בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות: "השמאל, כאן, שם, ובכל מקום, הוא מניפה רחבה בעלת חמישים גוונים"

תגובות
דויד גרוסמן
עופר וקנין

כל כך צודק, כל כך טועה

את מאמרו של ניסן שור, התוקף את נאומו של הסופר דויד גרוסמן בעצרת הזיכרון המשותפת הישראלית־פלסטינית ("איש בורח מבשורה", מוסף "הארץ", 27.4) קראתי ביותר משמץ של סלידה. ולא משום שאינו צודק. אדרבה, הוא צודק יותר מדי. תמיד יהיו במקומותינו ובמקומות אחרים בעולם הרחב אנשי שמאל שיטענו כלפי אנשי שמאל אחרים שאינם שמאלנים דיים, שאינם רדיקלים דיים, שהם בעצם אופורטוניסטים, ואולי אף נמנים עם המחנה היריב, ושאר טענות צדקניות. לכאלה כיוון לנין במאמרו "השמאלנות — מחלת הילדות של הקומוניזם".

השמאל, כאן, שם, ובכל מקום, הוא מניפה רחבה בעלת חמישים גוונים, וטוב שכך. אך מכאן נגזרת הבחירה של אנשי השמאל: הם יכולים לבחור להיות חוג רעיוני שמתחבט לנצח ומתפלמס אידיאולוגית להנאתו (ולתוגתו), והם יכולים לשאוף לגבש כוח פוליטי רחב לשינוי המציאות. אם יבחרו בחלופה השנייה (וכך, לטעמי, יש לנהוג), ימצאו את עצמם פועלים בחזית רחבה יחד עם כוחות אחרים, הכלולים בהגדרה הרחבה של השמאל. יש לנהוג בהם כבוד ולשתף פעולה בכנות, ולא לחפש את פגמיהם וחסרונותיהם. הצדקנות השמאלנית היתרה היא שהמיטה אסון על האג'נדה של השמאל, כאן ובמקומות אחרים. השאיפה ליצור חזית רחבה כזאת מאפיינת, למשל (ולחיוב), את סדר היום של מנהיג כמו איימן עודה, שגיבוש "מחנה דמוקרטי" בישראל עומד בראש מעייניו.

וכן, הייתי בין האלפים הרבים באותו ערב בלתי נשכח בפארק הירקון, שהריעו לנאומו המפעים של גרוסמן (כמו גם לדבריה חדורי הכאב והתקווה של ד"ר אמל אבו סעד). אני מצטרף בלב שלם לשאיפתו של גרוסמן, שישראל תהיה "פחות מבצר ויותר בית".

יוסי אמיתי, קיבוץ גבולות

הפוסל במומו

ניסן שור ("איש בורח מבשורה") כהרגלו פוסל במומו — ומייחס לגרוסמן חוסר לקיחת אחריות והטפה לזולת — המאפיין המובהק של טורו האדולסנטי. הוא התחיל לשים לב לגרוסמן בעקבות מות בנו, והוא מאשים בכך את ה"ישראליות". גרוסמן, להבדיל משור, הקדיש לאורך השנים מאמץ להקשיב לזולת ולהבין אותו במונחיו הוא. כך בכתיבתו ובשידוריו לילדים (ולהבדיל משור — גרוסמן יכול לראות בילדים משהו מעבר למטרד ולשיקוף של צרכיו ותסכוליו), כך בקובץ הסיפורים "חיוך הגדי" ובעיקר כך עשה כשהסתובב בשטחים ופירסם את "הזמן הצהוב" המבוסס על שיחות שערך עם פלסטינים, בערבית, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה — והגיש את עבודתו לציבור הישראלי בשפתו. ללא הטפה וללא האשמה — הזמנה להתבוננות במציאות, וללקיחת אחריות, משותפת. אילו שור היה טורח מעט ללמוד משהו לפני שהיה כותב, ומקדיש תשומת לב למשהו חוץ מתחושות הבטן שלו, אולי היה כותב אחרת, לפחות על גרוסמן. היה בכך קצת פחות תענוג מתפנק, אבל אולי קצת יותר אחריות.

אורן בלס, ירושלים

מה מסתתר בספסל

קראתי את רשימתה של טל ניב על שלוש התמונות מאירועי יום העצמאות האחרון ("לא שיבה ולא נעליים", מוסף "הארץ", 27.4). הרשימה בעיקרה מבליטה סמלים בתמונות המובאות ואת האבסורד שביום הזה, אך לפי דעתי טל ניב התעלמה מפרט מאוד מרכזי ובולט בתמונה השנייה, של הנער הפלסטיני חליל חמרה ברצועת עזה. בתמונה השנייה חליל חמרה אכן יושב על ספסל כמו שכותבת ניב, אך לאובייקטים שמהם עשוי הספסל היא אינה מתייחסת באופן מלא. לא צריכים הבחנה דקה כל כך כדי לראות שהספסל מורכב מקשתות ועמודי תמך של מנהרות חמאס ברצועת עזה, חיפוש קצר על תמונות בגוגל מאמת את הראיה הזאת באופן די ודאי. הפרט הוא תזכורת להתנגדות הנוספת שקיימת ברצועת עזה מעבר להפגנות האזרחיות שאירעו ביום העצמאות האחרון. התנגדות אלימה שלא בוחלת באמצעים ומכוונת כלפי אזרחים וחיילים כאחד, ונעצרת ומסוכלת מדי יום בזכות אותם כוחות שישבו על הגדר ופגעו במפגינים.

בנוסף לכך, יפה לראות שאותו שק שכתובה עליו הקידומת הישראלית "08" מרכיב בעצם את הספסל כשבאותו זמן, השק כנראה גם מכיל את אותו חול שמרכיב את הבטון שממנו בנויות מנהרות חמאס החוצות את הגבול לתוך שטח ישראל. חרה לי לקרוא ההצגה החד־צדדית של האלימות אצל טל ניב, וחורה לי עוד יותר האלימות עצמה משני צדי המתרס שגורמת לאבידות מיותרות ולסכסוך בלתי נגמר.

אסף גרנות, באר יעקב

מיץ פז או שמפניה

עפרי אילני מספר לנו ("ובחרת בכרובית", מוסף "הארץ", 27.4) על ההצלחה הניכרת של המטבח הישראלי בחו"ל המגלה תופעה נרחבה יותר: העולם עובר ישראליזציה. אבל לדעתו מי שמכיר את ישראל יכול לזהות את הזיוף. כדי להדגים את שיטתו לגילוי זיופים, הוא מסיים את דבריו באמירה שגם אם אושיות תרבויות "עולמיות" (שמותיהם במאמר) "יסבירו לנו שמיץ פז טעים יותר משמפניה — במקום כלשהו, עמוק בנפש, תמיד נדע שזה לא נכון", סוף ציטוט. עכשיו זה ברור, אורו עינינו, שאיפתה המתמדת, מעומק הנפש, של שרה נתניהו לאמיתי ולנכון היא שסיבכה את בעלה ראש ממשלתנו בקיבוץ נדבות שמפניה, כדי שבמעונות ראש הממשלה בירושלים ובקיסריה ישררו רק אמיתי ונכון. ואפילו טיפת מיץ פז אחת, סמל "הוולגרי והמכוער", לא תטמא את המקוריות האמיתית השורה שם.

ברוך רוזן, פתח תקוה

משיח לא בא

מר א.ב. יהושע כיבד את קוראי מוסף "הארץ" בשני מאמרים ארוכים מאוד ("המדינה האחת", 13.4, "הבית כמולדת", 20.4). שקיצור תוכנם הוא כי מר יהושע חותר למצוא דרכים הומניות/ליברליות, לחיים משותפים של ישראלים עם הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון וירושלים (הגדה המערבית). זאת, מאחר שלדעתו לא ניתן להתעלם מרצועת עזה ותושביה ומאחר שמר יהושע נואש מאפשרות ההפרדה לשתי מדינות.

בסיס הייאוש הוא כנראה הצלחת התנגדותם של בנימין נתניהו וחבריו לכל הסדר מדיני, כולל הכשלת הסכם אוסלו, ביטול הצעת ממשלת אולמרט, דחיית ההסדרים והמתווים המוצעים על ידי הממשל האמריקאי, גם של קלינטון, גם של הממשל הקודם וגם של הנוכחי, ובהתעלמות מהצעת סעודיה ובמיוחד הצלחת תעמולתם הקולנית לשלילת כל ויתור ולשנאת זרים, במיוחד ערבים.

ניתן אולי, בכל הצניעות, להציע למר יהושע לחשוב בצורה פחות נרגשת: נראה שרצועת עזה לא תתפוגג ולעת עתה רק בישראל יש מי ששיכנעו את עצמם שעזה אינה במצור. לכן ריאליזם יחייב לכלול את תושבי הרצועה וקשריהם לשאר הפלסטינים כנתון ומרכיב בכל דיון בעתיד האזור. שנית, הכללת כל היושבים ממערב לירדן במדינה אחת משמעה חיסול מדינת היהודים/"הבית הלאומי ליהודים בא"י". לכן, במוקדם או במאוחר יהיה שינוי בהשקפות ממשלת ישראל ובמדיניותה (אלא אם כן יופיע בינתיים המשיח, אשר אם יואיל להופיע, גם החלת פתרון שתי המדינות לא צריכה להפריע לנפלאותיו).

מוטב להתרכז במאמץ לשכנע רבים ככל האפשר לפנות לפתרון שתי המדינות כעת, בתנאים נוחים יחסית, במקום להגיע אליו בתנאים קשים ולאחר קורבנות רבים נוספים. מר יהושע יוכל בוודאי להשפיע על אנשים אחדים. זאת, במקום לחפש קונץ־פטנט וקסמים (ומשיח?) שלכל היותר ירככו אסון.

גיורא טלטש, חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו