בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבן שלי חולה. מי יותר מסכן: הוא או אני?

החורף מגיע, ושוב מתבררות העובדות המצערות: גן ילדים זו מעבדה אכזרית לטיפוח מחלות, ושפעת היא הדרך של העולם להגיד לך שלא תעשה תוכניות כי ממילא הן ייהרסו

54תגובות
ילד חולה במיטה עם דובי

ה"חורף" הגיע והבן שלי חולה כל הזמן. או רוב הזמן. וכשהוא לא חולה, הוא נמצא בין מחלות. מתאושש ומתכונן למחלה הבאה. בין לבין, הוא הדביק את אמא שלו שבתורה הדביקה אותי שהדבקתי את הסבתא שהדביקה את הסבא שהדביק את הנכד שבדיוק התאושש מהמחלה הקודמת, וחטף סטרפטוקוק ולקח אנטיביוטיקה שלא עבדה וחטף עוד סטרפטוקוק שהעלה לו את החום ששלח אותי לרוקחת שמכרה לי סירופ בטעם תות שהבן שלי הקיא על הרצפה שהתלכלכה מהקיא שהתערבב בנזלת שנזלה מהאף וגרמה לו לשיעול שהכאיב בגרון והדיר שינה מעיניו ושלח אותי אל הרופאה שרשמה תרופה שלקחתי מהרוקחת שנתנה סירופ בטעם תפוז שסירב לקחת והקיא על הרצפה שהתלכלכה מהקיא שהתערבב בנזלת שנזלה מהאף. ובא מלאך המוות, ואמרתי לו — קח אותי עכשיו. חד גדיא חד גדיא.

גן עירוני זו מעבדת ניסויים אכזרית. לוקחים שלושים ומשהו זאטוטים ומקווים שהם יצליחו לשרוד איכשהו את תלאות היום־יום. זה שילוב של תוכנית ריאליטי, זירת גלדיאטורים, מירוץ מכשולים, חוג קרב מגע ומבוא מעשי באפידמיולוגיה. הילדים הקטנים האלה עושים הכל כדי להיפגע, להיפצע ולחלות. בכל יום שאני אוסף את הבן שלי מהגן, אני קודם כל עושה הערכת נזקים. אני אבא שמאי: יש דפיקה קטנה בצד? שפשוף מקדימה? והאגזוז? יש חום? אני נוגע במצח שלו בחרדה אמיתית, כמו שבודקים עוף שנצלה בתנור. אני מפחד לחטוף כווייה. הגוף האנושי הוא כמו סטייק. אסור לו להגיע למצב של וול־דאן.

בגן העירוני מתייחסים אל הילדים כאל חתיכות בשר. הם יהיו חתיכות בשר גם בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה ובעבודה המסודרת. עדיף שיתרגלו כבר מעכשיו. בכל בוקר שהילד נשלח לגן, הוא מופקר לגורלו כסטייק אנושי. אני סומך על הגננות. הן עושות מה שהן יכולות. אבל לא סומך על הילדים עצמם. הם יעשו הכל כדי לפגוע בבן שלי. הם, ושליחיהם האכזריים — החיידקים, הווירוסים והנגיפים. זו סכנת נפשות אמיתית שאורבת בכל פינה. הילדים מרביצים וחוטפים מכות. הם מתפלשים זה בזה באורגיה של מיצי גוף והפרשות, בתוך חללים לא מאווררים, לחים ודחוסים, חולקים ביחד תאי שירותים, מטנפים זה את זה בידיהם המלוכלכות, זוחלים על הרצפה, מטפסים על הקירות, מחליפים מוצצים זה עם זה, דוחפים את אצבעותיהם הדביקות לתוך השניצל והאורז ואחר כך מפשפשים בפחי אשפה, יורקים, מורחים ומלקקים, קופצים לתוך ארגזי חול, שחתולים עשו בהם את צרכיהם ומי יודע מה עוד. אדם שפוי לא ייכנס מרצונו החופשי לארגז חול. כמו שהוא לא ידביק את עצמו במחלה סופנית באמצעות מזרק חלוד. אבל לילדים לא אכפת. אין להם מודעות עצמית. הם לא מבינים שהם צריכים להיות היפוכונדרים. כשהבן שלי יוצא חולה מהרופאה, הוא שואג משמחה — "היה כל כך כיף! אני אוהב סטטוסקופ!" מה הוא יודע על החיים והמוות.

חיכיתי לבן שלי מחוץ לגן. ניגשה אלי ילדה חמודה, עיניה אדומות מדלקת נוראה — "אבא של מי אתה?" היא שאלה והתעטשה היישר לתוך הפרצוף שלי. רסיסי הרוק צרבו אותי כמו חומצה גופרתית. שלפתי מהר מגבון לח וניגבתי את הפנים. הוצאתי מהתיק בקבוקון של ג'ל אלכוהול וחיטאתי את הידיים, כמו מנתח מוח שמתכונן למשימת חייו. הבן שלי יצא מהגן. העברתי גם עליו ניגוב. מרחתי אותו בתמיסה האלכוהולית וקיוויתי שזה יהרוג את כל מה שנדבק אליו במהלך היום. הגענו הביתה והוא בער. 40 מעלות. התחלתי לעשות חישובים. המשמעות של ילד חולה היא ברורה. לא מדובר במשהו קריטי, חלילה. בתוך כמה שעות הוא יתאושש ויתרוצץ בכל הבית, באדיבות התרופות והמשככים. ואז מה? נתקעתי חזק. מחר הוא לא יילך לגן ואולי גם מחרתיים וביום שלאחר מכן. מה אני אמור לעשות איתו? מי יותר מסכן: הוא או אני? התשובה ברורה לי. אני מרחם בעיקר על עצמי. על הזמן האבוד והמבוזבז, על אי הוודאות שהמחלה מביאה איתה והכאוס הלא נורמלי.

שרון פדידה ללא כותרת 2017

בחורף הישראלי כל יום הוא סכנה ברורה ומיידית. אומרים שגבר חושב כל שבע שניות על סקס. אני חושב כל שבע שניות על מחלה אפשרית. אני מכיר הורים שהפחד הגדול ביותר שלהם הוא מחלות ילדיהם. לא בגלל שהם כל כך דואגים לבריאות הצאצאים, אלא מחשש לחירות האישית שלהם. ילד חולה מסנדל אותך. הוא מזכיר לך שאתה לא אדם חופשי. ילד בריא הוא מכה לאגואיזם. ילד חולה זה נוק־אאוט מוחלט. שפעת היא הדרך של העולם להגיד לך: אל תעשה תוכניות. ממילא הן ייהרסו.

מכרים מניו יורק וברלין סיפרו לי שהילדים שלהם לא חולים כמעט אף פעם. זה לא משהו מיסטי. הם לא מטופלים ברפואה סינית עתיקה או נהנים ממערכת חיסונית של אוּבּר־מענטשים. העניין פשוט מאוד — ההורים לא מביאים את ילדיהם החולים אל הגן. זה טאבו מוחלט. כך נמנעת שרשרת הדבקות אינסופית. לגויים יש אחריות רפואית אישית וקולקטיבית על ילדיהם. בישראל, גני ילדים, כמו הרבה מוסדות אחרים במדינה, הם ג'ונגל חסר בושה. הורים נותנים לילד החולה נורופן על הבוקר. הוא מגיע לגן בלי חום, מחזיק מעמד שמונה שעות, וצונח, גמור לגמרי, בסוף היום, אחרי שהדביק את כולם בחיידקיו (אני לא עשיתי את זה אף פעם. מה פתאום). זהו חינוך במיטב המסורת הסוציאליסטית: כולם מתחלקים יחדיו בכאבי הגרון, השלשולים, הדלקות והכולרה. מורחים זה על זה נזלת, מוגלה, ליחה וזוהמה ויראלית. כל ילדי ישראל חולים זה לזה.

האם אפשר להאשים את ההורה המניאק ששולח ילד חולה לגן, כדי שיבצע בו ג'נוסייד נגיפי? אל תאשימו אותו. תאשימו את ביבי והממשלה שלו, כרגיל. ההורה הוא קורבן של המערכת הכלכלית. האנוכיות נכפית עליו על ידי הרשויות. לא מותירים לו ברירה אחרת. ילד חולה זה הפסד כלכלי עצום, זה ניג'וס ביורוקרטי, זה כאב ראש קולוסאלי. אתה מוצא את עצמך לבד במערכה. אף אחד לא מפצה אותך ולא עוזר לך. אם אתה פרילנסר, אכלת אותה מראש. ואם אתה שכיר, סביר להניח שאתה חולה בעצמך, ונדבקת מהקולגות בדרך לעבודה, באוטובוס המלא עד אפס מקום, כי התחבורה הציבורית כושלת, או בקיוביקל הקטנטן, אחרי שעובד זוטר השתעל עליך וניגב בשרוול. מחלות זו הנקמה של המציאות בכולנו. הורים וילדים הולכים כצאן לטבח.

בקיצור, בישראל עדיף להיות בריא או מת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו