצעירים ובאופן ההתייחסות אליהם; התרשמנו מתרבות השיח המקובלת בבית (האם ההורים מנהלים שיחות ומקשיבים לסובבים או נוקטים שיטות אגרסיביות בשיחה?); בחנו כיצד מתייחסים ההורים בינם לבין עצמם וכיצד הדבר משפיע על בני המשפחה האחרים.

כל השיקולים האלה הם מרכיב הכרחי לקראת קבלת החלטה כזו — אבל הם לא מספיקים. לדעתי, המפתח לזוגיות מוצלחת נעוץ ביכולתנו להיות ערים לצרכים המשתנים של כל אחד מאיתנו, להטמיע את השפעתם של האירועים השונים בחיינו על השינויים ביכולותינו ובמשאבינו הרגשיים, החברתיים, המקצועיים והכלכליים ולאמץ גישה סתגלנית לנושאים קריטיים בזוגיות כגון: זמן, כסף ומשמעות הקשר.

ונקודה לסיום: חשוב לזכור שלפעמים דווקא התכונה שריגשה, הצחיקה והסעירה אותנו בצעירותנו ושבגללה התחתנו עם בן הזוג — היא־היא ההתנהגות שכיום נראית לנו לא רלבנטית, מגוחכת וחסרת עניין — ואשר בדיוק בעטיה אנחנו עשויים בסופו של דבר למצוא את עצמנו נפרדים מבני־זוגנו.

אתי גולדברגר, תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו