בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות: "כולנו יצורים מיניים מלידה, כולנו זקוקים לחום, למגע ולאינטימיות"

תגובות
זיגמונד פרויד
ASSOCIATED PRESS

תזכרו מה אמר פרויד

במוסף "הארץ" (16.2) התפרסמה כתבתה של נטע אחיטוב "אולי הגיע הזמן לדבר על גיל ההסכמה", עם תגובות של עורכי דין המגינים על גברים שהואשמו בקיום יחסי מין עם קטינות, מתבגרים ואנשי ייעוץ, טיפול וחינוך. מנקודת מבטי כמטפלת מינית וכמי שבמשך עשור ענתה על שאלות מתבגרים במוסף "ראש אחד", נראה שחסרים שם כמה נושאים משמעותיים הראויים להתייחסות.

ראשית, חשוב לזכור כי כולנו יצורים מיניים מלידה, כולנו זקוקים לחום, למגע ולאינטימיות. אולם מושא התשוקה לא אמור תמיד להיענות או להסכים לקשר מיני. פרויד מלמד אותנו שבגיל ההתבגרות, בשלב הגניטלי, המיניות מתפרצת מתוכנו הורמונלית, רגשית ופיזית ואנחנו חווים תהליך שמזכיר את השלב האדיפלי טרום בית ספר יסודי, שבו מופיעה עוררות מינית המופנית כלפי ההורה מהמין האחר. מתוך הבנה כי זה טאבו והפנמה של הנורמות החברתיות הרצויות, אנחנו מתיקים את האובייקט של התשוקה למבוגר אחר בסביבתנו, מורה, מדריך בתנועה או זמר מפורסם. התשוקה ממשית, אך לפי פרויד אינה אמורה להיות מיועדת למימוש קונקרטי אלא להישאר בגדר פנטזיה בלבד. רק כאשר מושא התשוקה הופך להיות קרוב, בגיל, בקירבה הגיאוגרפית, נגיש וזמין כמו חבר מהכיתה או שכן מהבניין בן גילנו, אנחנו יודעים שזה מתאים ונועד למימוש.

נקודה נוספת למחשבה היא הפרספקטיבה של המתבגרים לאורך זמן. רבים מאיתנו חווים את גיל ההתבגרות כמשברי, כסוחף, כסערה, והעוגן של המשפחה, של ההורים, של הבית, עוזר לנו לנווט בים ההורמונים, הלחצים והמשברים הסוחפים אותנו. בקליניקה אני נתקלת לא פעם בנשים ובגברים המתארים קשרים בגיל הזה כעוגן, כאהבה שנתנה להם מקום, בית, שייכות, ולעתים המיניות היא חלק אינטגרלי מהקשר, אך הוא לא בהכרח נחווה כחוויה בריאה, בעלת משמעות חיובית או מעצימה.

אני שומעת בעיקר מנשים צעירות כיצד הן קיימו יחסי מין מתוך אהבה או מחויבות או לחץ, אך פעמים רבות הן אמרו לעצמן בדיעבד או תוך כדי, הלוואי שיכולתי לחכות, למה לא חיכיתי, למה כל כך קשה לי להגיד לו לא? נשים צעירות מתארות בדיעבד מערכות יחסים עם גברים בוגרים כניצול, כקשרים שבהם לא היתה להן שליטה או יכולת בחירה. אנחנו אולי חיים בעידן של שינויים מגדריים ושוויון, אך בתחום המיני אנחנו עדיין נתקלים בחסמים ובגדרות שרובם חד ערכיים, נגועים במוסר כפול, והצד המוחלש הוא עדיין הנערה הצעירה.

כולם יודעים כי העונש המוטל על נשים צעירות בגלל אובדן בתולים שונה בתכלית מהגמול וההערכה שבהם זוכים גברים צעירים במצב דומה. כנ"ל בכל האמור בריבוי פרטנרים או בחשיפה של ידע מיני קודם בקשר, בלגיטימציה לאוננות וכו'. מתבגרים העושים את צעדיהם הראשונים בעולם המיניות הזוגית נועדו לחקור את גופם באופן בטוח, נטול לחצים או התניות, ממקום שוויוני המאפשר לשני הצדדים בחירה.

בשוודיה חינוך מיני מתחיל בגן והוא כולל התייחסות לבחירה, להנאה ולהסכמה הדדית ממקום שוויוני. הורדת גיל ההסכמה לא תשקף נורמות חברתיות עכשוויות אלא זילות והפקרה של מתבגרות הנתונות ללחצים בלתי אפשריים בעולם משתנה הנעדר פיקוח וחינוך מיני הולם. כדי למנוע הישנות מקרים של צעירים המגיעים לטיפול מיני בגלל חרדה או כאב, אנחנו צריכים לאפשר חברתית התחלה בריאה ובשלה יותר של המיניות. לתת למתבגרים כלים וידע ליצירת החלטות מושכלות ובעיקר לא לתת לגיטימציה למערכות יחסים המושתתות על כוח ויחסי מרות.

לי ראובני בר דוד, מטפלת מינית מוסמכת ומחברת הספר "מיטה וחצי", מדריך מיניות למתבגרים

עד חדר המיטות

כאשר קראתי את כתבתו של תום שגב על הרגליו האינטימיים של דוד בן־גוריון (מוסף "הארץ", 16.2) חשתי באמביוולנטיות: מצד אחד, טוב לדעת על סביבתו האישית של המנהיג, כל מנהיג, על המניעים הפנימיים וחיי הרגש שלו, ועל כך יש הרבה בכתבה, ומן הסתם גם בספר. כך ניתן גם להבין, ככל האפשר, את המצבים הרגשיים שבהם היה כאשר קיבל החלטות שנגעו לכולנו. הרי כל אחד, גם קברניט של ספינה/עם/מדינה הוא בסופו של דבר בשר ודם.

דוגמאות לכך אינן חסרות: היממה התשושה שתפסה את יצחק רבין ערב מלחמת ששת הימים, הדיכאון שאחז במנחם בגין בעקבות מלחמת לבנון. מצד אחר, קצת מביך לקרוא בפרטנות על עלילות (או עוללות) המיטה של בן־גוריון, כפי שמביך לקרוא זאת על כל אחד אחר. ברורה גם הסיטואציה שאליה נקלעה הגברת כצנלסון, בעצם פילגש מהדרגה הנמוכה ביותר, סיטואציה שהניעה אותה להשאיר לדורות הבאים פרטים כה עסיסיים ולא מחמיאים על ראש הממשלה הראשון שלנו.

נראה שזו הצצה אחת רחוקה מדי, ומעבר לצורכי שיווק לא ברור מדוע נזקק לה שגב. לכן הייתי מציע לכותבי ביוגרפיות למיניהם לספר לנו — לקוראים הרעבים למידע, פרטני ואינטימי ככל האפשר — הכל על אישי הציבור שלנו, עם מי הם יצאו ועם מי הם בילו ועם מי הלכו לחדר המיטות; אבל לעצור אותנו על מפתן הכניסה לחדר זה. שמה לא נעבור. נישאר עם חצי תאוותנו בידינו. נשאיר את התאווה כולה לאישים בלבד. שיעשו זאת ביחידות. ובכל דרך שנראית להם ולבנות/בני זוגם.

יוסי רזי, רחובות

פשרה מעמדה של כוח

מיכה גודמן משחק אותה כאילו הוא מהאו"ם ("הדרך ליציאה ממלכוד 67", מוסף "הארץ", 16.2). הוא מציע פשרה הטומנת בחובה, כביכול, את הטוב שבכל העולמות. זו יומרה שאין לה כיסוי והיא אינה נשענת על אדני האמת. ההכרעה הבסיסית הנדרשת בוויכוח על עתידה של ישראל טמונה בהכרח שאין מנוס ממנו לבחור בין העמדה הגורסת כי לכל בני האדם בשטח המכונה ארץ ישראל (בעברית) ופלסטין (בערבית) יש זכויות שוות הן כפרטים והן כבעלי זהות לאומית, לבין העמדה הגורסת כי גם אם לכולם יש זכויות אישיות שוות (בגרסה הלאומנית הליברלית) הרי רק ליהודים יש זכויות לאומיות.

ועדיין לא דיברנו על הגרסה הלאומנית הטהרנית שאינה מכירה גם בזכויות האישיות של מי שאינם יהודים, שבאה לידי ביטוי גלוי וצלול מפיה של המכהנת בתפקיד שרת המשפטים הישראלית, שקבעה כי הבטחת אופיה היהודי של ישראל מתירה פגיעה בזכויות האישיות של מי שאינם יהודים.

ה"פשרה" הכביכול זמנית של גודמן נשענת ללא ספק על העמדה הגורסת כי הזכויות הלאומיות של היהודים גוברות על הזכויות הלאומיות של מי שאינם יהודים וכתוצאה בלתי נמנעת מכך נפגעות גם הזכויות האישיות של מי שאינם יהודים. זו פשרה רק בשם שגודמן העניק לה. האפשרות להציע "פשרה" כזו קיימת לא רק כתרגיל בוויכוח מופשט. היא קיימת משום שלמציע ולחלק גדול מהציבור הישראלי יש שיכרון כוח. הרי נראה ברור מאליו שכוחה הצבאי של ישראל מאפשר לה לעשות כמעט ככל העולה על רוחה. עד עתה לא נמצאו גורמים בינלאומיים שהיו מוכנים להתעמת עם השלטון הישראלי ולהבהיר לו כי התנהלותו הבריונית חייבת להיפסק.

מיכה גודמן, שאולי חושש כי לא ירחק היום שהקהילה הבינלאומית לא רק תאמר די אלא אף תנקוט צעדים, מנסה להקדים תרופה למכה על מנת למנוע אותה או לרכך את חומרתה. לכן הוא מלביש את התפיסה הכוחנית במחלצות פשרניות. אלא שברוח הזמן זו אינה אלא תחפושת פורימית ואין בה לא פשרה ולא מקצתה. זו דרך לשרת את התפיסה הישראלית הכוחנית ולשוות לה פנים פחות כוחניות. במהות סדנא דארעא חד הוא.

יאיר ינוב, הרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו