צינור הנפט שכמעט חיבר בין ישראל לעיראק

דיפלומט ישראלי יצירתי, שני ראשי ממשלה, איש עסקים מקורב לשלטון ובכירים אמריקאים רבים היו מעורבים בשנות ה-80 בתוכנית שאמורה היתה לרקום יחסים מדיניים וכלכליים בין ישראל לעיראק בעיצומה של מלחמת איראן־עיראק. למה לא יצאה התוכנית אל הפועל? הדעות, כמובן, חלוקות

שלמה נקדימון
שלמה נקדימון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קצה צינור הנפט כירכוכ־חיפה, בחוף חיפה, 1938
קצה צינור הנפט כירכוכ־חיפה, בחוף חיפה, 1938 . התוכנית היתה אמורה להחיות אותוצילום: The National Geographic Magazine
שלמה נקדימון
שלמה נקדימון

יצחק שמיר ושמעון פרס היו שונים זה מזה מרחק יום ולילה, לא רק במבנה אישיותם אלא גם בעברם. אבל הגורל זימן אותם להנהיג את עם ישראל כראשי ממשלה. שמיר היה ראש הממשלה השביעי, ולאחר מכן, בעקבות הבחירות לכנסת ה–11, שימש ראש ממשלה במסגרת הסכם רוטציה עם פרס, שהפך להיות ראש הממשלה השמיני. האהבה אמנם לא שררה ביניהם, אך נזדמן להם גם מבצע משותף שהגשמתו יכולה היתה ליצור מעין גוש מדיני שיחבר בין עיראק, ירדן, ישראל ומצרים.

השנה היתה 1984. מלחמת עיראק־איראן ניטשה במלוא עוזה. עיראק הרבתה להשתמש בנשק לא קונבנציונלי, אך הפכה להיות יותר ויותר קורבן של מלחמתה באיראן. גם יצוא הנפט שלה נפגע. והנה צץ רעיון במוחו של המשנה למנכ"ל משרד החוץ הישראלי, חנן בר־און, לבצע "החייאת מתים". בשנות ה–40 זרם נפט בצינור שמוצאו בכירכוכ ובחדיתא שבצפון עיראק, דרך מפראק שבירדן, לנמל חיפה שבו כבר פעל נמל נפט מודרני.

באותם ימים הקימו חברות אמריקאיות מסלול חלופי לצינור נפט, שתחילתו בקייסוימה שבסעודיה וקצהו בנמל זחרני בצידון שבלבנון. על פי התוכנית המקורית, צינור זה היה אמור גם להוביל את הנפט לחיפה, בעקבות הצינור שכבר פעל קודם לכן. אבל בשל מלחמת העצמאות חדלה עיראק להזרים את הנפט לצינור הישן ונבחר ציר חלופי דרך רמת הגולן, שנשלטה על ידי סוריה, עד לצידון שבלבנון, שבה הוקם נמל נפט. את הצינור הניחה חברת הענק האמריקאית בכטל, אך כל הפרויקט נרכש על ידי חברת ערמקו הסעודית (בשנים הבאות עברו על צינור זה אירועים שונים וכיום אינו שמיש).

חנן בר־און חשב שישראל יכולה להציע לעיראק מגוון אפשרויות, בהן חידוש זרימת הנפט בצינור הנפט המקורי ואפילו הארכתו מעקבה לצפון סיני. כך אפשר יהיה ליצור אינטרס משותף למשולש עיראק־ירדן־ישראל ואולי אפילו לרבע את המשולש על ידי צירוף מצרים, שלישראל כבר היה שלום עמה וחצי האי סיני הוחזר לידיה. בר־און נמנה עם הדיפלומטים היותר משובחים של מדינת ישראל. הוא העריך כי השלום עם מצרים יוכל להניב מצב חדש במזרח התיכון. מעטים ידעו כי בין ראש הממשלה מנחם בגין לבין הנשיא אנואר סאדאת, שני עושי השלום הישראלי־מצרי, נרקמו רעיונות שאלמלא נרצח הנשיא המצרי אולי היו מבשילים להתפתחויות דרמטיות ובעלות השפעה בינלאומיות מעבר למזרח התיכון. אישים כמו בר־און ידעו לקרוא היטב את פתיחותו רחבת האופקים של בגין ואת ההבנות שהתפתחו בינו לבין עמיתו המצרי.

המשנה למנכ"ל הקדים להעלות את הרעיון בשיחות עם שמיר, עוד בהיותו שר החוץ בימי בגין, חזר אליו בכהונתו הראשונה כראש הממשלה וקיבל ממנו את ברכת הדרך. הוא טס לארצות הברית להציג את רעיונו בפני שגריר ישראל בוושינגטון, מאיר רוזן, למעשה בשליחותו של שמיר. רוזן נועד לפגישה דחופה עם שר החוץ האמריקאי, ג'ורג' שולץ. "אף אחד בשגרירות לא יודע את מה שאני עומד לומר לך", אמר רוזן לשולץ בשיחתם בוושינגטון.

הרעיון דיבר ללבו של שולץ. גם הוא נמנה עם אלה שאהבו לפעול מחוץ לקופסה. "יש פה סיכוי למפנה ביחסים שבין ישראל לבין אויבת מוצהרת שלה (עיראק)", אמר שולץ לרוזן, "בהצעה מעורבים אינטרסים כלכליים, ואלה בהחלט מהווים צעד לקראת שלום". הרעיון תאם כמובן גם את מדיניותה של ארצות הברית, ששאפה לחזק את עיראק מול איראן, שכבר נשלטה באופן טוטלי על ידי מדיחיו של השאה.

שולץ הטיל על יועץ הנשיא לביטחון לאומי, רוברט מקפרליין, לבדוק את הנושא, והוא הנחה את עוזרו הבכיר, הווארד טיישר, שהיה מעורב באופן עמוק בנושא העיראקי, לגלגל את הנושא. כבר בינואר 1984 נועד טיישר עם סגן נשיא בכטל ודן עמו כיצד ניתן לחדש את הפעלתו של הצינור. היה ברור שכל הצדדים המעורבים, ישראל, ירדן ועיראק, ובוודאי ארצות הברית, ייצאו נשכרים מכך.

מסקנות הבדיקה העלו כי בתוך חצי שנה ניתן להכין, לאבטח ולהשמיש את הצינור השומם העובר בגבולותיהן של עיראק, ירדן וישראל. רווחיו יוכלו לצמצם את הנזקים הכלכליים של מלחמת איראן־עיראק. ההערכה היתה כי הנפט שיזרום בצינור מדי יום יהיה בשווי של כ–20 מיליון דולר.

מימין: שר החוץ האמריקאי שולץ,
שר הביטחון ארנס, ראש הממשלה שמיר
והנשיא רייגן בבית הלבן, 1983
מימין: שר החוץ האמריקאי שולץ, שר הביטחון ארנס, ראש הממשלה שמיר והנשיא רייגן בבית הלבן, 1983צילום: יעקב סער / לע"מ

עכשיו נותר לבדוק את הנושא עם עיראק. אלא שעיראק, בראשית 1984, היתה על סף פשיטת רגל כלכלית והתקשתה להמשיך במאמץ המלחמה נגד איראן. בבגדד שרר חשש שבצרה, העיר השנייה בגודלה בעיראק, נמצאת על סף נפילה בידי איראן. בפברואר 1984 הסתערה איראן על דרום עיראק והפעילה את מבצע "חייבר", שנועד לנתק את כביש בגדד־בצרה. עיראק עברה על האמנות הבינלאומיות האוסרות מאז 1925 על שימוש בנשק לא קונבנציונלי והגיבה בשיגור גז חרדל וגז עצבים לעבר כוחות הרגלים האיראניים שנעו באטיות. איראן התאוננה על שימוש בנשק כימי. ארצות הברית חשה אי נוחות מכך שמדינה הנהנית לכאורה מחסותה פועלת בניגוד לחוק הבינלאומי. משרד החוץ שלה אמנם גינה ב–5 במרץ את עיראק, אך איזן את הגינוי עם נזיפה באיראן, בשל אי היענותה לקריאה להפסקת אש. היה זה גינוי אמריקאי ראשון לעיראק על השימוש בנשק לא קונבנציונלי. הגינוי היה קשה לארצות הברית, משום שראתה בעיראק מחסום יחיד בפני איראן הפונדמנטליסטית וגם משום שחששה מפני תגובה עיראקית לא צפויה. ניתוח מודיעיני שהוצג בפני שולץ הזהיר כי הגינוי של ממשלו "הרס את נביטת היחסים עם עיראק".

עיראק, כדרכה, המשיכה לדבר בשתי לשונות. בתחילה כינתה את ארצות הברית "צבועה" ו"פרו־איראנית" בשל הגינוי, אך בה בעת פעלה להידוק היחסים עמה. ב–12 במרץ 1984 נחת בוושינגטון סגן שר החוץ של עיראק, עיסמת קיטאני, כדי לפעול לקירוב עמדות וגם כדי לסכל אפשרות של פעולה אמריקאית־ישראלית משותפת נגד מתקניה הכימיים. עיראק האמינה כי פעולה כזו נרקמת והולכת. עיראק מעולם לא מחתה מזיכרונה את הפצצת הכור הגרעיני שלה ב–1981 וחששה מפני הפתעות ישראליות.

חברי הקונגרס האמריקאי על שני בתיו, שהתנגדו למהלכי פיוס עם עיראק, ניסו להחזירה לרשימת המדינות התומכות בטרור. לחלופין הציעו להוסיף תיקון להצעת החוק השנתית לסיוע חוץ, המחייב חקירה בינלאומית של השימוש שעשו העיראקים בנשק כימי. גם הצעה זו כשלה.

חוסר אמון עיראקי

אבל עיראק לא יכלה לטשטש את השימוש שעשתה בנשק לא קונבנציונלי. בעקבות תלונת איראן שיגרה מועצת הביטחון של האו"ם ועדת חקירה של ארבעה מומחים. הם נחתו ב–13 במרץ באיראן, בדקו באחד מאתרי ההפצצה שלוש פצצות שלא התפוצצו ונשאו בתוכן חומר נוזלי. בפצצה אחרת נמצאו סימנים לגז חרדל. בפצצה נוספת גילו תרכובות זרחניות ההולמות גז עצבים וגז טבון. ב–26 במרץ פורסם דוח צוות האו"ם, אשר קבע פה אחד כי העיראקים הטילו פצצות אוויר שהכילו נשק כימי. פצצות אלה, ציין השבועון "טיים", מושלכות ממסוקים וממטוסי תובלה סובייטיים. תכולתן היתה גז חרדל וגז עצבים מסוג טבון. ועם זאת, בבית הלבן, שדיירו היה עכשיו הנשיא רונלד רייגן, האמינו כי באמצעות חיזור בלתי פוסק יצליחו להרגיע את סדאם חוסיין. כך גם האמינו בוושינגטון כי ההצעה הישראלית לחדש את הזרמת הנפט בצינור מעיראק לחיפה תוכל אולי למתן את סדאם חוסיין.

את משימת הבדיקה של עמדת עיראק בנוגע להצעה הישראלית הטיל שולץ על שליחו המיוחד לנושאי המזרח התיכון, דונלד ראמספלד. מעבר להיותו שר ההגנה בעבר, מילא ראמספלד תפקידים בכירים בממשל, כגון ראש הסגל של הבית הלבן, ציר בבית הנבחרים ושגריר בנאט"ו. רייגן היה משוכנע בכושרו לעקוף מכשולים או לגבור עליהם, ושלח אותו במרץ לירושלים, שם נועד עם ראש הממשלה שמיר ועם שר הביטחון משה ארנס.

ממשלת ישראל הגיעה למסקנה, אמר שמיר לאורחו בשיחת עבודה, שהאיום שנשקף לישראל מאיראן עולה על זה של עיראק. תמיכת איראן בארגוני טרור, חבלה ורצח, שפעלו בלבנון ושהבולט בהם היה חיזבאללה, מפלגת אלוהים, שהוקם ב–1982 על ידי משמרות המהפכה האיראניים — צבאו הפרטי של חומייני, הכפילה את האיום הנשקף לישראל מקבוצות דומות בירדן ובסוריה. ישראל היתה משוכנעת שהבסת עיראק על ידי איראן תעלה באורח דרמטי את הסכנה הפונדמנטליסטית הצפויה לישראל. רק ירדן ניצבה בין עיראק לבין ישראל, וישראל הכירה בכוחו המוגבל של חוסיין מלך ירדן להגן על ממלכתו מעיראק בכלל ומאפשרות של עיראק פונדמנטליסטית בשליטת איראן בפרט.

טיישר, מלווהו של ראמספלד שרשם את שיחותיו, ציין כי שמיר הציע לחדש בחשאי את הזרמת הנפט בצינור העובר מעיראק דרך ירדן ומשם לנמל חיפה. סדאם, כך קיוו, יוכל לבחור בהצעה לחדש את הזרמת הנפט לנמל חיפה, אבל גם בצינור האחר המגיע ללבנון.

שולץ, בספרו האוטוביוגרפי, כתב כי בעיראק שמע ראמספלד מפי ראש משרד האינטרסים של ארצות הברית שפעל בשגרירות הבלגית, וויליאם איגלטון, כי סדאם לא יקיים את הפגישה המתוכננת עמו. תחתיו יבוא שר החוץ, טארק עזיז. גם פגישה זו נערכה בחטף וארכה עשר דקות בלבד. ראמספלד אכן העביר את המסר של שמיר. טיישר רשם: עזיז "החוויר כסיד, הרים עיניו לתקרה והורידן לעבר שולחנו כשהוא מנענע בראשו, וביקש מראמספלד ליטול את המסר בחזרה".

סדאם חוסיין בצעירותו
סדאם חוסיין בצעירותו. רצה במעורבות אמריקאית רחבה ככל האפשרצילום: אי־פי

"כיצד לדעתך היה סדאם מגיב על כך?" שאל ראמספלד. "...היה מוציא אותי להורג במקום", השיב עזיז.

"אני חושב שאנחנו יכולים לשכוח מכל העניין", סיכם ראמספלד.

טיישר, שמן ההתחלה פיקפק בנכונות הדיווחים על התמתנותו של סדאם, הסיק מכך לגבי תחבולותיו כלפי ארצות הברית וכלפי ישראל. עיראק, הוא ידע עתה בבירור, מתאימה את הרטוריקה שלה לצרכיה. לא היה מנוס מהמסקנה ששאיפותיה וטקטיקות הדמים המקוריות של נשיאה לא השתנו כלל וכלל.

"'לא', השיבה עיראק", כתב שולץ בספרו. "חוסר אמון ואיבה גברו על הכסף שהיה נישא על זרם הנפט".

למעשה, עיראק בילבלה כהלכה את ארצות הברית. היא נקטה כפל לשון בשאלת יחסיה כלפי ישראל וגם הפחידה אותה בנושא האיראני. מצד אחד שיחררה הכרזה מפי סגן שר החוץ עיסאם קיטאני, על נכונות ארצו להכיר בזכות קיומה של ישראל. מצד שני, שר ההסברה לאטיף ג'אסם יצא בהכרזה הפוכה. "ישות חמסנית", כינה את ישראל. מארצות הברית ציפה טארק עזיז ש"תקצץ את ציפורניו של חומייני", כדי שייכנע ויבקש שלום מעיראק. והנה, לימים התגלה בדוח שכתב צוות הוועדה לענייני מודיעין של הסנאט, ש"הנשיא רייגן הורה למסור לבגדד מידע מודיעיני מוגבל שיסייע למנוע את התמוטטותה הכלכלית במלחמתה נגד איראן".

טארק עזיז
טארק עזיז. נבהל מעצם ההצעהצילום: אי-פי

למרות כל זה, עיראק הציעה תחליף להצעת ישראל: להניח צינור נפט משטחה לעקבה שבירדן, שחלקים ממנו ימוקמו בקרבת גבולה של ישראל. בר־און העלה בבדיקותיו כי העיראקים עמלים על חיפוש אלטרנטיבות ליצוא הנפט שלהם, אך חוששים שישראל תתקוף את הצינור שיעבור בירדן. אבל נציגים ישראלים נתנו הבטחות חוזרות ונשנות שישראל לא תיגע לרעה בפרויקט. הבטחות אלה הועברו במגעים בין ישראל לארצות הברית בין מאי לאוקטובר 1984.

ישראל רצתה באמת בהנחת צינור שבצורה כלשהי יהיה לו קשר ישראלי. בצד הישראלי היו מעורבים במערכת הדיונים בנושא היועץ המשפטי של משרד החוץ אליקים רובינשטיין (היום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון), משה ארנס, חנן בר־און, מנכ"ל משרד החוץ דוד קמחי, מנכ"ל משרד הפנים חיים קוברסקי והציר בשגרירות בוושינגטון בנימין נתניהו. בני שיחם בצד האמריקאי היו שולץ, שגריר ארצות הברית בישראל סמואל לואיס ומספר שתיים שלו, רוברט פלאטן, בכירי המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן הווארד טיישר ודן קרצר (בשנות ה–2000 שגריר ארצו בישראל) ועוזר מזכיר המדינה ריצ'רד מרפי. סגן הנשיא ג'ורג' בוש פעל אצל נשיא בנק אקספורט־אימפורט להעמיד לרשות הפרויקט, כלומר לרשות עיראק, ערבות לאשראי בסך חצי מיליארד דולר.

ההסתייגות היחידה של ישראל התמקדה בחשש שהצינור עלול לייצר מפגעים סביבתיים. האמריקאים התבקשו לייחס לנושא זה, במגעיהם עם העיראקים והירדנים, חשיבות מקבילה לעניין המדיני.

עיראק תבעה, כאמור, ביטחונות ישראליים לאי התקפה על הצינור. את המחויבות הישראלית נטל על עצמו להשיג איל המכליות והנפט השווייצי ברוס (ברוך) רפפורט. ב–14 בנובמבר 1984 נועד רפפורט לפי בקשתו עם שמעון פרס, שהחל לכהן כראש ממשלה בספטמבר במסגרת הסכם הרוטציה. היכרותו של רפפורט עם פרס החלה בעת ששירת בצבא הקבע. בין השניים נוצרה כימיה אישית שכללה גם את משפחותיהם.

בחודש זה השיג פרס את שיא מאווייו, כהונת ראש הממשלה. עד אז מילא כל תפקיד מרכזי אפשרי. פעמים אחדות התמודד עם יריבו, יצחק רבין, על כהונת יושב ראש / מנהיג מפלגת העבודה, הובס ולבסוף גבר. הוא כמובן שאף להנציח את מיוחדותו. רפפורט אמר לו שביכולתו לקדם את הנושא העיראקי־ירדני כשברקע ישראל, ובתנאי שתינתן התחייבות ישראלית כתובה שלא תפגע בצינור העיראקי.

איש הנפט של פרס

פרס, שהיה מעורה בשלבים הקודמים של ההשתלשלויות, כולל המחויבויות השונות שנתנו אישים ישראלים, היה מוכן גם לנסות את הערוץ הזה. התוכנית שעוצבה על ידי חברת בכטל היתה מפתה למדי: להניח צינור בעלות של מיליארד דולר, שיעביר מיליון חביות ביום של נפט גולמי מעיראק לנמל עקבה. מינהלת הצינור שכבר הוקמה, בראשות שר הנפט העיראקי ושר התעשייה והמסחר הירדני, דרשה כי בטרם תתחיל הבנייה תתחייב ממשלת ישראל "שלא תנקוט יוזמת תקיפה, ללא פרובוקציה מוקדמת, שתביא להפסקה בבניין הצינור או ביצוא הנפט הגולמי מנמל עקבה כאשר הצינור יושלם". והיה וישראל תפר את התחייבותה יהיה עליה לשלם את יתרת הסכום שנותר להשלמת הפרויקט, כולל ריבית ועמלות נלוות.

ההשקעה הענקית בצינור אמורה היתה להגיע מגורמים פיננסיים בינלאומיים בארצות הברית, צרפת ובריטניה. בתמורה להשקעה אמורים היו המשקיעים לקבל 200–300 אלף חביות של נפט גולמי ביום במחיר זול ב–10% ממחיר הספוט — הסכום המשולם במזומן לפי היצע וביקוש — היומי. הנחה זו במחיר אמורה היתה לרצות את רפפורט, ולהעניק לו גם את רווחיו, גם את החזר המימון שלו וגם את הרווח הישראלי.

במילים אחרות: רפפורט ושותפיו אמורים היו להרוויח בתוך עשר שנים כשני מיליארד דולר. שליש מהסכום, כ–700 מיליון דולר, אמור היה להיכנס לישראל בפריסה על פני עשר שנים, במזומנים ובאספקת נפט במחירים מוזלים ממדינות אחרות.

רפפורט נולד בחיפה ב–1922. אחרי שסיים את השירות הצבאי התגלגל לשווייץ ובתוך פרק זמן לא ארוך הפך לאיש עסקים בינלאומי בתחום הספנות והנפט. הוא תרם ממון רב לבית הספר לרפואה בחיפה, לבניין הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר אילן ולהקמת גני ילדים. היו לו חברים בפסגת הפוליטיקה וההון של ישראל והוא התמצא לעומק בפיתוליה של הפוליטיקה הישראלית. ב–1989 גילתה מבקרת המדינה מרים בן פורת, כי רפפורט הרים תרומה כספית של 238 אלף שקל למערכת הבחירות של מפלגת העבודה בהנהגת רעהו פרס. למרבה המבוכה, הפרויקט המדובר, שנראה מפתיע מבחינה מדינית ומבטיח מבחינה עסקית, הפך בשנים הבאות לפרשה שגררה סערה פוליטית בארצות הברית והותירה כתמים בראש הממשלה פרס.

דונלד ראמספלד
דונלד ראמספלד. "אני חושב שאנחנו יכולים לשכוח מכל העניין"צילום: אי־פי

ב–14 בפברואר 1985 כבר החזיק רפפורט בידיו מכתב הסמכה והסכמה של חברת בכטל להתחלת העבודה, מותנית בהתחייבות ישראלית שלא לנקוט יוזמת תקיפה כלשהי ללא התגרות מוקדמת, שתגרום להפסקת המיזם או שתעצור את זרימת הנפט לאחר שזה כבר יזרום בו.

כשמכתב זה בידו נועד רפפורט עם פרס בלשכת ראש הממשלה ב–14 בפברואר ושמע ממנו כי "הממשלה תעניק לנו את ההתחייבות הישראלית המבוקשת". רפפורט ביקש לקבלה בכתב, כדי שעל פיו תוכל בכטל להניע את המהלכים הבאים. ב–25 בפברואר פרס מסר לו את המכתב המבוקש ובו המחויבות הרשמית.

ארצות הברית היתה מדינת מפתח בכל הפרשה. גם סדאם רצה במעורבות אמריקאית רחבה ככל האפשר. בכטל היא חברה אמריקאית והכספים אמורים היו לזרום דרך בנקים אמריקאיים (וגם צרפתיים ובריטיים). רפפורט ביקש לקצר את ההליכים בוושינגטון. במקרים כאלה שם המשחק הוא קשרים, וכאלה היו לפרקליט אמריקאי מסן פרנסיסקו, רוברט ואלאך. רפפורט שכר את שירותיו.

ואלאך, לשעבר שגריר ארצות הברית בוועידת האו"ם לזכויות האזרח, היה מקורב לאדווין מיז, התובע האמריקאי הכללי — שר המשפטים — שהיה מקורב ביותר לנשיא רייגן. לפי בקשת ואלאך, ערך מיז היכרות בין רפפורט לבין יועץ הנשיא לביטחון לאומי, רוברט מקפרליין, שאותו הכניס שולץ בסוד המהלך כבר בראשיתו ועכשיו הסכים לסייע במימון הביטוח לפרויקט, שאמור היה להינתן על ידי חברה פדרלית בארצות הברית. מעבר לכך, מעורבותו של מקפרליין הצביעה על העניין שיש למועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית בפרויקט.

בין לבין המשיכה עיראק להשתמש בנשק כימי ובגז רעיל נגד אזרחים באיראן. מומחה בינלאומי אף קבע כי עיראק ייצרה כבר גז חרדל ושני סוגים שונים של גז עצבים. חיילים איראנים נפגעו מפצצות של גז חרדל. מנגד, איראן פתחה בירי של טילי סקאד לעבר עיראק, והמלחמה לבשה פנים חדשות. עיראק השיבה בממטרי סקאד. כלפי המפה הבינלאומית המשיכה עיראק לשדר מתינות. למשל, בהמשך הדיונים על בניית צינור נפט מעיראק לירדן הנושק לגבולה של ישראל.

החבר שהפך ל"מופרע"

עיראק לא עירערה על תיווכו של רפפורט, שאפילו הוזמן למדינה. היא גם לא עירערה על ההסכם שחברת בכטל חתמה איתו וגם לא על ההכנסות שאמורות היו ליפול בחלקה של ישראל. היא לא התכחשה למשמעות המדינית שהיתה לעובדה שניהלה משא ומתן, ואפילו עקיף, עם ישראל. רפפורט, שהשיג את המחויבות הישראלית הרשמית שלא לפגוע בצינור ביקש למנוע כל השקעה כספית ישראלית בצינור, ושהכסף יבוא במישרין מארצות הברית. הפרקליט ואלאך, שמשך מטעם רפפורט בחוטי הממשל, הציע שפרס ישגר מכתב אישי לידידו התובע הכללי מיז, כדי להקנות משנה תוקף לרצינותה של ישראל. הוא האמין שעל ידי כך יוכל להדק יותר את הקשר האמריקאי אל הפרויקט.

רפפורט קנה את הרעיון. בפגישה עם פרס ב–19 בספטמבר 1985 הוא קיבל ממנו התחייבות בכתב ידו על נייר מכתבים, שצמד המלים ראש הממשלה כתוב עליו באותיות עבריות (כי לא מצא נייר מכתבים בשפה האנגלית). "נראה", כתב, "שערובה ישראלית עשויה לסייע לסלול את הדרך לבניית צינור זה. אני מוכן לעשות הרבה כדי לסייע בכך... ביקשתי מחברי ברוס (רפפורט) ובוב (ואלאך) לתדע אותך בכל הסיפור ואסמוך על שיקולך בדבר הדרך הטובה ביותר לטפל בעניין זה".

"באוקטובר הקרוב", הוסיף פרס, "אבקר בוושינגטון, ואדון בכך עם המזכיר שולץ". פרס לא ידע ששולץ החליט להדיר ידיו מעסקה זו בשל קשריו הקודמים כפרקליט עם בכטל. מיז, במענהו מ–7 באוקטובר 1985, העמיד אותו על עובדה זו וייעץ שהפגישה תתקיים עם היועץ לביטחון לאומי מקפרליין, שנמצא בסוד העניין מראשיתו ביוזמת שולץ.

כך היה. פרס שוחח עם מקפרליין וגם עם ואלאך. בעבר, כאשר ואלאך שימש כשגריר במוסדות האו"ם בג'נבה, שוחח עמו פרס בטלפון. עכשיו נערכה ביניהם היכרות אישית, והשניים גם קיימו שיחה אינטנסיבית בקבלת פנים שנערכה בשגרירות ישראל בוושינגטון, בנוכחות מיז.

ואלאך, כפי שיסתבר בהמשך, נהג לתעד באורח אובססיבי כל שיחה, פגישה, דיווח והליך, ורישומיו הצביעו על שיחה נוספת בינו לבין פרס בניו יורק. ואלאך ניסה להניע מהלך מורכב של השקעות אמריקאיות בצינור וביטחונות שתספק ישראל בדמות שעבוד כספי הסיוע שהיא מקבלת מארצות הברית, אם תפר את מחויבותה ותתקוף את הצינור. התברר כי הצעה זו לא תוכל לעמוד במבחן משפטי בארצות הברית והיא גם לא התקבלה על דעת ישראל.

שמעון פרס וג'ורג' שולץ
שמעון פרס וג'ורג' שולץ. החשדות שכסף מהפרויקט יועבר למפלגת העבודה כבשו את כותרות העיתונים האמריקאייםצילום: חנניה הרמן / לע"מ

פרס הסתפק במשלוח מכתב נוסף למקפרליין, ב–20 בנובמבר 1985. את המכתב ניסח שר הכלכלה גד יעקבי, הוא קיבל את אישורם של שר החוץ שמיר ושר הביטחון רבין, ולפני שיגורו הונח לפני רפפורט וואלאך. מכתב זה חזר על ההתחייבות הישראלית להימנע מכל יוזמה או פעולה התקפית ללא התגרות. נלוותה לכך דרישה לערבויות של שמירה על האקולוגיה של האזור בכלל ושל מי מפרץ עקבה בפרט. פרט מעניין הוא, שפרס הזמין את שר האנרגיה והתשתית משה שחל לחוות את דעתו על אחד ממכתבי ההתחייבות שמסר. שחל, פרקליט מסחרי במקצועו ומקורב לראש הממשלה, גילה בראיון: "היתה זו שעת ערב מאוחרת. בביתו של פרס שהו רפפורט ורעייתו רות. פרס הראה לי את המכתב ואני טענתי נגד מסירתו, שכן הדבר מחייב דיון במישור האסטרטגי. התנגדותי עוררה בעליל מבוכה, ובנוכחותי אמר פרס לאורחו כאילו בצחוק: 'מה כבר ניתן לצפות מעורך דין?'" פרס, בהזדמנות אחרת, הגיב, "אני לא זוכר ששחל התנגד".

בהמשך הגורמים האמריקאיים המשיכו להתלבט בשאלה כיצד להעניק שיניים למחויבות הישראלית. ואלאך הציע, לדוגמה, להוסיף 60 מיליון דולר לסיוע החוץ השנתי של ארצות הברית לישראל, שיועברו לקרן סודית מיוחדת. בסופו של דבר סכום זה יוחזר לאוצר האמריקאי.

בינתיים התרחשו חילופי גברי בבית הלבן. מקפרליין פרש. יורשו, האדמירל ג'ון פוינדקסטר, נועץ עם קודמו של מקפרליין, ויליאם קלרק, גם הוא ממקורבי רייגן, וזה יעץ לפרוש מן הפרויקט. לימים יתברר כי בעבר הלא רחוק שכר רפפורט את קלרק לסייע בעדו בפרויקט הצינור, ובין השאר אף יצא בעניין זה לעיראק. אחר כך עבר חתול שחור בין השניים, ולפי אחת הגרסאות שראו אור בתחקירים בעיתונות האמריקאית, פרישתו באה לאחר שקיבל מ–CIA דיווח לא מחמיא על רפפורט.

כך או אחרת, פרויקט צינור הנפט הגיע לקצו. מדוע? "ישראל אשמה", טען השגריר בוושינגטון ניזאר חאמדון, שהיה מהשגרירים היותר מקובלים בקהילה הדיפלומטית בוושינגטון. "מחלוקות אקולוגיות", טענו גורמים אחרים. השגריר מאיר רוזן טען: "בדיקותי בארצות הברית העלו כי עיראק קיבלה רגליים קרות".

שמיר, הראשון שנתן אור ירוק למגעים עם עיראק בעניין זה, הסביר: "התברר כי עיראק לא התכוונה אפילו לרגע אחד לקיים מגע כלשהו עם ישראל. היא ניסתה רק לסבר את האוזן האמריקאית".

פרופ' עפרה בנג'ו, שחקרה לעומק פרסומים עיראקיים בנושא, הסיקה שעיראק נהגה גם בעניין זה בכפל לשון. אבל מותו של הפרויקט השתרבב לתוך פרשה שערורייתית מוזרה ביותר.

כמסופר לעיל, שררה ידידות רבה בין התובע הכללי מיז לבין ואלאך. השניים היו חברים לספסל הלימודים והמשיכו ביחסיהם הטובים גם לאחר מכן, ואלה הצמיחו פירות לשניהם. לצד טיפולו בצינור הנפט הואשם ואלאך בלקיחת שוחד מחברה אמריקאית תמורת הפעלת השפעתו של מיז בממשל, שבאה לביטוי במסירת חוזים בתחום הצבאי בעשרות מיליוני דולרים. הממשל מינה חוקר מיוחד כדי לחקור פרשה זו, ובכללה את מערכת היחסים המיוחדת שבין מיז לבין ואלאך. במסגרת איסוף החומר קיבל החוקר מוואלאך מספר רב של מזכרים ובאחדים מהם הופיעו פרטים על צינור הנפט.

במזכר של ואלאך למיז מ–25 בספטמבר תוארו קשריו המיוחדים של רפפורט עם מפלגת העבודה. וכך נכתב: "הוא מימן במשך תקופה ארוכה למדי סקרים פרטיים למפלגת העבודה־פרס... הוא אישר את דבר ההסדר עם פרס, שלפיו תקבל ישראל בין 65 ל–70 מיליון דולר בשנה במשך עשר שנים, אם יסוכם הפרויקט. נרמז לי גם — והדבר יוכחש מכל הצדדים — כי חלק מכספים אלה יועברו ישירות למפלגת העבודה... ראש הממשלה פרס מאוד רגיש למכתב ששלח (למיז) ורוצה כי יוחזר אליו אם אין צפויה תגובה הולמת כשיבוא לוושינגטון..."

החשדת מפלגת העבודה בקבלת סכומי כסף מן הכספים שאמורים להיכנס לקופתה של ישראל כבשה כותרות בעיתונים אמריקאיים כ"ושינגטון פוסט", "ניו יורק טיימס" ו"לוס אנג'לס טיימס". החוקר המיוחד לא הצליח לפענח את החידה. הדוח שלו ראה אור בוושינגטון ב–18 ביולי 1988. הוא ציין כי נבצר ממנו להשיב על השאלה אם הוצע שוחד למפלגת העבודה. אילו הוכיח את הדבר היה יוצר חשד לעבירה על חוק למניעת שחיתות בחו"ל שאמריקאים מעורבים בה. התובע לא יכול היה לאשש או לסתור את מזכרו של ואלאך, מאחר שפרס מיאן למסור לו את גרסתו (פרס אמר לי לפני שנים: "לא התבקשתי למסור שום גרסה"). אבל בתגובות לתקשורת הישראלית אמר פרס כי הסיפור הוא "שטות גמורה", ועל ואלאך, שבמכתבו הנזכר למיז כינה אותו חבר, אמר כי הוא "מופרע".

"איני יודע מה קרה לו. הכרתי אותו כאדם מאוד מכובד, עורך דין מאוד ידוע, ולא הטלתי שום ספק באישיותו", טען פרס. "אין לי מושג מה קרה כאן, ומכל מקום אני לא הייתי מעורב במה שהתרחש בינו לבין בעלי העניין בצינור הנפט". גם רפפורט הגדיר את סיפור השוחד ומה שנלווה לכך "קשקושים, המצאות וניחושים". העיתונות האמריקאית החוקרת נשארה בגרסתה כי החלק הישראלי של הפרשה נשאר סתום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ