בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדלתיים פתוחות

חזון שלושת המפתחות

מה סיפר לי המצביא המוסלמי צלאח א־דין, שהתגלה אלי לפני שנכנסתי להגן על שייח ראאד סלאח בבית המשפט

29תגובות
צלאח א־דין נלחם בריצ'רד לב הארי, איור מהמאה ה-13

בבוקר יום ראשון אחד הגעתי לבית המשפט המחוזי בירושלים ברחוב צלאח א-דין, הכובש המוסלמי הגדול שהביס את הצלבנים בקרב קרני חיטין ורק מידת נדיבותו השתוותה לאומץ לבו. ב-1187 כבש/שיחרר את ממלכת ירושלים הצלבנית, ששרדה 88 שנים וטבחה ביהודים המעטים ובמוסלמים הרבים, באכזריות הצלבנית הידועה לשמצה. הוא התייחס ליהודים בחסד וברחמים, אחרת לגמרי מהצלבנים שחשבו שנעיצת חרב בבטנן של נשים הרות זה כיף לא נורמלי, לפני שעלו על סוסיהם וניסו להרוג זה את זה בחרבות מגוחכות. יסלח לי המצביא הגדול, שרק אלכסנדר מוקדון השתווה לו, שאקרא לו סלאח על משקל "פה זה ארץ ישראל יא סלאח", כי אנחנו מכרים ותיקים.

סלאח טיהר את המסגדים אל-אקצה וכיפת הסלע מכל הסממנים הנוצריים שהצלבנים הותירו בהם, ולאחר כמה צעדים אני נכנס לרחוב צלאח א-דין, ומתבונן בשלט הגדול הנושא את שם הרחוב, ושואל עצמי כמה זמן יתנוסס השם צלאח א-דין על הרחוב, עד שחברי הכנסת יוגב או סמוטריץ' או חזן או ביטון יגלו כי הרחוב המרכזי בירושלים, החוצה את ירושלים המזרחית מחוץ לחומה, ובו שוכן בית המשפט המחוזי ומולו פרקליטות המדינה ומשרד המשפטים, והשרה שקד, קרוי על שם המצביא המוסלמי המהולל שכבש את ירושלים. וטוען לזכויות היסטוריות עליה.

כשיבינו איזו פטריית רעל גדלה בירושלים המאוחדת יחליט ודאי ראש העיר ניר ברקת, ששמו נאה לו כי גם בחשיכה הוא זוהר במין קרינה חוצנית ירקרקה, כי הרחוב ייקרא על שם הרב פלוני מהתנחלות מעלה פלמונית, שאשתו אלמנתו אמרה לעיתונאים ביום מותו "התשובה לטרור היא בניית עוד התנחלות", ומאחוריה היו ארבעה ילדים ממררים בבכי שחייהם נהרסו. וכך תיבנה עוד התנחלות והרב זלמוני יגיע אליה, אדם המדבר בלחש, צנוע ועניו, אבא נפלא לחמשת ילדיו שבכל יקום מקביל הייתי שמח ללמוד איתו בחברותא את היד החזקה לרמב"ם, וגם הוא יירצח בסכין או בקרלו, שהוא תת מקלע מאולתר, שלפעמים יורה ולפעמים מתפוצץ בידי המחבל הנפשע שרצה להרוג רב יהודי, וגם אשתו של הרב הזה תגיד שהפתרון הוא עוד התנחלויות וחוזר חלילה, עד גועל.

בכניסה לבית המשפט אני שומע את סלאח צוחק. אני מזהה את הצחוק העמוק האורסון וולסי שלו, אני מסתכל ומזהה אותו בדמות התייר היפני המצויד במצלמת סוני משוכללת ומצלם את התור המשתרך בכניסה לבית המשפט, גברים ונשים, צעירים וזקנים. רובם מוסלמים, אבל פה ושם אני רואה, כמו חמניות פורחות, נערי גבעות שזופים יפים, עם ציצית וכיפה גדולה לראשם. והתור מתקדם באטיות אל הבדיקה הביטחונית ואיש אינו מוחה והם נכנסים בזה אחר זה. וסלאח אומר לי: "אתה רואה איזה דו קיום בשלום".

סלאח אוהב להסתובב בעיר ששיחרר בתחפושות שונות. אולי למד את זה משלמה המלך, או מהארון א־רשיד. נשבע לכם שפעם ראיתי אותו מוכר חוביזה על יד שער שכם. "למה אתה צוחק יא סלאח?" אני שואל, ונכנס לבית המשפט ומזהה את סלאח בדמות עורך דין ירושלמי מוכר האוהב להתראיין אצל גיא פלג כשמאחוריו עשרות קלסרים שעליהם כתוב באותיות אדומות רצח, אונס, סחר בסמים, סחר באיברים, סחר בבני אדם, ומתחת לעבירות האיומות והנוראות הללו כתוב במרקר שחור: זיכוי זיכוי זיכוי.

השייח ראאד סלאח בבית המשפט המחוזי בירושלים, ב-2015
אמיל סלמן

"אני צוחק", משיב סלאח, "כי אתה, מוחאמי פלדמן, הטרחת עצמך לירושלים והגעת לרחוב הקרוי על שמי כדי להגן על אדם שאני מיניתי אותו לרסן את הצעירים חמי המזג, ולתווך בינם ובין המשטרה, כדי למנוע בלגן במסגד אל-אקצה, שאני מתגורר באחת מפינותיו. אני לא אוהב רעש ומהומות, זה מזכיר לי דברים שאני מעדיף לשכוח, כמעט כל לילה אני בוכה על אנשים שנרצחים בעיר הזאת. לא לשם כך שיחררתי אותה מהצלבנים הטמאים. אני בוכה על כל אדם שמביאים לקבורות, כשהיד בנקרופוליס בחלק המזרחי או כמת על קידוש השם בהר המנוחות.

"והצעירים נשמעים למי שמיניתי", אומר סלאח, "ומתאמים באמצעותו עם המשטרה, שיש בה אנשים חכמים ומנוסים שיודעים שעם מקל ואקדח ואפילו מטוסי חמקן אפלים וצוללות קרופ הנאצית אי אפשר לנצח עם כבוש. הם יודעים שצריך לדבר, צריך להתפשר, צריך להגיע להסכמות, כמו שאני הגעתי להסכמות בעניין כנסיית הקבר, ומסרתי את המפתחות לשלושה אנשים שהיו מנהיגים בקהילותיהם ואויבים זה לזה, ושמתי שלושה מנעולים על דלת הכנסייה הקדושה ורק שלושתם יחד יכולים לפתוח אותה. וההסדר הזה מחזיק מעמד אלף שנה. ומה עושה המדינה היהודית והדמוקרטית שלכם? מכריזה על ארגון צעירי אל-אקצה ארגון טרור, ומבקשת לאסור את האיש שלי לשלוש עד חמש שנות מאסר. והרי אומרים עליכם היהודים שאתם חכמים ומכם הגיעו הרמב"ם ורש"י הצרפתי המגונדר והרב עובדיה שהמלאכים עזריאל וגבריאל ומיכאל ורפאל ואוריאל היו יושבים לרגליו ומקשיבים לדרשותיו".

סלאח השתתק והביט בי ארוכות, "אתה יודע שאני אוהב אותך כי שיח ראאד סלאח, המגן על מנוחתי באל-אקצה בגופו ובנפשו, בחר בך לייצג אותו, ואני אעשה עבורך משהו שאסור לי לעשות והמלאך גבריאל ייתן לי על כך מנה הגונה. אני אראה לך את העתיד", והוא מושך אותי לחדר צדדי שעד לאותו הרגע לא השגחתי בקיומו, ואנחנו יושבים על ספסל עץ, ולפתע אני רואה את מסגד אל-אקצה כאילו עמדתי בפתחו, והאלוהים שלנו והאלוהים שלהם, שהם למעשה אותו אלוהים, ואפילו הרמב"ם ידע זאת ואמר שאין חובה ליהודי למות על קידוש השם אם אונסים אותו להתאסלם, מופיעים שם ואומרים: "נמאס לנו מכם, מהריבים שלכם, מהטיפשות שלכם, מהמנהיגים הסכלים שלכם. החלטנו לחסל את כולכם, אנחנו חלוקים רק בשאלה אם להותיר מחוץ לאש זוג אנושי אחד ולתת לכם עוד הזדמנות, או שניפטר מכולכם לתמיד ונפנה לדברים יותר חשובים, כמו לתכנן עולם חדש וטוב, בתקווה שהפעם נצליח יותר".

והנה פתח נפער בקיר בית המשפט וסלאח יצא ועלה על סוסו ורכב לעבר השמים, ולפני שנעלם צעק: "אין לכם הרבה זמן. האלוהים קרובים להחליט להשמיד את כולכם, אין הזדמנות חוזרת". נשארתי לבד בחדר הקטן שהתברר לי כי הוא משמש כמחסן למטאטאים וכלי ניקוי, ואשה לא צעירה נכנסה פנימה, כנראה מנקה, וצעקה עלי: "מה אתה עושה כאן?" ומיהרתי לאולם השופטת חנה מרים לומפ שנזפה בי על שאיחרתי. אבל התובע איחר יותר (וכל מה שנכתב אמת ויציב, אבל את צלאח א־דין המהולל רק אני ראיתי).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו