טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יובל שטייניץ מציג: אני לא חושב משמע אני קיים

איך הפך יובל שטייניץ מפילוסוף חקרן ומטיל ספק לעושה דברו של בנימין נתניהו

115תגובות
יובל שטייניץ
תומר אפלבאום

זה ידוע שהתכונה הכי בולטת של יובל שטייניץ היא מסירות אין קץ לאדונו ולאדוניתו. התכונה הזאת, שמשמעותה אובדן כל יכולת לחשיבה ביקורתית, היא זו שמסבירה את הישרדותו האינסופית בפוליטיקה הישראלית הנפתלת. שטייניץ הוא אשכנזי המחמד של נתניהו, מכמה סיבות. הראשונה היא שנתניהו מחבב במיוחד אנשים שיש להם עבר בשמאל, כאלו שראו את האור, לכאורה. מה שחשוב הוא טיבה של ההתגלות שגרמה להם לצאת סוף־סוף מפוזת השמאלנות הבוגדנית והתבוסתנית שלהם, להתגלות הזאת קוראים בנימין נתניהו, הוא ולא שרף. סביב נתניהו עומדים כגדר חיה שמאלנים־לשעבר שהם גם אינטלקטואלים, בני ציפר ואייל מגד למשל. אלא שאלה, לפי שעה, עדיין לא גזרו את הקופון שלהם בצורת משרה ציבורית נחשקת או אפילו סתם מינוי לנספחי תרבות (שניהם דווקא יכולים לעשות זאת מצוין), אולי משום שאינם רוצים ואולי דווקא משום שהם שומרים גם על עצמאות אינטלקטואלית מסוימת.

אבל שטייניץ הוא אחר. שטייניץ הוא היחיד מביניהם שהיתה לו קריירה של אינטלקטואל מקצועי. הוא בעל דוקטורט בפילוסופיה, נבחר במשך שנתיים למרצה מצטיין באוניברסיטת חיפה וספרו "הזמנה לפילוסופיה" הפך לספר הפילוסופיה הנמכר ביותר בישראל והודפס ב–60 מהדורות. על הספר הזה המליץ לא אחר מאשר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שאמר שראוי שיילמד בקורס המבוא לפילוסופיה באוניברסיטה וכי מדובר בהישג יוצא דופן שכן לא נכתב כמותו מאז ספרו של פרופ' ליאון רות, אלא שרות כתב את הספר כשכבר היה ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה, ואילו שטייניץ הוא בחור צעיר, בן 29 בלבד, תלמיד התואר השני. זה היה בתקופה ששטייניץ, עדיין שמאלני, לא יכול היה לחלום על המלצה טובה מזו שהעניק לו הגורו של השמאלנים כולם.

גם הספר הרביעי שלו, "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה", היה רב מכר. זהו ספר שבו הוא מנסה להוכיח באמצעים לוגיים־מדעיים את קיומו של אלוהים. אחר כך, בשנת 1994, החליט שטייניץ להפסיק עם כל העניין הזה של חשיבה ביקורתית, שהיא כידוע המהות של החשיבה הפילוסופית, ועם כל הדברים המופשטים האלה שמאלצים אנשים לאמץ את מוחם כדי להאמין בקיומה של הישות שאין שום דרך להוכיח את קיומה ואם היא קיימת במילא אי אפשר להגיע אליה, ולעבור לחשיבה פרקטית, אפשר לומר מטריאליסטית, כלומר לפוליטיקה. את אלוהים, אם הוא קיים, אי אפשר לתפוס באף אחד מחמשת החושים. את נתניהו, לעומת זאת, אפשר לראות, לשמוע, לרחרח ואפילו על טפיחה מצדו על השכם אפשר לחלום, ואולי אפילו איזו נשיקה קטנה על הלחי מצד הגברת.

תלמידי המבוא לפילוסופיה יוונית עלולים לחשוב ששטייניץ הוא התגשמות חזון המדינה של אפלטון שבה הפילוסופים הופכים למנהיגים. אלא שאפלטון לא התכוון לפילוסופים שמוחקים לעצמם בכוונה את המוח, אצל אפלטון הפילוסופים חייבים להישאר פילוסופים כדי שיהיו מנהיגים טובים. מה שמניע את החשיבה הפילוסופית האפלטונית הוא הטלת הספק הבלתי פוסקת, הניסיון הבלתי נלאה לברר מהי האמת. זהו, כידוע, הניגוד המוחלט לאמירת ההן הכרונית של שטייניץ ולמחסור הא־פריורי שלו ביכולת להטיל ספק במה שמשמיע קול אדוניו. שטייניץ הוא ההוכחה לכך שפוליטיקאי אינו יכול להיות פילוסוף, שמדובר במשחק סכום אפס, בוודאי במערכת פוליטית שבראשה עומד מי שדורש נאמנות עיוורת מצד שריו ועוזריהם. להיות פוליטיקאי בעידן נתניהו פירושו למכור את היושרה האינטלקטואלית שלך בנזיד עדשים של קירבה למנגנוני הכוח האפלים. במקרה של שטייניץ, שלא כמו במקרים של רגב או אמסלם, מדובר בוויתור רציני, כי הרי לשטייניץ לפחות היו כישורים אינטלקטואליים בשפע. קצת עצוב לראות איך יכול בן אדם לוותר על הדבר שהוא הכי טוב בו, חשיבה אנליטית, כדי להפוך לפוליטיקאי אפרורי ונחבא אל הצללים.

נרי, יובל שטייניץ ונתניהו בטוגות. שטייניץ ונתניהו עושים אצבע משולשת

מי שמכירים אותו מהופעותיו הפומביות עשויים להתרשם ששטייניץ הוא, בהיעדר הגדרה פחות כללית, מין "בחור טוב", נטול כריזמה, אדם בלי שפיצים, עסיסי כפריכית אורז, ססגוני כצבעי הסוואה. הוא מאריך בדבריו, תמיד. עיתונאים שיצא להם לדבר איתו יגידו שהוא נודניק. את האינטליגנציה הגבוהה שלו הוא מנצל כדי לייצר משפטים נפתלים, מורכבים, עתירי משפטי לוואי וארוכים כאורך הגלות, שהמבנה התחבירי שלהם איננו מאפשר לקטוע אותם באמצעם. דרך מעולה להישאר נאמן לדרישה "רק עוד משפט אחד", כשהמשפט האחד הזה נמשך כמו בית בשיר של אום כולתום.

בתוך צמרת הליכוד הגדושה פוליטיקאים צעקניים, בורים למחצה, גסי רוח, יתרונותיו של שטייניץ, ובהם יכולתו לייצר משפטים הגיוניים ולהשמיע את דבריו בנועם יחסי, עובדים לרעתו. כנראה לשטייניץ נמאס לשבת סתם כך לבדו, כמו פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ובשבוע שעבר החליט לקרוע את החבל ולנבוח הב־הב. ואיזו נביחה יש למי שהתאפק כל כך הרבה זמן. שטייניץ הודיע שהוא בעד "כיבוש זמני" של עזה. מה זה כיבוש "זמני"? את זה לא הסביר וגם לא למה זה ולמי זה טוב. ודאי לא לפלסטינים תושבי עזה שבמהלך ההפגנות ליד הגדר נורים באש חיה מדי יום וסופגים אבידות בנפש, ושעדיין לא התאוששו מזוועות הכיבוש הזמני הקודם, של צוק איתן. זה גם לא טוב לישראלים, אפילו שטייניץ יודע זאת, עובדה, הוא עצמו אמר שהוא תומך בכיבוש הזמני אף על פי "שיהיו לנו אבידות קשות".

בכל פעם שאנחנו שומעים פוליטיקאי אומר "עלינו" או "לנו" אנחנו יכולים להיות בטוחים שהשימוש בלשון רבים כולל את כולם, חוץ מאשר אותו פוליטיקאי עצמו. אם יחליט מישהו להישמע לרעיון העיוועים של שטייניץ, יהיו אבידות בנפש בצד הישראלי. אנשים צעירים ימותו בגלל גחמה חסרת מחשבה של פוליטיקאי. הם ימותו לשווא כי הרי הכיבוש יהיה "זמני", כפי שמתו לשווא כל מי שמתו בצוק איתן. לקרוביהם, לחבריהם ולאהוביהם של אותם צעירים שיקפדו את חייהם כי לשטייניץ מתחשק אכן יהיה קשה מאוד, האבידות יהיו קשות לרבים, אבל לא לשטייניץ או לנתניהו או לליברמן או לכל מי שיקבלו את ההחלטה לוותר על חייהם של אנשים צעירים כדי לשמר את הישארותם בשלטון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#