תגובות: "דע והכר את שכנך ואת שכני מדינתך!"

יעקב ניר רחל סטרומזה, ושרון אורשלימי
פרסומת בתל אביב לסדרה "פאודה"
יעקב ניר רחל סטרומזה, ושרון אורשלימי

די לפחד

תגובה למאמרו של עמית לוי "האיום הגדול ביותר: אותיות בערבית" (מוסף "הארץ", 5.1). סוף סוף מועלית שוב (בעקיפין) הבעיה הכאובה עד כמה השפה הערבית צריכה להיות במאגר הידע וההבנה של היהודי הישראלי. זה שנים שאני טוען כי הדורות האחרונים גם אינם מתעניינים, ובעיקר אינם מקבלים כל ידע בשפה חשובה זו. מה גם שבבתי הספר, הערבית הנלמדת עד כמה שידיעתי מגעת, הינה ה"ערבית הספרותית". התוצאות, מבחינת חיי היום־יום ואפשרות שיחה בערבית שואפות לאפס. למעשה צופפנו עצמנו בגטו שיטת "מאה שערים" של התעלמות מוחלטת מהנעשה והנשמע סביבנו. אין המדובר רק בגישה המחייבת "דע את האויב", אלא גם זו, החיובית והחשובה יותר — דע והכר את שכנך ואת שכני מדינתך! אני משוכנע שעל המדינה להחליט, ולאלתר, לכלול בתוכנית הלימודים, וכבר מהכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים את לימוד הערבית המדוברת, וזאת בעיקר באמצעות מורים ערבים, כן, מורים ערבים! בעבר לימדונו את כתיבת הערבית המדוברת באותיות עבריות, ולאחר זמן עברנו לאותיות הערביות. ולסיום, אין בכוונתי חס וחלילה להעשיר את מספר המועמדים ל–8200 ולהגביר שם את התחרות, אלא בסך הכל לשלב את הדורות הבאים בהבנה ובהשתלבות אמיתית ואמיצה במרחב שבו אנו חיים, ויפה שעה אחת קודם.

יעקב ניר, רחובות

המתחיל במלאכה

שני מעשים חשובים עשה השר לשעבר דן מרידור ברשימתו ("מעולם לא חתמתי על היתר לעינויים", מוסף "הארץ", 5.1). ראשית, הוא הזכיר לנו שהאיסור המוסרי נגד עינויים אינו נחלת השמאל הפוליטי לבדו; הצעדים הציבוריים הגדולים בנושא זה התקבלו בישראל תחת אנשי ימין. כך חתימתה של ישראל על האמנה נגד עינויים, וכך אשרור האמנה, שהתקבלו שניהם תחת ממשלותיו של יצחק שמיר. אם יש נושא שראוי לומר עליו "לא ימין ולא שמאל" הרי זה נושא העינויים, שצריך היה להיות מובן ערכית ומוסרית ללא קשר לעמדה פוליטית לגבי הסכסוך הישראלי הפלסטיני.

מר מרידור מתאר את המאבק שלו ושל אחרים, כמו דורית ביניש ומבקרת המדינה מרים בן פורת, לשרש את נגע העינויים והשקרים שכיסו עליהם. ביושר, הוא גם רומז שמאמצים אלה לא נשאו פרי, וכי החקירות המשיכו לכלול "מעשים חמורים" כלשונו. מר מרידור לא מזכיר — אבל ראוי שאנחנו נזכור — שגם האמצעים שאותם אישר דוח לנדוי כוללים, למיטב ידיעתנו, אמצעי חקירה שאין ספק שעולים לכדי עינויים על פי הגדרתם. ואמצעים אלה, שכללו הושבה בתנוחת ה"שבאח" ומניעת שינה, לא נאסרו עד לפסיקת בג"ץ של 1999. רק אז ראינו אמירה חד משמעית של המשפט הישראלי כי עינויים הם אסורים. לזכותו של ראש השב"כ דאז, עמי איילון, יש לומר כי השב"כ שינה באחת את התנהלותו, וכי המציאות של חדרי החקירות מאז אינה מה שהיתה, לא בהיקף התופעה ולא באמצעים שבהם נעשה שימוש. אך בניגוד למשתמע מהמאמר, אין זו סוף הדרך. כפי שהיטיב לתאר עו"ד אביגדור פלדמן ("ועיניתם את נפשותיכם", 29.12), שהגיש עם אחרים את העתירה לבג"ץ בשם הוועד נגד עינויים, האגודה לזכויות האזרח ואחרים, גם פסיקה זו לא הביאה להפסקת העינויים. העינויים ממשיכים, מאז ועד היום, בהיקף ובתצורה אחרת. מאז 2001 הוגשו מעל 1,100 תלונות על שימוש בעינויים בחקירות שב"כ. תלונות אלה כוללות תיאורים מפורטים ועקביים על שימוש באמצעים פסולים, החל בסטירות וכלה במניעת שינה, איומים באונס וקשירת הגוף בתנוחות לא־טבעיות היוצרות נזקים פיזיים למשך שנים; ועדויות אלה מגובות לעתים לא נדירות במסמכים רפואיים. עד היום, טרם נפתחה ולו חקירה פלילית אחת: כל התלונות, ללא יוצא מן הכלל, נמצאו חסרות בסיס ונסגרו בשלב הבדיקה המקדמית על דעת היועץ המשפטי לממשלה. אין מערכת שאין בה לכל הפחות תקלות; היעדרן המוחלט של חקירות פליליות — היעדר שקיבל החודש גיבוי נוסף מבג"ץ — צריך להטריד כל אדם ששואף לחיות במדינת חוק.

אחת השיטות שנעשה בהן שימוש תכוף, באין מפריע ודרך קבע, היא מניעת שינה. מרידור מציע לחוקרי השב"כ לחשוב כיצד היו מגיבים לו ילדיהם היו צופים בסרטי החקירה. נחקר שנמנעה ממנו שינה למשך שלושה ימים לא מציג מחזה זוועות. מבחינה זו, זהו עינוי "סטרילי", שלא דורש מהחוקרים ללכלך את ידיהם; אך אין כל ספק שהוא גורם כאב וסבל חמור ביותר. ולמרות זאת; למרות העמדה החד משמעית במשפט, למרות פסיקת בג"ץ, למרות שידוע שמניעת שינה הביאה גם להודאות שווא, כולל הודאת השווא של עזאת נאפסו — מניעת שינה עדיין רווחת ללא ביקורת וללא מניעה.

יש להעריך את רצונו של מרידור להאמין כי הנושא שלשמו נאבק והשקיע רבות אכן הסתיים בהצלחה. תמונה מלאה ומציאותית מכירה בשינוי של 1999, אך לא עוצמת את עיניה בפני הבושה המוסרית: עיוותים של גוף האדם, מכות, מניעת שינה, הטרדה מינית — כל אותם "מעשים חמורים" ממשיכים כיום באין מפריע. מי שלא רוצה לחיות במדינה שבה אלו הם פני הדברים — ראוי לו שימשיך להיאבק בכך.

ד"ר רחל סטרומזה, מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

מין וכוח

במאמרו האחרון "מתי חקרת את המיניות שלך בפעם האחרונה" (מוסף "הארץ", 29.12) מעלה אלון עידן טיעונים נגד שיח המיניות המתרחב שהולך ונגלה לנגד עינינו בחברה בישראל. הטיעונים האלה בעייתיים ומוטעים ברמה האינטלקטואלית, המחקרית והחינוכית. אתחיל מכך שסקס אינו המילה המקבילה למיניות. סקס, בהגדרתו המצומצמת ביותר של עידן, הוא חלק ממיניות. מיניות היא מגוון רחב של מהויות, זהויות, ביטוי עצמי, חקירה, דימוי גוף, פנטזיות, זיכרונות, התענגות, מערכות יחסים, וכן גם פרקטיקות מיניות, ביניהן, חדירה. מאז ומעולם סקס היה משהו שצריך לדבר עליו. לחקור אותו, וכן, גם לחשוד בו. אמר את זה במדויק ההיסטוריון של המיניות, דיוויד הלפרין, שלמיניות היתה היסטוריה מאז ומעולם והיא תמיד היתה חלק מהמבנה החברתי, פוליטי, מעמדי, אתני וכמובן כמובן, מגדרי. בין אם מדובר ביוון העתיקה שם היה ברור למי מותר לחדור ולמי לא, לפי מעמד אזרחי וזהות מגדרית, דרך ההלכה היהודית והכנסייה הנוצרית שהנחילה חוקים דתיים על המיניות בשם המוסר, וכלה במדינת הלאום, מערכת אכיפת החוק והרפואה המודרנית. הניסיון של עידן לרדד היסטוריה שלמה של מיניות (ומין) וחקירתה הוא מאכזב במקרה הטוב ומזיק במקרה הרע. עידן מנסה לגונן על פרקטיקות שלאורך ההיסטוריה, ועד היום, משרתות אותו, כגבר. מהו אותו סקס נורמלי מסורתי שעידן כל כך מנסה לשמר? מדובר כאמור בחדירה של הפין לתוך הנרתיק של האשה, למטרות פורקן מיני של שניהם (אלק). את המיתוס הדבילי הזה כבר מזמן ניפצו חוקרי המיניות קינסי, מסטרס וג'ונסון, שרי הייט וכל מחקר סקסולוגי, רפואי ופמיניסטי. כשרוב הנשים גומרות מהדגדגן ולא מחדירה, אזי חדירה לא מתאימה לרובנו. תיאורטיקניות פמיניסטיות וקוויריות שמפרקות את ציווי החדירה (ואני ביניהן), עושות את זה לא כדי לדחות סקס או לשלול אותו, אלא כדי לשנות אותו, כך שהוא יתאים להרבה יותר נשים ואנשים ויפסיק להתקיים בתנאים שמציגים עידן ותומכיו.

שרון אורשלימי, חוקרת מיניות ומחנכת מינית, גבעתיים

תגובות