בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשיים הביורוקרטיים בדרך אל המתת חסד בישראל

גיבור ספרותי שמזמין את מותו אצל רוצח שכיר הוביל אותי למחשבות על הביורוקרטיה של המתות חסד והביא אותי עד לשערי הרשת האפלה

14תגובות
הערך במילון של המתת חסד
Getty Images IL

לא מזמן יצא לאור "בולענים", ספרו של יאיר הראל. יאיר הוא החבר הכי טוב שלי, כזה שהילדים שלי אימצו כדוד כבר לפני שנים. הספר נשחט בביקורת אכזרית במיוחד של עלית קרפ במוסף "ספרים" של הארץ. הביקורת לא הסתפקה בקטילת הספר על עלילתו ודמויותיו, אלא ביקרה גם את מה שנראה לה כמו דמות המחבר, כלומר, יאיר, איש שאותו כלל לא הכירה. הניסיון לצייר קווים לדמותו של המחבר מתוך מה שכתב עלול להתברר כטעות, אבל טעות זו היתה מאוד מקובלת בפרשנויות ספרותיות מהדור הישן, כאלה שעסקו יותר בשאלה "מה רוצה הסופר להביע" מאשר בשאלה מה נובע מתוך הטקסט עצמו, בלי קשר לביוגרפיה (האמיתית או הדמיונית) של מי שכתב אותו. כמובן, אני לגמרי משוחדת בכל מה שנוגע לחברי הטוב, כולל, כנראה, ביחס לספריו, אבל הביקורת על "אישיותו" פשוט הרתיחה אותי. הלו, הלו, רציתי לצעוק, הוא ממש לא כזה. כך או אחרת, בהתחשב בעובדה שמוסף "ספרים" הוא המקום החשוב ביותר שבו יכולה להופיע ביקורת על ספר, הביקורת של קרפ סתמה את הגולל על "בולענים" ועל עבודתו רבת השנים של הראל. כך נמנעה מהמוני בית ישראל האפשרות לקרוא את הספר שכל משפט בו מצביע על כישרון כתיבה ניכר (גם קרפ הסכימה על כישרון הכתיבה הזה), שבמרכזו ניצב ארכיאולוג הממתין למותו, שאותו הזמין בעצמו כמה שנים לפני כן אצל מחסל מקצועי, והורה שיבוצע ביום הולדתו ה–75. זמן ההווה של הספר משתרע על פני הרווח שבין התאריך העברי של יום הולדתו ה–75 לבין התאריך הלועזי שבו יחוסל. בפרק הזמן הזה כותב הגיבור את זיכרונותיו הנעים בין המישור הארכיאולוגי והמישור הנפשי. בזמן שהוא משחזר בדמיונו את התגלית הארכיאולוגית הגדולה שלו, החושפת תרבות קדומה שנעלמה, הוא מוצף בזיכרונות ומנסה לסגור קצוות פתוחים בחייו הרגשיים. זה אינו ספר קל לקריאה, הוא מיועד למיטיבי קרוא ולאנשים בעלי נשימה ארוכה.

בשבועות האחרונים אני חושבת לא מעט על הרעיון הנועז כל כך של גיבור "בולענים", להזמין ולשלם מראש עבור חיסולו בתאריך שקבע בעצמו. קרה כך שהשנה החולפת זימנה לי כנגד רצוני שתי הזדמנויות לצפות מקרוב באנשים שמחלה קשה לקחה מהם את האפשרות להמשיך לחיות את חייהם כרצונם, ובעקבות כך בחרו להחליף את השליטה בחייהם בשליטה במותם. בשבועות האחרונים עסקתי באופן די אובססיבי באפשרויות העומדות בפני מי שאינם מעוניינים להמשיך לחיות את חייהם כפי שכופה עליהם מחלה אכזרית שנחתה עליהם, כאנשים מוגבלים ומיוסרים. כן, קראתי ואף צפיתי בכתבה מצוינת בטלוויזיה על "דיגניטס", חברה בשווייץ המעניקה את השירות החשוב כל כך של המתת חסד. זהו שירות יקר מאוד וההמתנה לביצועו ארוכה מדי. שני חברים שלי שהיו ברשימת ההמתנה של "דיגניטס" הצליחו להמית את עצמם עוד בטרם הגיע תורם לנסוע לשווייץ. הדרך לקיצור הייסורים פשוטה יותר למי שחתמו מראש (נחוצים גם עדים) על מסמך האוסר על הרופאים לבצע בהם פעולות החייאה, למי שליתר ביטחון נרשמו גם בעמותת "לילך — לחיות ולמות בכבוד", וחתמו בה על בקשה שלא להאריך את חייהם במקרה של מחלה קשה. מישהו שהופיע בכתבה ועוסק במחקר רפואי בחו"ל המליץ על מנת יתר של משככי כאבים בתוספת בקבוק או שניים של וויסקי, אלא שרוב האנשים יתקשו מאוד להשיג כדורים כאלה, הדורשים כולם מרשם רופא. חבר שהוא רופא שיניים המליץ על קודאין, שגם עבורו יש צורך במרשם רופא. אדם אחר סיפר לי על כך שברשת האפלה (Darknet) אפשר לקנות ערכות התאבדות. הידרדרתי עד כדי כך שאפילו ביקשתי וקיבלתי תדריך מפורט לגבי אופן הכניסה לרשת האפלה, על מנת לסייע לחבר במצוקה, אלא שפחדתי לעשות זאת. הרשת האפלה נראית לי כמו בור שאם נכנסים אליו לעולם לא אי אפשר לצאת ממנו.

נרי ומלאך המוות מחזיקים שק של גופה

"בסופו של דבר", הרגיעה אותי נפש רחומה אחת במהלך השבעה של החבר שלי שנפטר לפני שבוע, "הרופאים תמיד עוזרים. הם עוזרים מתחת לרדאר, הם לא מאריכים חיים שלא לצורך". אלא שלצערי אני יודעת שזה לא נכון ושעניין ה"צורך" הוא סובייקטיבי לגמרי. ישנם די הרבה אנשים שרוצים לחיות בכל מצב, ולא מתפקידם של הרופאים לקבוע עבורם מתי הגיעה שעת הצורך, בוודאי אם אלו לא חתמו קודם לכן על תצהיר שבו הם מצהירים כי אינם מעוניינים בהארכת חייהם וכל עוד אין בישראל חוק שמאפשר לרופאים לבצע המתת חסד בחולה, גם אם יבקש זאת מפורשות. הלוואי שהיה חוק כזה, אלא שבמדינת ההלכה ההולכת ומתהווה כאן, הסיכויים לכך אפסיים. לא משנה עד כמה איננו מאמינים באלוהים, בישראל הוא הפוסק היחיד לגבי חייהם ומותם גם של אלה שכלל אינם מאמינים בו.

החבר שלי, שבגינו התעורר בי העניין הכפייתי בדרכים למות, נפטר בשבוע שעבר. הרופאים, שלנוכח מצבו חסר התקווה היו מוכנים שלא להאריך את חייו כנגד רצונו ואף לסייע במידת מה לזירוז מותו, נדהמו לגלות כי בסופו של דבר לא היה צורך בסיועם. הוא נפטר, על פי חישוביהם, בטרם עת, שבועות או חודשים בטרם הגיע המועד להגיש לו סיוע, אבל הוא מת בדיוק בזמן הנכון עבורו. ככל שמתבוננים מקרוב באופן שבו מצא את מותו, אין מנוס מהמחשבה שאיכשהו, בכוח איזו החלטה פנימית חזקה, הוא הצליח שלא להמשיך לסבול. אבל לא לכולנו שמורה היכולת הזאת. אנחנו, כמו גיבור "בולענים", נצטרך להזמין את חיסולנו שלנו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו