בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות: "רק האמנות יכולה להקפיא את הזמן ולהנציח את ביטויי היופי ואת הרגש אליו"

תגובות
טימותי שאלמה וארמי האמר ב"קרא לי בשמך"
Sony Pictures Classics

מה באמת נמצא תחת השמש?

עפרי אילני שם את סיפור האהבה המלודרמטי בין זוג הומואים במרכז הדיון על הסרט "קרא לי בשמך" ("קרא לי משעמם", מוסף "הארץ", 2.2) ומלין שהסרט מציג עולם לינארי ואידיאלי מדי ולכן — משמים. את היחס בין "אתונה" ו"ירושלים" הוא מזכיר באגביות כ"מרכיב חדש לדגים הצלויים".

ברצוני לחלוק על האופן שבו קורא אילני את הסרט ולהציע קריאה שונה, שבה "אתונה" ו"ירושלים" הן גיבורות ראשיות בסרט. הן נאבקות על שליטה בתרבות המערב, בניגוד לטענתו של אילני שהן "מתקיימות זו בצד זו בשלווה ואחווה". סיפור האהבה והעולם האידילי והחושני שבו הוא מתקיים משמש כלי להעברת המסר על מצבה של תרבות המערב בימים אלה, ומעלה את השאלה מי הגובר כעת במאבק השליטה. "אתונה" ו"ירושלים" מהוות את אבני היסוד של תרבות המערב: "אתונה" מסמלת את התרבות הקלאסית ואת אידיאת היופי שייצוגי הפיסול שבסרט מגלמים אותה. הכמיהה ליופי שבבריאה מבטאת את השאיפה להרמוניה וההשתוקקות אל האידיאל. מאחר שהיופי נתפס כאידיאל אבסולוטי (בבני האנוש גוף הגבר ייצג אותו) הוא חסר סיווג מיני. מכאן התשוקה של גבר ליפי הגוף הגברי נראית טבעית וכך גם נתפסה ההשתוקקות לקיום קשר גופני ומיני בין גברים.

"ירושלים" מסמלת את תפיסת העולם היהודית שהונחלה לעולם הנוצרי, שדחתה את "אתונה" ובראה במקומה אל אחד בורא עולם שהכל נהיה בדברו, המכתיב מערכת חוקים של התרות ואיסורים והפיקוח מתנהל באמצעות מנגנון שכר ועונש. רבים מהאיסורים מתרכזים בגוף ועוסקים בתשוקה המינית ובהתענגות — תחומים שבהם הפיתוי הוא הגדול ביותר ולכן ניתן להפעיל גם את שיטות הפיקוח המחמירות ביותר (כפי שמישל פוקו מיטיב להסביר בכתביו). מערכת הפיקוח הניבה תת מערכת של הסתרה, פחד ותחושות אשמה שנבעו מהפרת החוקים במחשבה או בפועל.

המישור ה"אתונאי" מגולם בסרט בתשוקה וברצון לגעת ולהתמזג בגוף היפה — באופן שאינו שונה מהרצון לטייל בטבע ולטבול בנהר. היופי חוגג בצילומי הטבע, בשני הגיבורים וגם בנערים ובנערות הסובבים אותם והמשתוקקים אלה אל אלה. המבוגרים הם סטטיסטים המביטים על היופי בהערצה, בערגה ובהבנה שככל שמתבגרים חלקם ב"חגיגת היופי" הולך ופוחת. ליופי ולנעורים הגשמיים תקופת פריחה קצרה, רק האמנות (כפי שהפסלים המוצגים בסרט מוכיחים) יכולה להקפיא את הזמן ולהנציח את ביטויי היופי ואת הרגש אליו.

המישור ה"ירושלמי" מגולם ביהדותם של הגיבורים בשרשראות מגִני דוד הנישאים על צווארם ובמשחקי הגילוי וההסתרה של זהותם. לא בכדי יש התייחסות ישירה לחנוכה, שהוא חג המסמל את המאבק בין "אתונה" ל"ירושלים". בנוסף, חנוכה וחג המולד נמצאים באזורי זמן סמוכים והקשר סמלי — שכן הנצרות הפכה לסוכן המוצלח ביותר של אידיאולוגיית "ירושלים", הפיצה אותה למערב ודחקה את רגלי "אתונה". הסרט מדבר גם על האמנות בהקשר של הממד הדיוניסאי שמקושר ל"אתונה" ועומד בניגוד לכיבוש הרגש ודיכוי התשוקה שבה דוגלת "ירושלים". ההכרה בתשוקה, ולא הפחד ממנה, מאפשרת לאדם להיות עצמו.

האמנות מאתגרת גבולות ואולי הפעם היא איתגרה את גבולות השעמום של אילני, אז מה? עצם העובדה שהסרט עורר אותו לכתוב עליו מעידה שהוא יצר אצלו רגש מסוים — וזה מה שחשוב. גם אם מטרת יוצרי הסרט היתה להעביר רק מסר אחד (ואינני חושבת כך) ובחרו לעשות זאת באמצעות פנטזיה רומנטית אולטימטיבית המתנהלת בעולם אידילי — לטעמי, הסרט עשה את מלאכתו.

אווי קאופמן, גבעתיים

באוסלו, כמו בסבסטיה

קשה להסכים עם הטענה של יוסי ביילין (תגובות, מוסף "הארץ", 2.2) שיצחק רבין לא היה תינוק שנשבה בהסכם אוסלו. ב–6.6.93, שלושה חודשים לפני החתימה על הסכם אוסלו, כתב רבין לשמעון פרס: "לא מן הנמנע שכוונת אנשי תוניס לטרפד כל סיכוי להגיע למשא ומתן ענייני בוושינגטון ולאלץ אותנו להידבר רק עמם, ואז צפויה סכנה למהלכי השלום והמשא ומתן עם סוריה, לבנון וירדן... מבקש להפסיק המגעים עד לבירור נוסף" ("מעריב", 12.9.93).

כזכור, באותו זמן התנהל משא ומתן בוושינגטון עם נציגות פלסטינית מתושבי השטחים (אש"ף פנים), שרבין נתן לו עדיפות ברורה. רבין לא היה תינוק שנשבה, הוא הוכרע בשדה קרב פוליטי, בשאלה מי ייצג את הפלסטינים. הטיעונים של ביילין כלפי משה יעלון, בשאלה אם הוא ממשיכו של רבין, אינם ממין העניין. רבין נוצח באוסלו כפי שנוצח בסבסטיה, שם הוא נאלץ לבלוע הסדר שפרס האכיל אותו בניגוד לרצונו; אפשר לומר זאת גם על "התרגיל המסריח" של 1990, שפרס ואנשיו גררו אליו את רבין.

המכנה המשותף לכל האירועים הללו הוא שרבין לא ידע לבנות לעצמו בסיסי כוח פוליטיים, שישמשו לו עורף בהתמודדויות מדיניות ומפלגתיות גורליות. כך נכפו עליו החלטות אסטרטגיות שלא רצה בהן. מר ביטחון היה חלש בפוליטיקה הפנימית, משום כך גם תיעב אותה. את מחיר אוסלו, שהיה הימור מופרך של חבורה שניהלה "סמינרים" מול אש"ף, בלא שהיה בה אף מזרחן ואף דובר ערבית, שילמו אלפי משפחות ביקיריהן ומשלם עד היום "מחנה השלום" ששם את כל הז'יטונים שלו על התהליך הזה ואיבד את אמון הציבור בדרכו מאז, ונראה שלעוד הרבה שנים.

עזרא דלומי, ראש הנקרה

הטעות של יהונתן גפן

כמו נרי ליבנה ("פליטת פה", מוסף "הארץ", 2.2) גם אני חושב שיהונתן גפן טעה, אולם טעותו נעוצה בהתנצלותו על ההשוואה שערך בין עהד תמימי לאנה פרנק. עם כל השינויים הנדרשים, הרי אנה פרנק היתה תחת כיבוש צבאי בדיוק כמו עהד תמימי, אבל לעומת האחרונה לא יצאה אל הרחוב לסטור בפניהם של הכובשים. להשוואה יש מקום כיוון שכל אחת חוותה את שלילת החירות תחת כיבוש צבאי והגיבה על פי דרכה.

ההשוואה לחנה סנש בעייתית, כיוון שהיא חיה בארץ וכלל לא היתה נתונה תחת כיבוש, ולמעשה צנחה באירופה כחיילת בצבא הבריטי — סיפור שונה לחלוטין. היוצאים נגד ההשוואה יוצאים למעשה נגד ההשוואה, לכאורה, של הכיבוש הצבאי הישראלי לזה הגרמני, שערך כאן כביכול יהונתן גפן. אולם "כיבוש צבאי" הוא סטרוקטורה המתאפיינת בהשעיית החוק והחלפתו במצב חירום, בחיי הנכבש ההופכים להפקר עד שהוא נמצא תמיד בסכנה, באובדן גורף ומוחלט של השליטה על חייו, בהיותו נתון בידיהם של חוק צבאי וביורוקרטיה צבאית כשהוא לכוד בצבת של תקנות וכללים המשתנים בלא הרף ובלא היגיון מובחן.

הכיבוש הגרמני הכיל את כל המאפיינים האלה והתייחד בהשמדה תעשייתית של היהודים. בזה כמובן נפער פער עצום ומהותי בין הכיבוש הגרמני לישראלי, ועדיין קיים גם דמיון לא מבוטל מעצם העובדה שמדובר בכיבוש צבאי שמצויים בו כל המאפיינים שפורטו לעיל, והדמיון הלא־זניח הזה הוא שמאפשר את העמדת שתי הנערות הצעירות הללו, שיצאו כל אחת בדרכה חוצץ נגדו, על אותה מדרגה של התנגדות. אין בהשוואה זו לא זילות של השואה ולא פיחות בגבורתה של אנה פרנק. להפך, היא מאפשרת לנו לבחון את הסיטואציה ההיסטורית שבה אנו מצויים היום מבעד לפריזמה אנושית אוניברסלית, החפה מפרטיקולריזם שבטי או דתי, ואולי, מי יודע, להסיק את המסקנות האנושיות האוניברסליות ולשנות מדרכנו.

דוד גלעד, הוד השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו