בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עכשיו כבר יש ברירה

קידוש השכול נבע מכך שישראל נאבקה על קיומה במלחמות של אין ברירה. אבל זה כבר מזמן לא כך

23תגובות
מרים פרץ עם שרה נתניהו, ב-2016
מרק ישראל סלם

מרים פרץ ששכלה שניים מבניה תקבל פרס ישראל על תרומה ל"רוח היהודית-הישראלית". ראשית אבהיר: מרים פרץ היא אשה מקסימה, בעלת תעצומות נפש, שלא רק מצטחקת בצר לה, אלא מפיצה רוח של עידוד ואופטימיות על כל סביבותיה. קשה לי ולכל מי שלמזלו לא עמד במקומה לאמוד את עוצמת הכאב והשבר שחוותה, כי הרי אין נורא מלאבד את ילדך ונורא שבעתיים לאבד שניים מהם. את השבר והחלל האיום שניבעו בלב האם שלה ממלאת פרץ בעזרה לאחרים, לצעירים שעתידים להתגייס ועשויים לאבד את חייהם, ולהורים שחוו אסונות דומים לשלה. להורים היא מספרת שאל להם לחשוב שעליהם למות ביחד עם בניהם שנהרגו, שיש חיים לאחר מות הילדים, חיים שיהיו בהם עצבונות וגם שמחות, בדיוק כפי שיש לה עצמה. זה יפה, זה ראוי לכל שבח. ובכל זאת, וללא קשר לפרץ עצמה, בעצם הענקת הפרס לאשה שהתפרסמה בגין היותה אם שכולה יש הכרזה של העדפת המוות על פני החיים, של קידוש השכול.

פרץ אינה האם היחידה ששכלה שני בנים ומקבלת פרס ישראל. גם רבקה גובר, ששכלה בקרבות מלחמת השחרור שני בנים בתוך שלושה חודשים, קיבלה ב-1976 את פרס ישראל. אלא שהיא קיבלה את הפרס על קליטת עלייה, נושא שבו היתה פעילה במשך עשרות שנים מאז שעלתה בעצמה ארצה. גובר היתה אחת מהדמויות המיתולוגיות שעליהן חונכו בני דורי והדור שבא אחרי. היא הפכה לסמל לאם שכולה שאינה מתייאשת אלא נושכת את שפתיה, קוברת עמוק בפנים את צערה ומפנה את מרצה לטובת החברה, וכל אותו הזמן לא מניחים לה לרגע לשכוח את היותה אם שכולה. אני מניחה שאף אחת שחונכה על האידיאל של האם השכולה לא חלמה להיות כזאת בבגרותה, אבל הדמות הזאת של האם השכולה החונקת את צערה היתה בפירוש אחת מאופציות העתיד שהוצגו בפנינו. כמו גם דמויותיהן של אלמנות החיילים, שהצטיירו גם דרך לא מעט ספרים שקראתי בילדותי ובמכתבי האהבה שכתבו החיילים לאהובותיהם בטרם נהרגו.

אני נולדתי לא הרבה לאחר מלחמת השחרור, ועד שהייתי בת 20 נהרגו הרבה חיילים שהפכו את נשותיהם לאלמנות ואת אמהותיהם לשכולות במלחמות אין ברירה. כך לפחות האמנתי אז. כשיש מלחמה אמיתית, מלחמה על עצם הקיום, אי אפשר שלא לראות בקורבנות גיבורים שאנחנו חייבים להם את חיינו. בהקשר הזה אפשר להבין איך השכול הופך לאתוס מכובד, וכיצד הורים שילדיהם נפלו בקרב ולמרות זאת לא שחה קומתם ודמעה אינה חומקת מזווית עיניהם, זוכים לכבוד ולהערכה.

אבל כבר שנים רבות שישראל אינה מנהלת מלחמות אין ברירה. כל המלחמות והמבצעים שהתנהלו מאז מלחמת לבנון הראשונה, כולל היא עצמה, אינן מלחמות שנועדו להגן על גבולות ארצנו. המלחמות האלה הן תולדה של הדיפתה המתמדת של אופציית השלום על ידי כל הממשלות, למעט ממשלת רבין שמאמצי השלום שלו הסתיימו ברציחתו, וממשלת אולמרט שהסתיימה עם כניסתו לכלא ולאחר שגם הוא עצמו יזם מלחמה מיותרת לגמרי. כל המלחמות והמבצעים שמכריזה עליהם הממשלה נועדו למטרות שונות לגמרי — שימור הכיבוש ושליטתה של ישראל בשטחים לא לה, או ככלי למימוש האינטרסים של מי שעל ידי הפחדת האזרחים מעצימים את כוחם הפוליטי.

איור: איתן אלוא
איתן אלוא

יצא במקרה שישבתי על הספה לצדה של חברתי מנואלה, שגם היא אם שכולה, כשרואיינה מרים פרץ הנרגשת על פרס ישראל שהיא עומדת לקבל. פרץ הזכירה בין השאר, בגאווה מסוימת, את "משפחת השכול כולה" ומנואלה התפתלה על הספה ואמרה, "אין משפחה כזאת בכלל". המשפחה של מנואלה היא בעלה וילדיה ונכדיה ואחיותיה. "משפחת השכול" היא ביטוי חצוף שנועד כנראה לגרום למי שאיבדו את אהובי נפשם להרגיש שאמנם קרה דבר נורא למשפחתם אבל בכל זאת יש איזשהו סוג של פיצוי קטן בדמות משפחה חדשה, שחברים בה אנשים שכלל אינם מכירים ושאף אחד גם לא רוצה להיות חלק ממנה. זו משפחה שמשרד הביטחון בחר אותה בשבילך. את המשפחות האמיתיות מאחדים החיים, אבל את משפחת השכול מאחד המוות.

"משפחת השכול" היא הביטוי המובהק של סדרה שלמה של מנהגים, שירים, ספרים וכל שאר הדברים שיוצרים תרבות שלמה, ייחודית לישראל, שהיא "תרבות השכול". אותה תרבות של עם שבהחלטת מנהיגיו לנצח יאכל חרב ועל כן אין לו ברירה אלא להפוך לשיר גם את הדבר הנורא מכל, מותם המיותר והידוע מראש של אנשים בשליחות הפוליטיקאים העומדים בראש ממשלתם. הפיכת השכול לאידיאל חברתי ולהישג אישי, זו "הרוח הישראלית-היהודית" שאמורה עכשיו לעודד פרס ישראל. אולי לקראת המלחמה הבאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו