עזגד גולד, רותי אלדר ומושיק ביבי

לא רק קפיטליזם חזירי

על פי ערן רולניק ("למה לסבול", מוסף "הארץ", 10.11) רוב משתמשי הציפרלקס כלל אינם סובלים מדיכאון. הבחירה בדרך מילוט ביוכימית לבעיות, באה במקום ניתוב המצוקה לבניית תהליך של צמיחה אישית. תופעה זו נובעת מהיעדר מודעות של "אנשי המוח", כלשונו, לכך שהם נשלטים על ידי הקפיטליזם החזירי, שאותו מובילה תעשיית התרופות. רולניק צודק בעיקרון, אך הסברו לוקה בחסר.

בעשורים האחרונים, התעשייה הפסיכו־פרמקולוגית יצרה נישה טיפולית חדשה: "העצמה רגשית־קוגניטיבית". היינו, ניתן לספק לאנשים, שלא ממש חולים, אבל גם לא ממש מרוצים מעצמם, "שיפוץ" רגשי או קוגניטיבי. העשייה הקלינית של "אנשי המוח" מתמקדת בתחלואה נפשית משמעותית, לפיכך, "הפסיכיאטריה האסתטית" פחות מטרידה את מנוחתם. בעיני עצמם, "אנשי המוח" תמיד מתפקדים כרופאים לכל דבר. וכך, התדמית והזהות המקצועית של "אנשי המוח" משתלבות היטב באינטרס הרווח של חברות התרופות.

ל"אנשי הנפש", המציאות החדשה הרבה יותר מטרידה ומקוממת. עבודתם הקלינית של "אנשי הנפש" היא בעיקר מול אנשים שלא ממש חולים, אבל גם לא ממש מרוצים מעצמם. הפרוזק הפך להיות אלטרנטיבה של ממש לאוכלוסייה קלינית זו, שעד אז "הסתפקה" בפסיכותרפיה או באי־פנייה לקבלת טיפול. בנוסף, "אנשי הנפש" השקיעו במהלך הכשרתם המקצועית הרבה זמן, יזע ומשאבים בחיפוש אחר משמעות ואותנטיות. הם באופיים כאלה. לכן כנראה קשה להם לקבל שרבים מוותרים בקלות על התנסות בתהליכי עומק, ומחליפים בירור בכדור. לחלק מ"אנשי הנפש" קשה "רק" לתת מרשם לציפרלקס, משום שעולמם המקצועי העשיר מאפשר להם להעניק למטופל הרבה מעבר לכמה מולקולות ביוכיומיות, והם פשוט חסומים מלעשות את זה. זה באמת מתסכל.

ניתן להזדהות עם תחושת המועקה של רולניק, בעת שהוא "בלב כבד", כלשונו, רושם למטופלים מסוימים ציפרלקס. הייתי מציע לו, שישקול להפסיק לעשות זאת. מוטב שיסביר למטופל באופן אדיב אבל נחרץ, שהאותנטיות של הזהות המקצועית של כל מטפל היא האמצעי הטיפולי החשוב ביותר שעומד לרשותו, ועליה הוא פשוט אינו יכול לוותר. נתינת מרשמים "בלב כבד" לאורך זמן היא דרך המלך לשחיקה מקצועית ולעשייה קלינית נטולת נשמה. במצבים אלה, הפנה את המטופל לקולגה שאתה סומך עליו מ"אנשי המוח", שירשום את הציפרלקס במלוא המוטיבציה. בתמורה, יש לקוות, הוא יפנה אליך מטופלים, שירגישו שהם רוצים לחפש משמעות בדיכאונם ובחרדותיהם. כך תיבנה בהדרגה קהילה של מטפלים, שיש בה, עושר של קולות וגוונים, שתוכל לתת מענה מיטבי לעולמם הרגשי והתבוני הכה־מורכב ומגוון של מטופלינו.

עזגד גולד, פסיכיאטר ופילוסוף

מי הקורבן האמיתי

מתוך הכתבה "פורצים החוצה" (הילו גלזר, מוסף "הארץ", 10.11), העוסקת בסוגיית הצפיפות בבתי הכלא בישראל, עולה כי הצפיפות בבתי הכלא נגרמת אך ורק כתוצאה מעודף הרשעות כביכול, ענישה מחמירה ואי שחרור מוקדם של אסירים. הכותב מצטט מחקרים, אנשי אקדמיה ומשפט, וכן אנשי רשות שרובם ככולם מציירים תמונת מצב מוטית ומגמתית שלפיה רק אם יטילו עונשי מאסר מקוצרים על עבריינים ויורחבו זכויותיהם לסיוע, שיקום, חינוך ודיור — העבריינות תפחת, ורק אם יקצרו משמעותית את תקופת מאסרם של אסירים שכבר נכלאו, הם יזנחו את דרך הפשע ויחזרו למוטב. כל הפתרונות המוצגים בכתבה מייצגים תפיסות סנגוריאליות מובהקות וקיצוניות, או שיקולים תקציביים ציניים, שמעדיפים שחרור עבריינים על פני הרחבה ושיפוץ של בתי הכלא.

אין זה המקום להתייחס לכל הטענות והתיאוריות שעלו בכתבה המשתרעת על פני עמודים רבים, אך ניתן לסכם בהכללה ולומר כי עולה ממנה מסקנה תמוהה שלפיה הרצידיביזם העברייני והתגברות הפשע והאלימות בישראל הינם פועל יוצא של יחס נוקשה מדי של הפרקליטות ובתי המשפט לנאשמים ותוצאה של מערכת משפט "נקמנית", שמעדיפה את עקרונות הגמול וההלימה בענישה על פני התייחסות שיקומית וסלחנית לנאשמים, שהיא הדרך הראויה (לטענתם) שתביא להורדת רמת הפשיעה.

המרואיינים בכתבה מציעים פתרונות רדיקליים, שלא אומצו באף מדינה (למעט פיילוט שנערך בסקנדינביה), שביסודם מותירים את העבריין מחוץ לכלא עם פיקוח רופף (וזאת אף מבלי שהעבריין נדרש לקחת אחריות על מעשיו). כריכת בעיית הצפיפות בבתי הכלא (בעיה אמיתית שהפתרון לה, לטענת הארגון, הוא בנייה של בתי כלא ראויים כפי שהציע כבוד השופט אליקים רובינשטיין), עם האג'נדה הרואה בעבריין קורבן של החברה, משרתת היטב את האינטרס הלא מוסתר של הסנגוריה הציבורית שסבורה כי על המדינה חלה חובה לפצות את העבריין/הקורבן על העוול שנעשה לו, כביכול.

הכתבה מתעלמת לחלוטין מחובתה של המדינה לנקוט מדיניות שתמנע מלכתחילה הידרדרות של קבוצות מוחלשות לעולם הפשע והאלימות, את הפגיעה שגורמים העבריינים לחברה ולערכיה, את הנזק שנגרם למי שנפגע מהעבירה באופן אישי ואת ערעור אמון הציבור במערכת.

הארגון, שמייצג משפחות שיקירן נרצח או נהרג, אינו יכול שלא להתקומם על האופן החד־צדדי שבו נערכה הכתבה. במיוחד מקוממת הגישה המתעלמת לחלוטין מזכויותיהם של נפגעי העבירה, שאת קולם אמנם השמיעה ד"ר דנה פוגץ' (שתמיד עומדת בחזית ההגנה על זכויות נפגעי העבירה), אך המקום שניתן לדבריה היה זניח ביחס לרוחב היריעה שניתן לתפיסות ולתיאוריות שנועדו לקדם את הרעיונות מבית מדרשה של הסנגוריה הציבורית.

עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

דואגים להומלסים

בניגוד לנטען בטורו של ניסן שור ("אל תקחו להם את הספסלים", מוסף "הארץ", 10.11) עיריית תל אביב־יפו מתקצבת מדי שנה בכשני מיליון שקל יחידה מיוחדת לטיפול בדרי רחוב וכן מממנת גגונים מיוחדים בשיתוף עמותת לשובע במטרה שלכל חסר בית בעיר תהיה מיטה, מקלחת וארוחה חמה. לפני כ–25 שנה הקימה העירייה באמצעות המינהל לשירותים חברתיים את היחידה העירונית לטיפול בדרי רחוב. ביחידה עובדים סוציאליים ועובדי סמך מקצועי שיועדו והוכשרו לטיפול בדרי רחוב. הטיפול כולל: הגנה וחילוץ מהרחוב, מיצוי זכויות, תהליך שיקומי ושילוב בגגונים ובמוסדות טיפוליים, וליווי לקראת ניסיון השתלבות בתעסוקה. עיריית תל אביב־יפו היא אחת הערים היחידות בעולם שבהן הוקמה יחידה מסוג זה ובימים אלה אף מתקצבת ובונה את בית המחסה הרביעי בעיר. מדי שבוע מקיימת העירייה סיורים מיוחדים של היחידה העירונית שאליהם הוזמן הכותב ולמרות פנייתנו החוזרות ונשנות סירב לקחת בהם חלק.

מושיק ביבי, רכז תקשורת והסברה, עיריית תל אביב־יפו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ