בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהבדיחה על חשבוני

הסכמתי לעשות סטנד־אפ בעיר שגדלתי בה. זו היתה, כמובן, טעות גדולה מאוד, שגרמה לשחק שולה המוקשים עם העבר

24תגובות
הופעה בצוותא בת"א
תומר אפלבאום

לפני שבוע הוזמנתי לעשות סטנד־אפ לנערות בראשון לציון לכבוד יום האשה. הזמנה הגיונית — הרי הייתי נערה בראשון לציון, שאחריה אמור היה להגיע סירוב הגיוני — כי אני זוכרת מה עשינו למי שבא להופיע מולנו.

בכיתה ז' מישהו כיוון לייזר למפשעה של שחקן בהצגה במשך שעה שלמה עד שהוא ירד מהבמה, בכיתה ח' כמה ילדים התחילו למחוא כפיים באמצע מופע נגד אלימות, ובכיתה ט' מישהו זרק סנדוויץ' על אנה פרנק תוך כדי מונולוג שדיבר על המחזור הראשון שלה. השחקנית היתה כל כך מיומנת בהופעה מול ילדים בחטיבת ביניים שכשהסנדוויץ' לא פגע בה, היא חיכתה שהצחוק יירגע והמשיכה במונולוג. הזיכרון הזה חד כל כך עד שהוא הפך לאינסטינקט שמשקר בשמי בכל פעם שמציעים לי להופיע מול נוער באזור שגדלתי בו. אני אומרת, "לא, סורי, יש לי משהו בתאריך הזה" ומתכוונת "לא תפילו אותי בפח שלכם. מי שרוצה לזרוק סנדוויץ' על בנות שנראות צועניות שילך לעבוד בקופיקס".

ההופעה הזאת הצליחה לחמוק מתחת לרדאר. מה שאומר שביני לבין העיר שגדלתי בה נוצרו פערים שאי אפשר לגשר עליהם. האינסטינקטים שהיא הטביעה בי כבר לא שם. קובץ לא נמצא. וכך מצאתי את עצמי עומדת מול 40 בנות 16 ומנסה לספר בדיחות. הן צרחו ודיברו בטלפון. החלק הגרוע בלהתרחק מספיק מהמקום שגדלת בו זה שעכשיו הוא יכול לרדוף אותך. אחרי כמה דקות של רעש הגענו לפשרה שבמקום לצרוח אחת על השניה הן יצעקו עלי את המזלות שלהן ואני אתן אפיון קצר. "גדי" — חרוצים, עובדים קשה, אוהבים לסבול. "לא נכון, גדי זה המזל הכי חרמן". "בתולה" — מצחיקים, נדיבים, הנשמה שלהם היא יומן. "לא נכון, בתולה זה המזל הכי חרמן". אחרי שסיימתי הן באו לחדר שישבתי בו, התנצלו על הבלגן וביקשו שאקלל את הבני־זוג שלהן כדי שהן ישימו בסטורי.

החלטתי לבקר את ההורים שלי בהפתעה. חשבתי שאמצא אותם רואים טלוויזיה ואוכלים ארוחת ערב ואחליק לסיטואציה בטבעיות. כולנו נעמיד פנים שלא עזבתי את הבית אף פעם, ואז אגיד שלום ואלך לפני שהם ישימו לב שזה קרה. זו שיטה שאני מזקקת שנים. השיטה היא להיפרד מההורים שלך באותה דרך שאמרת להם שאת הולכת לחוג או קופצת לחברה. כמו שיר שיושב על לחן של להיט ישן, אני משתמשת בקביים של כל הפרידות הלא משמעותיות שתירגלנו מאות פעמים כדי למזער את שברון הלב.

אני אומרת "טוב אני זזה" לא כאילו אני הולכת לישון בעיר אחרת, אלא כאילו לקחתי להם עשרה שקלים מהארנק ואני קופצת לקנות מגנום בקיוסק. שיכללתי את המיומנות כל כך עד שמדי פעם אני מעמידה פנים שצוות שופטים של תוכנית ריאליטי צופה בי מהצד, והשופט ההומו אומר "זה ביצוע שלא היה פה בתוכנית עדיין, כל היד שלי צמרמורת. אני אומר כבר מעכשיו, אם את לא בגמר של בנות־בכורות־אשמות, אני קם ועוזב את התוכנית הזאת".

שיברון הלב הוא כמובן הדדי. אני כבר לא גרה בבית, והם מזדקנים. במקום לחיות איתם ולהיות עיוורת לתהליך שקורה לאט יום אחרי יום, אני פוגשת אותם אחת לשבוע־שבועיים ונאלצת לראות אותו. אמא שלי הולכת ונעשית דומה לסבתא שלה, אבא שלי הולך ונעשה דומה לסבא שלו. אף פעם לא הבנתי איך אנשים כל כך שונים יכולים להיות ביחד, אבל מתברר שכל הזמן הדמיון הזה המתין לתורו לצוץ, כמו התרה מאוחרת של הסיפור.

ההורים שלי לא היו בבית. בסלון עמד הריח שתמיד היה בבית של סבתא שלי, ריח שהוא שילוב של לחם מופשר לחלונות סגורים. הם יצאו והבית היה שלי לשעתיים. מההרגל החלטתי לנסות לקנות וויד. זה היה הקווסט שלי בתיכון: לא עישנתי אף פעם אבל הנחתי שחייב להיות רצף של פעולות ומילים שאפשר לעשות כדי להשיג סמים, ולא יכולתי להפסיק לנסות לנחש אותו. פעם אחת נסעתי עם חבר למרכז יום לקשיש באוטו של אמא שלו. הגיעה אליו שמועה שפקיד הקבלה מוכר סמים. שאלנו מישהו שעבר ליד האוטו אם הוא יודע ממי אפשר לקנות, הוא אמר שממנו, לקח מאיתנו 300 שקל וביקש שנחכה כמה דקות. אחרי 50 דקות אמרתי, נראה לי שהוא לא יחזור. החבר ביקש לחכות עוד קצת. חיכינו עוד 20 דקות. בסוף הוא אמר "כוס אמא של כל הקשישים" ונסע משם.

נכנסתי לטלגראס וחיפשתי אנשים שיבואו למערב. כולם היו שירותיים כיישור קו עם הגישה הבריאה לצרכנות של העיר. ראש העיר צריך לדבר על זה בפעם הבאה שהוא רוצה להיבחר — "בתקופת כהונתי הנהגתי עיר נקייה, מצטיינת בחינוך, עם סוחרי טלגראס נעימים וידידותיים". מישהו אמר שהוא גר חמש דקות ממני. אני שולחת לו תמונה לאימות והוא כותב, היית עם אחותי בכיתה ו'. השלוש שעות האלה היו כמו לשחק שולה מוקשים עם העבר. כתבתי "בעצם החלטתי לקחת את עצמי בידיים", סגרתי את האפליקציה ונסעתי הביתה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו