בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דויד גרוסמן לא יודע מה זה לא להרגיש בבית

הייתי רוצה לשמוע את דויד גרוסמן מדבר על האחריות שלו ושל בני דורו למצב. איזה חשבון נפש הוא עושה, פרט להטלת האשמה על אחרים?

250תגובות
דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני
עופר וקנין

מעולם לא קראתי ספר של דויד גרוסמן. בעוונותי? אולי. איכשהו הצלחתי להתחמק מכך. אני לא זוכר אפילו איך. זו לא אמירה אנטגוניסטית. אין לי שום דבר נגד ספריו של גרוסמן או נגדו. פשוט לא יצא. אפילו בשיעורי ספרות בתיכון לא יצא. אני מניח שהיתה בי דחייה אינסטינקטיבית, בלי קשר כמובן לאיכויותיו הספרותיות של גרוסמן. זה מסוג הדברים שאי אפשר להסביר. אני לא יודע אם זה כישלון שלי או הישג שלו. אפשר גם להניח, במידה רבה של ודאות, שיש לי חורים הרבה יותר משמעותיים בהשכלה.

אחרי שאיבד את בנו שמעתי את גרוסמן נואם לא אחת וגם אותי הרשים האופן השקט שבו הוא מבטא את הכאב שלו. האובדן הפך אותו באופן רשמי לאחד מהאורקלים הבולטים של מחנה השמאל המידלדל, שהרי ידוע שבישראל מבינים רק קטסטרופות, שנתפסות כעמוקות ואותנטיות. כאן נוהגים לדבר קודם כל בשפת העצב. אם גרוסמן היה זוכה בלוטו או מעלה על נס את שמחת החיים ומזלו הטוב, הוא לא היה יכול להטיף לאף אחד. הזכות לדבר נקנית בליטרת הדם, לא בסבבה.

מעריציו של גרוסמן חולקים עמו זיכרונות משותפים ואידיאולוגיה דומה. הם קראו את ספריו, הוא פונה אליהם בקודים אסתטיים שהם יכולים להבין, לפענח ולהזדהות איתם. הם מרגישים קרובים אליו. גרוסמן זה לא עניין לאאוטסיידרים. גרוסמן נמצא באזור הנוחות המובהק של השמאל הישראלי. הוא לא יגיד משהו שמפריע למישהו מהמחנה שלו. הוא החליף את הפוליטיקאים נטולי הכריזמה והיכולת. הווייתו התרבותית והאינטלקטואלית מתבססת על התשוקה להסכמה, עבור ציבור שזה כל מה שנותר לו. קונסנזואליות מהסוג הזה מלחיצה ומפחידה אותי. אני הרי, בגדול, שייך למחנה הזה, אבל בכל זאת משהו מציק ומגרד במעמקי תודעתי הפוליטית. מה אם גרוסמן לא מבטא את תחושותי? לא מדבר אלי? האם אני פרי רקוב?

ביום הזיכרון הוא נאם בכנס הזיכרון הישראלי־פלסטיני. הנאום הפך קאנוני עוד לפני שפתח את הפה. רק מעצם זה שהיה מוכן לדבר שם. דבריו היו מרגשים ונעימים להאזנה. כן, גם אמיצים, כי בישראל הנוכחית, פתאום המובן מאליו הופך למעשה חתרני. אם אתה מזדהה עם אבלו של הצד השני, אתה הופך מיד לאויב הציבור. זה אבסורד מוחלט, אבל אלה הם חיינו במקום הזה. גרוסמן חזר בנאומו על מנטרה מרכזית אחת — קיומה המוטל בספק של ישראל כ"בית" לאזרחיה היהודים במצב העניינים הנוכחי. "כשישראל כובשת ומדכאת עם אחר במשך 51 שנה ויוצרת בשטחי הכיבוש מציאות של אפרטהייד", אמר, "היא נעשית הרבה פחות בית". בכך התעלם מהעובדה שישראל מדכאת את הפלסטינים מאז 48'. האם אלה זוטות? לא, זו דעתו העיקשת של המיינסטרים השמאלני, שנאחז בקווי 67' כמו בסירת הצלה, וחוף המבטחים לא נראה באופק. כך נמנע גרוסמן מלהתמודד — בעקביות, יש לומר — עם השאלה הקשה באמת, בנאום בלתי קשה בעליל.

וכן הוסיף: "כשהיא מקפחת ומפלה את מיליון וחצי הפלסטינים אזרחי ישראל... היא פחות בית". בית של מי? רוב הישראלים חשים שישראל היא ביתם דווקא בזכות הקיפוח והאפליה. העוולות מקנות להם תחושה של ביטחון. הכלכלה פורחת, כולם נוסעים לחו"ל, קונים טלפונים חדשים. מי כאן מרגיש לא בבית? האמת הפוכה לגמרי. הכיבוש הוא שמאפשר את החיים היהודיים הנוחים. גרוסמן יודע את זה. ככל שהישראלים מרחיקים מעצמם את הפלסטינים באמצעות גדרות, חומות, צלפים קטלניים ואלימות שיטתית, מגרשים את הפליטים ומעלימים אותם לדרום תל אביב וסהרונים, כך הם חשים בטוחים יותר. הישראלים מבסוטים דווקא כי הם למדו להתעלם מהמצב הקיים ולא להתעמת איתו. ישראל לא נהיית פחות בית בגלל הכיבוש. היא הופכת להיות יותר בית. וגם אלה שמהגרים מישראל — במספרים הולכים וגדלים — למדו להפוך את מיאמי ואת ברלין לבית ישראלי למהדרין. תפיסת הגולה שלהם היא לגמרי משוכללת ועבורם הבית הישראלי הוא נזיל ונמצא היכן שהכסף והשגשוג נמצאים. הם מריעים לישראל ממרחק של אלפי קילומטרים ולא מזיז להם ילד פלסטיני בן 15 שנורה למוות בראשו. הם מנגבים חומוס "סברה" והללויה!

שרון פדידה ללא כותרת 2018

מדבריו של גרוסמן אפשר להבין שהציבור הישראלי נותן למועקות המוסריות לערער את ביטחונו במדינה. זה בוודאי לא נכון עבור הימין, שחושב שהנאום של גרוסמן הוא שטות מוחלטת, וזו נקודת מבט כוזבת גם של השמאלנים החרופים ביותר. האם גרוסמן באמת סבור שתחושת הביתיוּת שלהם נפגעת בגלל פשעי מלחמה? זהו שקר הבורגנות. אנשים חיים את חייהם בסופו של דבר. אף אחד לא מלקה את עצמו בגלל העוולות היומיומיות. זה פיוטי לחשוב שישראל היא "פחות בית" בגלל אי צדק, אבל זו נשארת בגדר פואטיקה בלבד; פואטיקה סובייקטיבית וספקולטיבית, מתפנקת, פריבילגית. בסופו של דבר, השמאלן המצוי, הלבן, ממעמד הביניים, חש מה־זה בנוח. טוב לו. הוא משגשג יותר מתמיד. הכיבוש עושה עבורו את העבודה. הוא כבר מזמן הרחיק מעצמו כל רמז לקונפליקט, רחוק־רחוק מעבר להרי החושך בעזה, הגדה ודרום תל אביב. הוא מתייאש כי הוא יכול להרשות לעצמו להתייאש וכל מה שנותר לו זה מדי פעם להיתקף בנקיפות מצפון. הרי הוא לא אשם. מה פתאום. הוא לא גזען. הוא ליברלי. זה האספסוף הימני, מירי וביבי שגורמים לו להרגיש "לא בבית". בלעדיהם — הכל היה מושלם.

ודרך אגב, אני לא בטוח שגרוסמן הוא האיש המתאים לדבר על ישראל כמי שמשמשת בית על תנאי, בכפוף לעמדה מוסרית כזו או אחרת. גרוסמן הוא מהות הבית הישראלי. יותר מקוטג' בקופסה. יליד הארץ, צבר, ירושלמי, בוגר 8200, למד באוניברסיטה, התברג מיד למקומות הנכונים. למרבה הצער, אפילו השכול שלו הפך אותו ליותר ישראלי, אם זה בכלל אפשרי להיות יותר ישראלי. מה הוא יודע על להרגיש לא בבית? לחוש ניכור אמיתי כלפי המקום? ניכור פוליטי ותרבותי? ניכור של השפה? ניכור אתני? ניכור של צבע העור? ישראל נבנתה למידותיו. הוא יכול לספר לקהלו מה זה בית ומה זה לא בית? אין לו מושג מה זה להרגיש לא בבית. גרוסמן הוא לא דיסידנט.

אני רוצה לשמוע את גרוסמן מדבר על האחריות שלו ושל בני דורו למצב. איזה חשבון נפש הוא עושה, פרט להטלת האשמה על אחרים. איך זה יכול להיות ששנים הוא מדבר על הכיבוש, ושום דבר לא משתנה. איפה הוא טעה ולמה ואיזה לקח למד. מה היה חלקו בעוולות הנוראות. אבל את הנאום הזה כנראה שלא נשמע. הקהל שלו לא רוצה לשמוע וגרוסמן לא רוצה להשמיע. כי זה לא נעים לשמוע. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו