בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אל־על - אני איתכם גמרתי

אתר אינטרנט מגושם שמעיק על המשתמשים, ביורוקרטיה מהגיהנום באשר לתשלום, בידוק שהוא עינוי, טייסים קשקשנים ו"סיסטם" שלא עובד. על אף הנאמנות מתוקף הנוסעת המתמידה שאני, אני עם אל־על גמרתי

479תגובות
מטוס אל-על בנמל התעופה בן גוריון
דודו בכר

הייתכן שבכל אשם הפולמוס שהתפתח על דפי העיתון הזה בעד ונגד המהגרים לברלין? ראשיתו של הפולמוס בקריאה של אורי אבנרי למיטב המוחות לשוב ארצה ולהילחם בה למען שינוי פני החברה והפוליטיקה במדינה, המשכו במאמרים המצדדים בעוזבים ובכאלה התוקפים אותם בשם הלאומנות, הפטריוטיות וגם סתם שמועות על הישראלים בברלין. כולם — לדעת אלו שמתגאים בכך שכף רגלם מעולם לא דרכה על אדמת גרמניה — יודעים היטב מה עושים הישראלים בברלין.

דעתי בנושא הזה ידועה, אבל ליתר ביטחון אחזור עליה: כפי שאמר אבנרי עצמו כשרואיין בגל״צ על ידי נציג הניאו־ימין הסחבקי אראל סג״ל יחד עם גלית דיסטל אטבריאן (סופרת מצוינת אבל ימנית קיצונית): אנחנו חיים בחברה חופשית וזכותו של כל אדם לגור איפה שיבחר. הוא הוסיף שרק חבל שדווקא הנבונים ביותר מקרב הצעירים הם אלו שמרגישים ששום דבר טוב כבר לא יקרה כאן. ואני מוסיפה: אני שמחה שילדי נבונים. האם ייתכן שגם ברשות שדות התעופה ובחברת אל־על נמצאה אוזן קשבת לקריאות מגוחכות אלה? רק כך, כקונספירציה של רשות שדות התעופה וחברת התעופה הלאומית שלנו, אני יכולה להבין את מה שהתרחש עד שעליתי על המטוס הקטן והמיושן של אל־על כשפני ברלינה.

איור של נרי ליבנה משחקת עם מטוסים מעל מגדל פיקוח

לצערי אמנם איני נוסעת מספיק לחו״ל, ובכל זאת מאז צייד אותי הבנק בכרטיס אשראי שהוא גם כרטיס נוסע מתמיד, אני מפתחת תסמונת סטוקהולם דווקא כלפי אל־על. זה מתחיל באתר האינטרנט הבלתי־נסבל של אל־על. רציתם לקנות כרטיס? לכאורה עסק פשוט. מכניסים את הפרטים ומגלים שאינכם קיימים, ושמספר הזהות שלכם אינו שלכם. אבל בניסיון שלישי או רביעי זה תמיד מצליח ואז כל מה שעליכם לעשות הוא לכתוב את פרטי האשראי והנה — יש כרטיס טיסה. אז עליכם לזכור שיש לבחור מושב, במקרה שלי מושב בתוספת תשלום של 30 דולר, משום שהמושבים הרגילים מתאימים למי שגובהם פחות מ–1.60 מטר או לקיטעים. שוב עליכם להזין את פרטי האשראי. כנ״ל לגבי תשלום על כבודה. גם הוא עסקה נפרדת. לא נותר אלא לתמוה איך לא נמצא במעצמת ההיי־טק שלנו מוח מבריק מספיק שיצליח לייצר ממשק מתוחכם שיאפשר לשלם על כמה פעולות בעסקה אחת. כנראה בריחת המוחות עשתה את שלה.

ביצעתי שלוש עסקאות אשראי, קניתי כרטיס ומקום לשבת בו ושילמתי עבור המזוודה. אפילו עשיתי צ׳ק אין באינטרנט, ופרטיו הגיעו במייל היישר לסמארטפון שלי. שלא כהרגלי הגעתי לטרמינל 1 שממנו יוצאות טיסות הלואו־קוסט ובהן אלה של ״אפ״ (אין לאל־על טיסות אחרות לברלין ואני הלא שבויה של החברה) רק שעתיים וחצי לפני המועד שבו אמורה היתה הטיסה לצאת. ״זה בסדר״, אמר נהג המונית בדרך לטרמינל, ״אין כמעט נוסעים, הטרמינל ריק". זה היה נכון, אלא שכאמור, כנראה במסגרת הקונספירציה שנועדה למרר את חיי הנוסעים לברלין, קידם את פני תור של כמאה איש שעמדו תקועים בהמתנה לבידוק הביטחוני.

עומס נוסעים בנמל התעופה בן גוריון ב-2015
ניר קידר

איש בחולצת רשות שדות התעופה עמד והוסיף לבלגן כשהוא מפנה אנשים נבחרים לתור הקצר. שאלתי אותו מה העניין והוא הסביר שהתור הקצר מיועד למי שביצעו צ׳ק אין באינטרנט. ״זה מה שעשיתי״, אמרתי לו והראיתי לו את האישור על גבי מסך הסמארטפון. אבל מתברר כי ברשות לא מאמינים באינטרנט, ייתכן שסבורים שהאינטרנט הוא אופנה חולפת. ״צריך להדפיס על נייר״, אמר האיש לקול שוועותי ושלח אותי אל שלוש המכונות שבכניסה כדי להדפיס. שתיים מהן היו מקולקלות ותור ארוך הסתמן ליד השלישית. ניגשתי להדפיס את האישור ולפתע הרגשתי משהו רך אך מכביד מתחכך בכתפי השמאלית. ״אכפת לך לזוז ממני״, אמרתי לגברת שנשענה על כתפי. ״אני רוצה לראות מה את עושה״, אמרה האשה ועתה לא הסתפקה יותר בהשענת פימתה אלא גם תפסה בידה השנייה, לצורך שיפור האחיזה. שוב חזרתי אל התור שעכשיו נוספו לו עוד כעשרה אנשים. יחד איתי הם בהו בייאוש במשך 50 דקות תמימות בדלפקי אל־על המאוישים בדיילות קרקע כשאף נוסע לא עומד לפניהם ובחמשת הסלקטורים ששלושה מהם היו עסוקים בינם לבין עצמם. הסלקטורית הרביעית התעצבנה קשות כשאמרתי לה עוד בטרם נשאלתי שארזתי לבד, אין לי נשק ולא קיבלתי כלום להעביר. ״אני אשאל״, אמרה וחזרה על השאלות בקצב הכתבה לברייל.

דיילת הקרקע התנצלה על העיכוב. ״זה מצב חריג שבו אין בכלל תור ליד הדלפקים וכולם תקועים בביטחון״, אמרה והוסיפה שעלי לשלם 70 דולר עבור הכבודה. ״אבל שילמתי״, ייבבתי מרה. ״שילמת עבור הכבודה בדרך חזרה ולא עבור הכבודה בהלוך". ביקשתי להעביר את התשלום לדרך הלוך. היא התקשרה למישהי בעלת תסרוקת קסדה בשם רותי שעמדה במרחק שני דלפקים, ושוב התנצלה. ״אני אמרתי לה לא לאשר״, צעקה מעמדתה. ״בסיסטם שלנו אין אפשרות כזאת. הסיסטם שלנו...״ אלא שכאן קטעתי אותה בלחישה רועמת, ״אהההה, הסיסטם, קומפיוטר סייז נו. יופי של סיסטם יש לכם״.

אחרי בידוק כבודת היד שנמשך עוד נצח קטן עקב השבתתם של ארבעה מתוך חמשת המסועים, נלקחנו לטיול ארוך בשדה התעופה. בדיוק כשהגעתי לטרמינל 3 התחילה העלייה למטוס, כלומר לאוטובוס שהחזיר אותנו אליו. המטוס היה ריק למחצה ובכל זאת עליית הנוסעים התמשכה.

באיחור של 50 דקות, רצוצה ומעוצבנת, הגעתי לברלין שהיתה שרויה במזג אביבי. הסיסטם בכל מקום עובד כמו שצריך, ואני עם אל־על גמרתי עד להודעה חדשה. לו הייתי יכולה לעולם לא הייתי נוסעת דרך נתב״ג, אלא שאין עוד שדה תעופה. ובכל זאת אני מתכוונת להמשיך לנסוע לברלין ושיקפצו לי רשות שדות התעופה ואל־על עם הסיסטם שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו