בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות: "פעמים רבות התהליך הטנטרי מהווה טריגר לטראומות חבויות"

תגובות
מיכל מעין דון
מגד גוזני

לא רק חדירה

הכתבה של בילי מוסקונה לרמן ("בלי חדירה, בלי אורגזמה: תכירו את המיניות הנשית", מוסף "הארץ", 22.12), מביאה מסר אנושי חשוב המדבר על כך שההנאה המינית שלנו רחבה ועשירה יותר ממעשה מצומצם של פין בנרתיק ("חדירה"). המסר חשוב עד שיש לצעוק אותו ברחובות ולפרסמו בראש חוצות. זהו מסר דרמטי משום שהוא מכיל השלכות על הדינמיקה האנושית ויחסי הכוחות המגדריים בה, שכן, נכון להיום עדיין ההתייחסות המקובלת לסקס היא ש"חדירה" היא הסקס וכל מה שמסביב במקרה הטוב "מקדים" (ובמקרה הפחות טוב, לא קיים). סקס כזה הוא פעולה שמתמקדת בגירוי האיבר הגברי על פני הנשי (דגדגן), זה סקס גברי במהותו, ומכאן שסקס הדדי ורחב הוא סקס שאינו מתמקד ב"חדירה".

עם זאת, הכתבה של מוסקונה לרמן טומנת בחובה בעייתיות משום שהיא מאדירה ומציגה את הפרקטיקה הטנטרית כמענה היחיד למיניות רחבה ובריאה. אף על פי שהרעיון והפרקטיקה הטנטריים יפים, זו דרך אחת בלבד. הכתבה מפספסת דרכים נוספות כמו טיפול מיני ופסיכותרפיה מינית, שעובדים על פי אותם עקרונות ומשלבים את ההתייחסות לקשר הבלתי ניתן להפרדה בין הגוף לנפש. הבעייתיות בכך נחלקת לדרך הטיפול ולאחריות הטיפולית.

פעמים רבות התהליך הטנטרי מהווה טריגר לטראומות חבויות. ההבנה בת ימינו כי אחוזים גבוהים של נשים ואנשים נושאים בקרבם טראומות מיניות (לאו דווקא מתוך חוויות של אונס), הופכת את הטיפול למורכב ודורשת התערבות של איש טיפול מנוסה ומוסמך לטפל בנושאים הללו. הכתבה לא מתייחסת כלל לנקודה זו, אשר מתנדנדת על הקו הדק של גבולות האחריות הטיפולית.

בנוסף, הטיפול הטנטרי, כפי שמוצג בכתבה, מציע תהליך טיפולי בסביבה מרובת משתתפים, אך הכתבה לא מסבירה מדוע דווקא סביבה כזו נבחרה לטיפול מסוג זה. החוויה המינית של אדם היא אישית, פרטית ומיוחדת לו, מדוע להעביר את התהליך הזה בפורום רחב משתתפים? מה הערך התהליכי או הטיפולי שנותנת סביבה כזו? כמטפלת מינית שעוברת תהליכים דומים עם בודדים וזוגות, אני מתקשה להסכים עם הדרך הזאת ואיני מוצאת מקרים שבהם היא רלוונטית או מתאימה. חשוב לי לציין כי אין בדברי אלה לפסול פרקטיקה מינית רבת משתתפים, למי שמתאים לו — אך בהחלט לא כסביבה טיפולית שומרת ובטוחה.

האופן שבו מציגה הכתבה את הדברים מעורר דיון ואף אנטגוניזם ממקומות רבים. התחושה העולה מן הדברים, כאמור, היא שרק דרך אחת קיימת והיא הדרך המוצגת בכתבה, דרך שאינה מתאימה או נכונה לאנשים רבים: טיפול בקבוצות גדולות, עם אנשים זרים. ההטיה של הרעיון העולה מן הכתבה של מוסקונה לרמן משתקפת ברשימתו של אלון עידן מהשבוע האחרון ("מתי חקרת את המיניות שלך בפעם האחרונה?" מוסף "הארץ", 29.12). עידן מרפרר לכתבה ומתמרמר על ההמשגה של מיניות "הטרו־נורמטיבית" (מיניות בין גבר ואשה) כדבר נחות אל מול "מיניות רחבה" (חקירת המיניות עם משתתפים מגוונים, זרים לעתים) כדבר מואדר.

בדברים אלה אנו רואים בבירור כיצד עידן, ככל הנראה כרבים מקוראי העיתון, מפספס את המסר המרכזי שמיניות טובה וסקס משובח הם תוצאה של גמישות חשיבתית ומעשה אהבה רחב יותר מאקט צר של כניסת פין לנרתיק. מיניות רחבה נשענת על אנרגיה ליבידינאלית המלווה את האדם לאורך חייו, גם מחוץ לחדר המיטות (לדוגמה, התשוקה שבה כותב עידן על עמרי כספי). מיניות הטרו־נורמטיבית יכולה להיות רחבה, מהנה, עמוקה וטובה גם ללא כניסה של פין לנרתיק אך גם ללא משתתפים נוספים. פשוט: שני אנשים אוהבים ועושים סקס עשיר ומענג. לא בהכרח טריוויאלי וכדאי ואפשר ללמוד את זה. ביחד, בזוג או לבד, ללא צורך בהרחבת מעגל המשתתפים.

עדי חסיד, מטפלת מינית מוסמכת

כבוד האדם

בתגובה לטור על צילומיו של זיו קורן (טל ניב, "העדשה האדישה", מוסף "הארץ", 29.12). ב–20 השנים האחרונות נאלצתי לצערי לבצע עשרות מעצרים ביו"ש, בסדיר, בקבע ובמילואים. לאורך כל השנים המשימה עמדה בראש מעייני, אך לנגד עיני עמדה גם משמעות הסיטואציה הלא נעימה של כניסה לביתו ומבצרו של אדם באישון לילה, הפרדת הנשים והילדים מהגברים וביצוע חיפוש בחפציהם האישיים לאיתור חומרים מפלילים. לאורך כל השנים השתדלנו, אני וחיילי, עד כמה שניתן היה, לנהוג בכבוד כלפי העצירים וכלפי בני ביתם. לאורך כל השנים חל איסור מוחלט לצלם את העצור או את באי ביתו מפאת כבודם.

לאור זאת, מאוד תמוהה ומכעיסה בעיני ההצטרפות של הצלם זיו קורן לכוח פשיטה צה"לי / משטרתי על בית פלסטיני. הצלם לא ביקש את רשות המשפחה לצלם ובטח לא את רשותה לפרסם את התמונות. יותר מכך, באחת התמונות אשת העצור מכסה את פניה על מנת שלא יצלמו אותה — וגם זה לא מנע את הצילום ואת פרסומו. גם אם כוונת הצלם היתה לשקף את הסיטואציה, הפגיעה בזכויות המשפחה והחדירה לפרטיותה ברגעי השפל שלה אינה מוסרית בעליל. צר לי על בחירתו של הצלם וצר לי על צה"ל / המשטרה שבחרו לקחת חלק בכך.

רס"ן (מיל') מוטי ברזני, רמת גן

מה אומרת התמונה

נראה לי שתמונתה של חגית ביטן שהופיעה במדורו של ניר גונטז' (מוסף "הארץ", 29.12) היתה גדולה מהרגיל. כנראה התמונה הוגדלה במתכוון משום שהיה פחות מה לכתוב. והיה פחות מה לכתוב כי באמת — מה אפשר להוציא מאשה מסורה, שקולה ואחראית, כפי שהיא מצטיירת בראיון הכפוי עליה, שעומדת, בהיגיון ובצדק, לצדו של בעלה.

ובאמת, למה שתוסיף משהו לא ידוע לידיעת הציבור? ולמה שלא תגן, כמו כל אם יהודייה, על בתה וחתנה שזה עתה נישאו? טוב שתהיה עיתונות חוקרת, בוחנת, מפזרת מיני מינים של עמימות שכל איש ציבור נדרש להם, שתחתור לאמת הבסיסית, כפי שהיא נשמעת בצורה ספונטנית ואותנטית על ידי המרואיין, שתהיה ללא כחל וסרק. אבל דווקא משום כך צריך שעיתונות כזאת תהיה עם יושרה, עם הגינות, עם אינטליגנציה רגשית מינימלית, שלא תעבור את הגבולות הנכונים, שלא תנסה לתמרן בין בני משפחה. לכן לדעתי צריך גונטז' לבחור בקפידה את "מרואייניו" ולהציג בפניהם שאלות הוגנות, אחרת הוא עלול לפספס את כל כוונותיו הטובות ולשפוך את התינוק של העניין הציבורי האמיתי ביחד עם מי אמבט הרכילות והחיטוט המיותרים. במקרה שלי אני מרשה לו שיפנה לזוגתי ויתחקר אותה מהיכן הגיע אלי הרעיון להגיב לראיון שלו.

יוסי רזי, רחובות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו