בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה אפשר ללמוד מהיפנים על הערך התרבותי של העבודה

עולם התעסוקה המערבי אולי נוצץ יותר, אבל רובו חסר את המשמעות הפנימית העמוקה שאפשר למצוא אצל עובדים ביפן, גם אם הם מתפקדים כתמרור לפרנסתם

תגובות
יפנים בעבודה
Andrew Rae

לפני כמה שבועות צפיתי בשף בודד, גבר כבן 60, שעמד ובישל מאחורי דלפק ל–11 לקוחותיו, בבר טמפורה בקיוטו. התפריט הקבוע כלל 15 מנות, כך שבכל רגע נתון הוא עקב בזיכרונו אחר 165 פריטי מזון, שכל אחד מהם דרש טיפול ותזמון שונים. הוא לא כתב שום דבר ולא נראה שהוא מתאמץ כלל. זה היה מופע של מיומנות מוחלטת. זה לא נראה כמו עבודה, אלא כמו חיים: עבודתו היתה כל ישותו.

זה דבר שבולט לעין ביפן, מעורבות אישית עמוקה של אנשים בעבודתם. המילה "שוֹקוּנין", שאין לה תרגום ישיר, מסכמת זאת: היא אומרת משהו כמו "מומחה או מומחיות במקצועך" ומתארת את האופן שבו העובדים היפנים מעבירים יום אחר יום בניסיון להשתפר במה שהם עושים.

לתרבות השוקונין עשוי להיות פן, שעבור אלה מאיתנו שהתחנכו על תפיסת עולם קפיטליסטית קיצונית יותר, גובל בגיחוך. מחוץ למקדש סנג'וסנגנדו בקיוטו ראיתי אדם עומד עם סטיקלייט צהוב ומכוון את הולכי הרגל למדרכה. לו היה מגיע כלי רכב, הוא כנראה היה מכוון אותו למגרש החניה הסמוך. "האיש הזה הוא בעצם שלט", אמר בני. והוא צדק. זו היתה עבודה שרואים הרבה ביפן, לעתים קרובות בהקשר של גישת כלי רכב: אדם מבצע תפקיד שבכל חברה מפותחת אחרת היה נעשה על־ידי מכונה, או שלא היה קיים.

בפעם אחרת, כשחיכיתי בתחנת אוטובוס בעיר החוף קובה, מצאתי את עצמי צופה בקבוצה של חמישה גברים שקדחו חור. יותר נכון, אחד מהם קדח; ארבעת האחרים צפו בו. במשך 30 דקות שלמות, זה כל מה שהם עשו. אבל הם לא עשו זאת בחוסר חשק, או תוך כדי הצצה בסמארטפון, רכילות או משהו אחר בסגנון. זה היה כמו הדגמה: "כל שאר השיטות לצפייה במישהו שחופר בור אינן נכונות. כך צופים בבן אדם שחופר בור".

"אנשים שהעבודות שלהם הן פשוט לא לעשות כלום", הגדיר זאת מורה אמריקאי לאחר שירדתי מהאוטובוס ותיארתי לו את המראה הזה. עם זאת, באותה עת אני דווקא התרשמתי אחרת: שמה שראיתי הם אנשים שמשוכנעים שעבודתם היא בעלת משמעות. מבחינתם, הערך שהם מייחסים לעבודה אינו מסתכם רק בערכה הכלכלי. כרטיסן ברכבת קד קידה כשהוא נכנס ויוצא מהקרון; עובד בחנות כלבו נוהג באופן דומה כשהוא נכנס או יוצא ממחלקה בחנות, גם אם איש לא הבחין בו וגם אם המקום כמעט ריק לחלוטין. ודאי שקיימים כאן הבדלים תרבותיים עמוקים, לא כולם חיוביים; הסיבה לכך שבשפה היפנית קיימת מילה שמשמעה "מוות מעבודת יתר" היא שיש להם צורך במילה כזאת. אפשר אפילו לטעון שלעבודה יש יותר מדי משמעות ביפן, שהיא טעונה מדי בהשלכות על הזהות האישית.

בקרב כלכלנים יפן היא משל ושנינה, שורת מחץ, סיפור אימה. הפריחה הכלכלית בסוף שנות ה–80 וראשית ה–90 — שבמהלכה נפוץ הדימוי של עתיד כלכלי בשליטה יפנית, הנושא במותחן "שמש עולה" מאת מייקל קרייטון, למשל — הסתיימה במפולת מרהיבה של שוק המניות. מדד הניקיי טיפס לשיא של 38,957 ב–29 בדצמבר 1989, ובשני העשורים שלאחר מכן הוא צנח ב–82%. היום, 27 שנה אחר כך, הוא עדיין עומד על פחות ממחצית ערכו באותו יום ב–1989. ערכי הנכסים התרסקו יחד עם מחירי המניות, שהפכו חלקים גדולים מהמערכת הפיננסית לבנקי זומבי — בנקים המחזיקים בנכסים גרועים רבים כל כך, שלמעשה הם מרוששים, מה שאומר שאינם יכולים להלוות כסף ולכן חדלים מלמלא את אחד מתפקידיו המרכזיים של בנק בכלכלה המודרנית, לשמור שתזרים האשראי ימשיך לנוע.

אסף עברון

הכלכלה היפנית הלכה והתקרבה לנקודת עצירה. האינפלציה האטה, קפאה והפכה לדפלציה של ממש. תוסיפו לכך את אוכלוסיית יפן המזדקנת ומצטמצמת, את התמ"ג המתכווץ ואת הפוליטיקה חסרת התקנה, ותקבלו תמונה של דיכאון כלכלי מושלם.

אבל זו לא התחושה שמתקבלת כשמבקרים שם. הזעם הניכר בחלק גדול כל־כך מן העולם המפותח פשוט אינו נראה ביפן. סטודנט לתרבות יפן יאמר לך שהבעה פומבית של כעס אינה מתקבלת שם בעין יפה; דמוגרף יצביע על מצבם הקשה של הצעירים היפנים, המממנים קצבאות ושירותי בריאות נדיבים של דור קודם שהם עצמם אינם צפויים ליהנות מהם. נתוני הצמיחה מרמזים על קיפאון. אך אבטלה כמעט אינה קיימת — היא מסתכמת ב–3 אחוזים בלבד, בין השיעורים הנמוכים ביותר במדינות המפותחות. הזדקנות החברה ניכרת לעין, אך באותה מידה בולטת גם פריחתן של תרבויות נוער מגוונות. ביקרתי במקומות רבים שסבלו מקיפאון כלכלי, ובאחד או שניים מהם גם חייתי, ויפן בת זמננו איננה אחד מהם.

למה? חלק גדול מהתשובה, לדעתי, טמון ביחס היפני המיוחד לעבודה — או אם לדייק, ביחס למשמעות בעבודה.

עבודה זה טוב, אבל עבודה משמעותית זה עוד יותר טוב. אני תוהה אם עולם העבודה המערבי החדש והנוצץ שלנו — פוסט־תעשייתי, בלתי־מאוגד, מבוסס על עבודות זמניות, חסר ביטחון — מציע את אותה תחושת משמעות שהעניקה פעם העבודה, או את זו שהיא עדיין מעניקה ביפן. בשירו האפי של דרק וולקוט "אומרוס", שבו הוא אורג את האגאי של הומרוס לתוך הנוף הקריבי של זמננו, הוא כותב בהערצה ובכבוד על גיבורו, אכילס, דייג מסנט לוסיה. אכילס הוא אדם "שמעולם לא עלה במעלית / שלא החזיק בדרכון, כי באופק אין בו צורך / שמעולם לא ביקש נדבות ולא לקח בהשאלה, לא היה מלצר של אף אחד". לקראת סוף שירו הארוך, המדיטטיבי והחמקמק של וולקוט, השורה הזאת הקפיצה אותי. מה כל כך נורא במלצרות? האם באמת יש משהו כה משפיל בהגשת מזון לשולחנות, כמו קיבוץ נדבות או לקיחה בהשאלה?

רבים סבורים שהתשובה לשאלה הזאת היא "כן". זו לא אמת כלל־אנושית על עובדים בכל הזמנים ובכל התרבויות, מפני שישנם מקומות שבהם מלצרות ושירות באופן כללי נחשבים לעבודות מכובדות מאוד. אבל ברור שעבודות השירות החדשות גורמות לאנשים רבים לעשות דברים שאינם עולים בקנה אחד עם תחושת הזהות שלהם. חיים הם סיפור של חיים, והסיפור הזה, עבור רבים, הפך לסיפור של שקיעה ואובדן, של ירידת הערך העצמי.

המתח המעמדי בין סוגי עבודה שונים הוא אחד הנושאים בספרו של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי" — ואכן, זוהי למעשה מהות המאבק שלו, הפער בין מה שהמספר חושב שעליו לעשות, כסופר, לבין מה שהוא עושה בפועל כל היום, כעקר בית: "שוטף רצפה, מכבס בגדים, מכין אוכל, מדיח כלים, עושה קניות, משחק עם הילדים בגן השעשועים, מחזיר אותם הביתה, מפשיט אותם, רוחץ אותם, משגיח עליהם עד שעת השינה, משכיב אותם לישון, תולה בגדים לייבוש, מקפל בגדים אחרים ומסדר אותם בארונות, מסדר את הבית, מנגב שולחנות, כיסאות וארונות מטבח".

יש האומרים שערכה של עבודת הייצור מופרז, וכי עלינו להתרגל לרעיון שרוב העבודות כיום הן בענפי השירותים — מה שכנראה נכון. אבל עבודת הייצור המאוגדת העניקה תחושת קהילה ומשמעות שהעבודה המפורדת יותר, המודרנית יותר, המבוססת יותר על שירות, מתקשה לתת. לא משנה שרבות מהעבודות הישנות האלה היו משעממות, או רפטטיביות להחריד, או מסוכנות, או שגרמו לתחלואה בקרב העובדים — או כמו במקרה של כריית פחם, כל אלה גם יחד. בנאומו מ–1937, שבו קרא פרנקלין רוזוולט ל"שכר יומי הגון עבור יום עבודה הגון", הוא הדגיש ש"רובה המכריע של האוכלוסייה מרוויח את לחמו בחקלאות או בתעשייה". עבודת כפיים קשה הפיקה מוצרים מוחשיים, ואותה מוחשיות היתה חלק ממה שהעניק לעבודה את משמעותה. כורי פחם, עובדים במפעלי הרכב ופועלים בענפי הביגוד, האלקטרוניקה והתחבורה חשו לכידות חברתית בשל העובדה שהם עבדו והזיעו וחיו וסבלו ביחד, יצרו מוצר מוחשי שנראה להם מלא בחשיבות לאומית, אפילו היסטורית־עולמית. לא אעמיד פנים שהייתי רוצה לעשות עבודה כזאת, אבל אני מתקנא בתחושת הלכידות והסולידריות המשותפת לאלה שכן.

הסכנה היא שזהות מעמדית, המבוססת על עבודה קולקטיבית, מוחלפת בזהות המבוססת על עוינות, המערערת עוד יותר את הפוליטיקה שלנו. כמו שיפן מראה לנו, יש דברים גרועים יותר לחברה מאשר הזדקנות שלווה ביחד.

תרגום: מרב שמבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו