שי פוגלמן
לוברני עם אשתו שרה, בתחילת שנות החמישים
לוברני עם אשתו שרה, בתחילת שנות החמישיםצילום: באדיבות המשפחה
שי פוגלמן

7.2.1948. לקראת חצות. חוף בנדול, דרום צרפת

רק אורה המרצד של מדורה קטנה נראה באופק המפרץ הנטוש. הירח הצר, של סוף החודש, עוד טרם עלה ואת אור הכוכבים הסתירו ענני החורף. באפלת הלילה אי אפשר היה להבחין אפילו בקו הקצף שמאחוריו הים געש. ליד המדורה ניצב אוהל קטן ובתוכו זוג אוהבים. הם הגיעו לחוף המבודד כמה שעות קודם לכן, עם בקבוק יין ושתי שמיכות צמר עבות, ממחנה המעבר הקרוב, גרנד ארנס. התנאים במחנה הצפוף, שאוכלס במאות פליטים, היו קשים, ובני הזוג קיוו כי באוהל, בחוף המרוחק, יוכלו למצוא את הפרטיות ואת השקט שבהם יוכלו לממש סוף סוף את תשוקתם.

למראה המדורה והאוהל קפאה על מקומה שיירת המעפילים שהתקרבה אל החוף. חודשים ארוכים שקדו בחשאי אנשי המוסד לעלייה ב', זרוע של ארגון ההגנה שעסק בהעפלה הלא חוקית לארץ, על תכנון הלילה הזה. עשרות פעילים ומשאיות גויסו, דרכונים זויפו. במשך שבועות רוכזו במחנות מעבר, בדרום צרפת, מאות ניצולי שואה ופליטים יהודים מצפון אפריקה. הם היו בדרכם לארץ ישראל, אם יצליחו להתגבר על ים פברואר הסוער; על מצור הצי הבריטי; ועכשיו גם על האוהל והמדורה, שצצו בהפתעה בדיוק בדרכם אל האונייה.

העוינות שגאתה בקרב בני הקהילה הערבית והמוסלמית באזור מרסיי כלפי הפליטים היהודים גם היא סיכנה את המבצע. הדי המלחמה מארץ ישראל הגיעו לאזור, ושלושה ימים לפני שיצאו משאיות המעפילים ממחנה גרנד ארנס הותקפו ארבעה פליטים יהודים על ידי קבוצת צעירים ממוצא מרוקאי. למחרת נערכה פעולת נקמה של אנשי הגנה.

לוברני בילדותו
לוברני בילדותוצילום: באדיבות המשפחה

עם גילוים של האוהל והמדורה על חוף הים הזדרזו פעילי המוסד לעלייה ב', שליוו את השיירה, לכנס התייעצות בראש הטור. רובם היו צעירים ארץ־ישראלים שלמדו באוניברסיטאות שונות באירופה וגויסו בחשאי למבצע. הם חששו כי באוהל נמצאים אנשי המודיעין הבריטי, שהגבירו באותם ימים את פעילותם בדרום צרפת ואיטליה מתוך כוונה לאתר את אוניות המעפילים עוד בטרם יצאו אל הים. שוטרים, או אנשי ז'נדרמריה של משמר החופים הצרפתי, עלולים היו להיות גם הם באוהל ולחשוף את המבצע. באותה תקופה הם אמנם העלימו עין לא פעם מפעילות ההגנה והמוסד לעלייה ב' באזור, כי לרשויות הצרפתיות היה אינטרס מובהק להיפטר ממאות אלפי הפליטים שהתרכזו במחנות בעקבות המלחמה, והכבידו מאוד על התשתיות ועל האוכלוסייה המקומית. אבל העלמת העין כלל לא היתה מובטחת, והיתה תלויה ברצונם הטוב של השוטרים ומפקדיהם ובגודל המבצע. לכולם היה ברור שהם לא יתירו לאונייה הרעועה, הנושאת מאות מהגרים בעלי מסמכים מזויפים, לצאת אל הים הסוער. מעבר לסכנת החיים ולהפרת החוק, עלה תמיד החשש ממשבר דיפלומטי ביחסי צרפת ובריטניה, במיוחד לאחר שכמה שדרי אזהרה כבר הועברו מלונדון לפריז בחודשים שקדמו לליל הפלגתה השנייה של אוניית המעפילים "לקוממיות".

כל אותו הזמן המשיכו משאיות עמוסות מעפילים להגיע אל החוף, בנסיעה אטית ובאורות כבויים. פקק תנועה החל להיווצר בשביל הכורכר שהתפתל מהכביש הראשי אל נקודת הפריקה. הזמן דחק. מפקדי השיירה ידעו שיהיה עליהם לסיים את העלאת המעפילים לאונייה עוד בטרם זריחה, אחרת יבוטל המבצע. לכן ההתייעצות היתה קצרה. אורי לוברני, שפיקד על אחת המשאיות, התנדב לצאת אל האוהל ולבדוק את זהות יושביו. שני צעירים ארץ־ישראלים נוספים ממלווי השיירה הצטרפו אליו, והשלושה יצאו בהליכה שפופה לכיוון המדורה.

לוברני הגיע לצרפת ימים ספורים קודם לכן, בשליחות מטה ההגנה באירופה. הוא אמנם לא דיבר צרפתית ולא הכיר את האזור, אך מיד כשהתייצב במפקדת הארגון במרסיי מונה לפקד על אחת המשאיות שיצאו ממחנה גרנד ארנס ערב הפלגת "לקוממיות". כבוגר קורס מפקדי הכיתות של ההגנה וכנוטר לשעבר, לוברני בן ה-21 היה מנוסה ומיומן הרבה יותר מהצעירים האחרים שגויסו למבצע. לזכותו גם עמד הניסיון הרב שצבר במסגרת הפעולות החשאיות שביצע בשביל הארגון בלונדון, שאליה הגיע בעקבות אירועי השבת השחורה.

"השבת השחורה", או מבצע "אגתא", כפי שכונתה הפעולה על ידי הצבא הבריטי, נערכה שבועיים לאחר ליל הגשרים שבו הותקפו בו זמנית 11 גשרים שחיברו את קווי האספקה בין ארץ ישראל לשכנותיה. ליל הגשרים היה אחד המבצעים הגדולים והמורכבים ביותר שהוציא לפועל ארגון ההגנה נגד השלטון הבריטי מאז תמה מלחמת העולם השנייה. מעבר לנזק שנגרם לתשתיות ולמסחר שנעצר בעקבות הריסת הגשרים, שימשה הפעולה הצהרת כוונות מתריסה באשר ליכולות הצבאיות, הפיקודיות והלוגיסטיות של הארגון. לכן תגובת הבריטים היתה נחרצת ומרה. קרוב ל-3,000 יהודים, רובם פעילי ההגנה או מנהיגי המוסדות האזרחיים של התנועה הציונית, נעצרו באותה השבת. מאות כלי נשק ואמצעי לחימה נתפסו בסליקים שנחשפו בכל רחבי הארץ. הפשיטה על קיבוץ יגור, שבו שירת לוברני כנוטר באותה עת, היתה אחת הגדולות והמקיפות, לכן גם אם לא היה יוצא לחופשת שבת בחיפה, הוא היה קרוב לוודאי נעצר ביגור.

לאחר שנעצר עם יהושע גלוברמן ברחוב בלפור בחיפה, הובל לוברני בידיים מורמות למגרש ריק שהוקף גדר תיל גבוהה ברחוב חסן שוקרי, ליד תחנת המשטרה. לשם הועברו במשך היום מאות מפרי עוצר ומבוקשים נוספים שנתפסו בעיר ובאזור הצפון. עוד באותו יום הועבר לוברני עם שאר עצורי חיפה למחנה המעצר בעתלית, שם הוא נחקר במשך שלושה ימים לפני שהובא בפני שופט. הוא הכחיש שהיה מעורב בפעילות צבאית במסגרת ארגון ההגנה וטען כי הפרת העוצר נעשתה בתום לב. השופט השתכנע ושיחרר אותו למעצר בית, לא לפני שאביו, אהרון, הפקיד דמי ערבות גבוהים בקופת בית המשפט.

לוברני (במרכז) עם חברי ילדות
לוברני (במרכז) עם חברי ילדותצילום: באדיבות המשפחה

האירועים טילטלו את עולמם של אהרון ורוזה לוברני. אורי היה בנם היחיד והם דאגו לעתידו. לאכזבתם הוא נשר מבית הספר, לא רכש מקצוע ואת רוב זמנו הקדיש לפעילות שהיתה עלומה מבחינתם. עכשיו הם גם הבינו עד כמה היא היתה מסוכנת. לחששותיהם התווספה אזהרה שקיבל אהרון מקצין משטרה בריטי, שעמו התיידד עוד שנים קודם לכן בפנסיון המשפחתי. הקצין הבהיר כי אורי נמצא תחת מעקב הבולשת ושבכל רגע הוא צפוי לקבל צו מעצר מינהלי.

אהרון ורוזה החליטו להרחיק את אורי בדחיפות מהארץ. הם הפעילו קשרים במשרדי ההגירה בירושלים כדי שיקבל במהירות דרכון ואשרת נסיעה. בעזרת חברם, יוסף בנטואיץ', שהיה סגן מנהל מחלקת החינוך של המנדט בפלשתינה, הם השיגו אישור מפוברק שבו נאמר כי אורי סיים בהצלחה את כל 12 שנות לימודיו בבית הספר הריאלי. בעזרת האישור הוא התקבל למכינה לקראת לימודים במגמת אווירונאוטיקה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון. אורי לא חשב לרגע להיות מהנדס מטוסים, אך זו היתה המגמה היחידה שבה נותרו מקומות פנויים באמצע הסמסטר. תנאי הקבלה למגמת אווירונאוטיקה היו גבוהים מאוד, אבל תודות לציונים המרשימים שנרשמו בתעודת הבגרות המפוברקת, הוא הצליח לעמוד בדרישות הקולג' בקלות.

כעבור חודשיים, בסוף ספטמבר 1946, נפרדו אהרון ורוזה מאורי על רציף תחנת הרכבת בחיפה. על מנת להימנע ממפגש עם משטרת ההגירה בנמל העיר, שאולי כבר הוסיפה את שמו לרשימת המבוקשים, הוא נסע ברכבת לנמל פורט סעיד במצרים ומשם הפליג במשך עשרה ימים על סיפון האונייה "אסקניה", דרך לרנקה וגיברלטר עד לנמל מרסיסייד באנגליה.

רוזה ואהרון נשמו לרווחה. הם היו בטוחים שלונדון רחוקה מספיק כדי לנתק את אורי מפעילות ההגנה, ואילו הוא, מיד לאחר שהגיע ללונדון, עבר להתגורר בדירת "גדעונים" — צעירים ארץ־ישראלים, שהפעילו תחנת אלחוט בשביל ארגון ההגנה ברחוב קנפילד גרדנס. הוא התנדב להיות המאבטח של הדירה וביצע שליחויות שונות לטובת מפקדת הארגון בעיר, עד שנשלח לצרפת, בתחילת פברואר 1948, כדי לסייע בהעלאת מעפילי האונייה "לקוממיות" ומצא את עצמו מתגנב בחשיכה עם שני מלווים לאוהל בחוף הים בנדול שבדרום צרפת.

הם התקדמו לאט ובדריכות ואיגפו את פתח האוהל מהצד המרוחק מהמדורה כדי שיגיעו אליו מהאפלה. מדי פעם עצרו, השתופפו, ניסו להקשיב אם נשמעים קולות מהאוהל. אבל רחש הרוח והגלים לא איפשרו להם לשמוע דבר, גם כשכבר היו מספיק קרובים כדי להרגיש את חום המדורה על פניהם.

בתוך האוהל דווקא נשמעו היטב הצעדים המתקרבים והלחישות המהוססת, והנאהבים חדלו ממעשיהם והציצו בבהלה אל מחוץ לאוהל. להפתעתם ניצבו מולם שלושה צעירים זרים, ואם לא די בכך, מאחוריהם, בתוך האפלה, עמדו עוד כמה עשרות בני אדם מתוחים ודרוכים שכולם נועצים בהם עיניים.

רק לאחר שזוג האוהבים הבטיחו שלא לצאת מהאוהל עד לזריחה, יכלה שיירת המעפילים להמשיך למקום שבו עגנה הספינה. היתה זו מפרשית עץ בעלת שלושה תרנים ובאורך 47 מטר. היא נבנתה באיטליה ב-1927 כאוניית משא קטנה בעלת קיבולת של 350 טון ונקראה "סטה פרטלי". בקיץ 1947 נרכשה הספינה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' בנאפולי ונגררה לנמל לה ספציה. שם היא הותאמה לנשיאת מעפילים, לאחר שהותקן בה מנוע חדיש, שהפיק מהירות הפלגה של שמונה קשרים, ובבטנה נבנו כ–650 דרגשי שינה בשבע קומות, מתקני שירותים, מטבח ומרפאה. אז גם שונה שמה על ידי אנשי המוסד לעלייה ב' בפעם הראשונה ל"זיבלה".

"זיבלה" יצאה להפלגתה הראשונה בדצמבר 1947 ממפרץ נטוש באזור מרסיי כשעל סיפונה כ-600 מעפילים, אך לאחר כ-30 שעות הפלגה הם הועברו בלב ים לאונייה אחרת, "כ"ט בנובמבר", מחשש שהמודיעין הבריטי חשף את נתיב השיט. בדרכה חזרה לצרפת שבק מנוע האונייה. היא נתפסה על ידי הצי הצרפתי ואנשי הצוות נעצרו למשך עשרה ימים. לאחר ששוחררו הם הפליגו לאזור מפרץ בנדול ועסקו במשך כחודשיים בשיפוץ המנוע ובהכנות להפלגה הבאה.

 תמונת המחזור של לוברני בכיתה ו'
תמונת המחזור של לוברני בכיתה ו'צילום: באדיבות המשפחה

העלאת המעפילים לאונייה נמשכה קרוב לארבע שעות. 699 ניצולי שואה ופליטים יהודים מצפון אפריקה הועברו בסירות, בקבוצות קטנות, לאורכו של חבל שנמתח מהחוף אל ירכתי האונייה. ביניהם היו גם 150 ילדים שלוברני וחבריו הניפו בזרועותיהם אל הסיפון. הספינה יצאה אל הים לפני הזריחה, אז גם הוכרז שמה החדש — "לקוממיות", בעוד אורי וחבריו למוסד לעלייה ב' חזרו אל החוף.

שלוש סופות שרדה ספינת העץ הרעועה בדרכה לארץ ישראל. הקשה בהן התרחשה בין קפריסין לטורקיה, אז נאלצה הספינה לעגון במסתור במשך 48 שעות, אך מיד כשיצאה אל הים שבק המנוע שוב. 24 שעות טולטלה הספינה חסרת האונים בים הסוער. הגלים הגבוהים שטפו את הסיפון והרטיבו את דרגשי השינה ואת הנוסעים, על כל מטענם. המנוע תוקן והספינה המשיכה בדרכה עד שמטוס בריטי איתר אותה מול חוף פמגוסטה, בדרום מזרח קפריסין, בצהרי 19 בפברואר. למחרת פשטו חיילי הצי המלכותי על הספינה מול חוף ביירות והובילו אותה לנמל חיפה. משם גורשו כל המעפילים למחנות מעצר בקפריסין.

כשעלה הבוקר על חוף בנדול לא נשאר דבר במפרץ הנטוש פרט לאוהל קטן, גחלי מדורה וקבוצה של צעירים ארץ־ישראלים שהמתינו למשאית שתאסוף אותם לתחנת האוטובוסים המרכזית של מרסיי. ההתרגשות והמתח שליוו את הלילה כבר התפוגגו, ולוברני נשכב מותש על החול.

מאז שיצא את לונדון שבוע קודם לכן, הוא כמעט לא ישן. הים סער כשחצה במעבורת את תעלת לה מאנש, ולאחר שהגיע לנמל קאלה שבצרפת יצא למסע מייגע בן מאות קילומטרים ברכבות ואוטובוסים עד לדרום צרפת, שם נרתם מיד לארגון ולהובלת המשאית העמוסה במעפילים, וכל זאת לפני הלילה האינטנסיבי שהסתיים בהעמסתם על סיפון האונייה.

למרות העייפות לוברני לא הצליח להירדם. במחנות המעבר, ובין מעפילי "לקוממיות", הוא פגש לראשונה בחייו ניצולי שואה. הוא שמע מהם בגרמנית או בעברית מהוססת שהספיקו ללמוד במחנות המעבר על תלאותיהם בזמן המלחמה, על הישרדותם ועל העולם שהכירו לפני שהחלו הרדיפות. הסיפורים לא היו זרים לו לחלוטין. לאורך כל שנות המלחמה הוא עקב בעניין ובחרדה יחד עם אביו, אהרון, אחר האירועים באירופה. מדי ערב הם נהגו לשבת ולהאזין לדיווחי בי־בי־סי ולנאומי צ'רצ'יל ברדיו — כך הוא גם שיפר מאוד את האנגלית שבפיו.

על חורבן יהדות אירופה הוא שמע גם בבית המלון המשפחתי ששימש תחנה ראשונה למכרים שהצליחו להגיע לארץ ישראל, אך המפגש האישי והישיר עם מעפילי "לקוממיות" בליל הפלגתם היה מסעיר ומטלטל מבחינתו. כצעיר שנולד וגדל בארץ ישראל הוא מעולם לא חווה על בשרו את האנטישמיות שהיתה טבועה במשך מאות שנים בחברה האירופית. הוא מעולם לא הרגיש בן מיעוט חסר אונים, נרדף או קורבן. לוברני התמלא זעם על אדישות העולם ושתיקתו בזמן השואה ובעיקר על שיתוף הפעולה והעזרה שהעניקו לנאצים משטרים ותושבים כמעט בכל מדינות אירופה.

לוברני עם בתו טלי בלונדון, ב-1955
לוברני עם בתו טלי בלונדון, ב-1955צילום: באדיבות המשפחה

הידיעות שהגיעו מארץ ישראל בשבועות שקדמו למבצע הטרידו גם הן את לוברני. לאחר הצבעת האו"ם על תוכנית החלוקה בסוף נובמבר 1947 ולקראת תחילת פינוי הצבא הבריטי מהארץ, החלו עימותים חמושים בין האוכלוסייה היהודית לתושבים הערבים, בעיקר בערים המעורבות ובדרכים שהובילו ליישובי הספר. "בשמחת המונים ובדריכות למעשים קיבל העם את בשורת העצמאות", נכתב בכותרת הראשית של "דבר" יום לאחר שהתפזרו מעגלי הריקודים והחגיגות לציון החלטת האו"ם. בפינת העמוד התחתונה נרשמו שמות ששת היהודים שנרצחו באותו יום בהתקפה מן המארב שערכו חמושים ערבים על אוטובוסים בפאתי פתח תקוה. היו אלו ההרוגים הראשונים של מלחמת העצמאות.

אורי קרא על האירועים עוד כשהיה בלונדון, במכתבים ששלחו לו הוריו מחיפה ושבהם תיארו בדאגה את המתח ההולך וגואה בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בעיר. הם סיפרו לו על הנתק שנוצר, והולך ומתרחב, בין יהודים לערבים, על ההתקפות ועל פעולות הנגד. אהרון לוברני, שעבד עד אז מתוך קירבה גדולה לחבריו הערבים במשרד הווטרינר המחוזי של המנדט, תיאר במכתביו את הקרע בגוף ראשון וישיר.

במכתבים שקיבל אורי מחבריו הוא קרא על הגיוס הכללי שנערך ביחידות ההגנה, על האימונים, על ההכנות למלחמה ועל פעולות התגמול שערכו בשכונות חיפה הערבית. בזמן ששכב מוטרד בחוף בנדול, סייעו חבריו לגדוד הראשון של הפלמ"ח ללוחמי קיבוץ טירת צבי בהדיפת ההתקפה של "צבא ההצלה" הערבי, בפיקודו של הגנרל פאוזי קאוקג'י. שאר חיילי הגדוד היו פזורים בעמדות ובשוחות קרב בחניתה, ביחיעם ובקיבוצי עמק יזרעאל ועמק זבולון. הם שימשו ככוח סיוע נייד שנחלץ לתגבר יישובים מותקפים.

עוד באותו בוקר אורי החליט לחזור לארץ. הוא הרגיש שמיצה את הפעילות באירופה ובכל מקרה לא ממש הצליח בלימודים. הוא התגעגע להוריו ויותר מכל רצה להצטרף לחבריו שגויסו. את הדרך לתחנת האוטובוסים המרכזית במרסיי הוא עשה מתחת לברזנט דולף בחלקה האחורי של משאית צבאית. משם יצא ללונדון, במטרה לארוז את חפציו ולהיפרד מחבריו לדירת הגדעונים בטרם ייצא למלחמה.

את הספר על חייו של לוברני עורך איתמר אורלב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ