בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה הורים מפחדים מעומר אדם וסטטיק ובן אל?

אני לא רוצה לחנך את הבן שלי באמצעות מוזיקה "איכותית". אני רק רוצה שירקוד ויענטז כמו רקדנית בטן, אם בא לו, בלי לשאת על כתפו את המשא הכבד של הציונות

162תגובות
עומר אדם בהופעה
דודו בכר

הרגע הזה היה צריך להגיע מתישהו והוא אכן הגיע: הבן שלי חזר הביתה מהגן כשהוא מפזם בקולי קולות את מילות השיר "שני משוגעים" של עומר אדם. הוא השתדל, ככל יכולתו, לחקות את ה-ח' וה-ע' ואת הסלסולים המזרחיים ואף הזיז את האגן הקטן שלו הנה והנה כמו רקדנית בטן מקצועית. אחר כך ביקש ממני לשים לו "טודו בום" ביוטיוב. עוד פעם. אבא, עוד פעם. שמתי, בטח ששמתי. והוא רקד וצחק והשתולל ורטט מרוב אושר. האם עלי למנוע שמחה שכזו? אם כן, מדוע?

כך גדלים ילדים בישראל של ימינו: יונקים משדי אמם, זוחלים על הרצפה, מתחילים ללכת, נגמלים מחיתולים, חווים חרדת נטישה, לומדים לדבר, הולכים לגן ומתמכרים לפופ ים־תיכוני. זה הסדר הטבעי של הדברים. בתפריט התרבותי של זאטוטי ישראל מופיעים סטטיק ובן אל לצד "מעשה בחמישה בלונים". זה לא מוצא חן בעיניכם? תעברו לגור בשוודיה.

אף אחד לא חסין מפני עוצמתו האדירה של להיט הפופ. אתה יכול לנסות לברוח ממנו, להתחבא בבונקר תת קרקעי, אבל בסופו של דבר הוא יגיע אליך — בדרכים ישירות או עקלקלות. פופ הוא כמו אידיאולוגיה — הוא נמצא בכל מקום. עומר אדם זו דמוקרטיה שמפיצה את עצמה כמו וירוס קטלני. למוזיקה יש את היכולת הנדירה לפרק התנגדויות. אולי זה מה שהופך אותה למסוכנת. כפי שהקלטות של הביטלס חצו את מסך הברזל והפיצו את בשורת הקפיטליזם המערבי במדינות מזרח אירופה, כך גם הפופ הים־תיכוני חודר למעוזים מושבעים, סגורים ומסוגרים, של סנוביזם אשכנזי. האם בכוחו לבצע שינוי תודעתי בתפיסות תרבותיות מושרשות היטב? בכלל לא בטוח. אבל הפופ הים־תיכוני מתפקד כהפרעה מתמדת ותזכורת לתהפוכות הדרמטיות שעוברות על החברה הישראלית. רוצה לומר — לא תוכלו להימלט מאיתנו, וגם צאצאיכם אכלו אותה.

אני מכיר הורים שמעדיפים שהילדים שלהם יהיו חירשים ובלבד שלא ייחשפו ל"טודו בום", עומר אדם ודומיו. "זו לא מוזיקה", הם אומרים. אז מה זה? "זה זבל. זה נחות". הם לא מוכנים להכניס "את זה" הביתה. זו לא נחשבת לאמנות. זה עצם זר. איום אסטרטגי שצריך לגדוע בעודו באבו, מחשש שיתפשט. מאוחר מדי. הוא כבר התפשט. כל הגוף נגוע.

בחגיגות פורים שנערכו באחד הגנים הציבוריים, אמא אחת הביטה בבן שלי בסלידה ובהיגעלות בזמן שהוא פיזז לצלילי הלהיט האחרון של עדן בן זקן (ולא, נניח, "אני פורים" של לוין קיפניס. שיר מעצבן). רציתי לשאול אותה מה הבעיה שלה, אבל כבר ידעתי מראש מה תהיה התשובה. עבורה, הבן שלי הוא לא ילד תמים שבסך הכל רוצה ליהנות מהחיים. הוא חייל מגויס. פיון צעיר. עוד חלל שנפל במלחמת התרבות המשתוללת והמתחוללת.

אמא אחרת אמרה לי, באיזה פּליי־דייט, שהיא משמיעה לבן שלה רק אריק איינשטיין, כוורת או "הכבש השישה עשר". "זו רמה. זו איכות", היא טענה, "אני לא מרשה לו יוטיוב. רק תקליטי ויניל". הבן שלי ביקש, כהרגלו, "טודו בום". היא הודיעה שהפּליי־דייט הסתיים. הילד שלה התעייף מנוכחותו של בני הברברי. נפרדנו כאויבים.

כשאני שומע את המילה "איכות", בא לי למות. האם גם ילדינו צריכים ליפול קורבן לאינדוקטרינציה כפויה? הרי ברור ש"הכבש השישה עשר" הוא כבר לא רק תקליט ילדים. הוא מייצג ישראל אחרת, שהיתה או לא היתה כאן. וגם איינשטיין הוא מזמן לא איינשטיין, אלא סמל לאומי לאיך שהילדים שלנו אמורים להיות — צנועים, שקטים, יושבים כל היום בבית ולא עושים יותר מדי צרות. עומר אדם הוא חוליגן לבנטיני חסר בושה. איינשטיין מנומס, אירופאי ו"איכותי". הכוונה כאן היא לצקת משמעות. לא לשמוע "סתם" מוזיקה, אלא מוזיקה שיש לה תוכן שמתכתב באופן מובהק עם העדפות פוליטיות וחברתיות. לי לא מזיז אם הבן שלי ידקלם "טודו בום" או "יו יה". שני השירים מטופשים באותה מידה, וטוב שכך. ילדים רוצים לעשות כיף, לא לנתח טקסטים של יהונתן גפן. אם יתחילו לנתח, לא בטוח שייצא מזה משהו טוב.

אין לי שום דבר נגד שירים של "כוורת", כמו שאני לא מתחבא מתחת לשמיכה כשאני שומע להיטי פופ מזרחי. אני רוצה לגדל את הבן שלי בתוך המרחב הישראלי הנוכחי. לא לדמיין כאילו שהוא נולד בתחילת שנות ה-70, לפני המהפך ומירי רגב. לא אכפה עליו את טעמי האישי או טעמם של אדוני הטעם. אני מסרב לקחת שירים ולהפוך אותם לכלי נשק. אני לא מפחד מ"אדון שוקו", כמו שאני לא מפחד מ"וואיי לי". אין לי צורך למצוא "עומק" בשירי ילדים. בגיל שלוש אתה אמור להיות משוחרר מחלוקות של גבוה ונמוך. גם בגיל ארבע. ובוודאי שאתה צריך להיות חופשי מנטייתם האוטומטית של מבוגרים לקחת את התרבות ולעשותה מגרש לדעות קדומות ולגזענות גלויה ומוסווית. נפשות רכות לא צריכות שיגידו להן מהו שיר טוב ומהו שיר רע. כל השירים טובים, כל עוד הם מסבים שמחה ועונג.

אם הייתי רוצה לחנך את הבן שלי, הייתי משמיע לו יצירות של שטוקהאוזן. למה לא? שיסבול. אריק איינשטיין לא יהפוך אותו לבן אדם טוב יותר. גם לא לישראלי טוב יותר. איינשטיין, כך נהוג לומר, זה געגוע. אני לא רוצה בן שמתגעגע. אני רוצה בן שחי בעכשיו ומביט קדימה. מה כל כך נפלא בסטטיק ובן אל, למשל? הם א־היסטוריים. הם לא נושאים על כתפיהם את המשא הכבד של הציונות. הם לא עושים אידיאליזציה לעבר מדומיין ולא חיים על פצע שלא ניתן לריפוי ואין להם טראומות גדולות. הם לא עשו שום דבר רע לאף אחד ואי אפשר לקשר אותם לעוולות מפא"י או לפשעי הכיבוש. אין להם פליטות פה דוחות או דעות מכוערות. הם לא מסתירים קופות שרצים. הם שרים על כלום, והלוואי שהיה יותר כלום במדינה הזאת.

איור: שרון פדידה


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו