בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכתבים למערכת

לשנות את המטרה: מתעודת בגרות לכישורי המאה ה–21

תגובות
איור רותם טפלו

זה מתחיל בגן הילדים

כותרת הכתבה החשובה של שני ליטמן אולי קיצונית. בעידן המורכב המשלב דיגיטליות וממשות, מערכת החינוך צריכה היום להשתנות ללא ספק. בתי הספר האנתרופוסופיים מצוינים אבל הם לא מסוגלים לתת מענה לקהל הרחב. כל הכבוד לניסיונות של פרופ' חנן יניב ושל דני לסרי לחולל מהפכה בדרך שבה פועל בית הספר. דרכם נכונה, אבל נראה שייקח זמן רב עד למימושה המלא.

די מפתיע ומאכזב היה לקרוא את תגובת משרד החינוך שהתעלמה מהנקודות האמיתיות הכואבות שעלו בכתבה. אין לי ספק שהכוונה של משרד החינוך היא טובה. המשאבים הכספיים שהוא מקצה לשיפור המערכת הם אדירים. אבל השאלה המרכזית היא היכן ואיך צריך להתחיל את השינוי.

בכתבה אחרת שהתפרסמה במוסף תרבות וספרות של "הארץ" נכתב על הספר "לא מבטן אלא מגן" שכתבו צביה ולדן וציפורה שחורי־רובין. הספר מתאר את תחילת דרכם של גני הילדים במדינת ישראל. אנשי משרד החינוך צריכים לשים במוקד עשייתם את הפיתוח וההרחבה של גני הילדים. רק כך אפשר יהיה לחולל מהפכה של הקניית ידע בצורה דיאלוגית מהגיל הרך ועד לאוניברסיטה.

משה קליין, קרית טבעון

קצת פרופורציות

קראתי והתלבטתי: להגיב או להתעלם, ובעיקר — לשם מה? הרי עם חלק מהכתוב אני מסכימה. מערכת החינוך מתקשה להתעדכן ולעבור לחשיבה התואמת את המאה ה–21. אבל מכיוון שאני אחד התוצרים של מערכת החינוך הזאת, חשתי צורך לא הגיוני בעליל להגיב וקצת להגן, כלומר להכניס לפרופורציות לפחות חלק מהטענות שהכתבה מעלה.

את תגובתי תייקתי בתיקיית "שונות" במחשב, כי מה לעשות, המחנכת שלי בבית הספר היסודי, גב' מזל כספי — שלימים הביאה לארץ את רעיון בית הספר הפתוח — מאוד הקפידה בנושא, עוד אז, הרבה לפני המחשב, כשהעתקנו מהלוח וסימנו בקו תחתון את המשפטים החשובים. וכך נוצר הרגל שמשרת אותי עד היום.

אני בוגרת מערכת החינוך בדימונה, סיימתי את לימודי בתיכון להמן בשנת 1971 ואני בעלת תואר שלישי בחינוך מאוניברסיטת בן־גוריון. עסקתי ועדיין עוסקת בחינוך ובהכשרת מורים למרות שפרשתי לגמלאות לפני שנה.

חשבתי שהיה מקום להציג גם את הצד השני — הצלחות מערכת החינוך. ושוב, אין ספק שחשוב להתחדש, לתקן ולשאוף להצלחות. לצורך המחשה, בחרתי להשוות עצמנו לפינלנד, אחת המדינות המובילות בעולם בתחום החינוך, ולבדוק כמה פרסי נובל והמצאות פורצות דרך הובילה מדינה זו ב–50 השנים האחרונות. לא אלאה אתכם במספרים, שכן בימינו התשובה נמצאת בקצות אצבעותיכם. אם כך, כיצד נוכל להסביר תוצאה זו למול מערכת החינוך הכושלת שלנו? נכון, רובנו לא זכינו בפרס נובל ואיננו ממציאים פורצי דרך. וכן, יש טובים מאיתנו. אך האם מערכת החינוך של מדינות אלו שונה משלנו? ואם כן, במה? או שייתכן שהתשובה נמצאת במקום אחר? אולי יש משהו מיוחד בגנטיקה שלנו שגורמת לנו (בהכללה) להצטיין למרות הכל, או שההצלחות הללו מקורן דווקא בזכות המערכת המיושנת והמסורבלת הזאת, שמתסכלת ומשגעת אותנו?

לכן, אני מציעה לנסות לבחון בראייה מאוזנת יותר את הקיים במערכת החינוך בישראל ולהציע דרכים לשיפור ושינוי, במקום לפסול את כל הקיים. כולנו רוצים בטובת ילדינו, אך התשובה מורכבת, משתנה ולא חד משמעית.

ד"ר דיתה פישל, גדרה

בדרך לעידן טוטליטרי

אין חידוש ממשי בפי הדוברים בכתבה. עוד מאותו דבר. אותם דברים, במילים אחרות, נאמרים כבר שנים. הפתרונות המוצעים נוסו ומוצו. הרפורמות זכו לעדנה קצרה. נקודת ארכימדס לשינוי עדיין לא אותרה. הארץ רוויה היום בהצעות להצלה ולישועת בזק של בתי הספר. לרוב מקורן בקבלני חינוך אופנתיים שעלו על טרנדים רווחיים. ומצד אחר: המסגרות ל"הכשרת" מורים מנציחות את מודל המורה השמרני. הצהרות של בתי ספר לחינוך על שינוי בתפיסת ההכשרה נותרות על הנייר.

הגורם המרכזי לכשל המתמשך של בתי הספר, כולל הפרוגרסיביים, הוא האנכרוניזם בהוראה. גם חלק מהדוברים המצוטטים בכתבה משתמשים במושגים אנכרוניסטיים, בלי להעלות על הדעת כי פג תוקפם וחלף זמנם. ניקח לדוגמה ביטוי אחד הנפוץ באופן לא מפתיע — "ילד/ילדים". זה הכינוי הגורף המודבק לכל הגילים, השרוי בפיהם של כל הדוברים. כך הם המושגים "תלמיד", "מורה" או התופעה הנקראת "הוראה" בכלל.

אך הנפוץ והמביך מכולם הוא הביטוי "חומר". הוא מופיע בדרך כלל בצירופים לשוניים כמו "הספק חומר" ו"העברת חומר" כאילו מדובר בכריית פחם או איסוף כותנה. כאן טמון הכשל. השפה השלטת בקרב רבים וטובים מעידה על תפיסה נפוצה של הוראה היררכית שבה התלמיד (הילד!) הוא השלב הנמוך בפירמידה. הוא אמור לספוג, להפנים, להכיל חומר שנדחס לראשו, כאילו היה מכל ריק המתמלא על ידי מספק־ידע (מורה) ובאמצעי לחץ מתוחכמים (הוראה מלמעלה, ציונים, אינדוקטרינציה).

ללא שינוי רדיקלי, שיציב את הלומד הצעיר (תלמיד של פעם) ואת הלומד הבוגר (מורה של פעם) זה ליד זה על אותו מפלס — שבו כולם לומדים וכולם מלמדים — לא יתרחש תהליך אמיתי. אם המושג "למידה" לא יחליף את המושג "הוראה", ואם מבנה הפירמידה הטוטליטרי לא יומר במבנה דמוקרטי של למידה משותפת, שווה בשווה, לא ישתנה דבר באמת.

חמור מזה: אם לא תתחולל דמוקרטיזציה של הלמידה בבתי הספר ותכנים לא ישוחררו מפיקוח, נמצא במהרה את החברה הישראלית בשלה ומוכנה לעידן הטוטליטרי בתולדותיה.

מנשה בן מאיר, זכרון יעקב

ילדים זקנים

רבים המומחים הדורשים רפורמה. כאם שגידלה שלושה ילדים במערכת החינוך האנתרופוסופית בטבעון, למדתי שאין צורך להשליך הכל הצדה ולדמיין שהדבר היחידי האפשרי הוא משהו חדש באופן קיצוני.

רובו הגדול של הידע כפי שהוא מועבר כיום במערכת החינוך מעוקר מכל אספקט מעשי. ובשל היותו חסר תנועה, אמנות וערך מוסרי, שהם אספקטים הכרחיים לילד, הידע מהווה עבורו לא יותר מטריוויה חסרת תועלת. לצערי, כשאני מביטה סביב, אני רואה שהקושי של הילדים כיום מתבטא לא בתחום הידע, אלא ברבדים עמוקים של הנפש. במקום להרגיש רעננות ופריחה, הם חשים שכוחות חיים אלה הידלדלו והצטמקו עד כדי עייפות ולאות של אדם זקן. חינוך נכון מחבר את הלימוד עם דופק החיים ומקושר למחזור הנשימה.

אורית ולנסי, קרית טבעון

מספרים סיפורים

קראתי בעיון את הכתבה, שבה התראיינו אנשי חינוך שאני מכיר ומוקיר. המרואיינים הציגו מגוון רחב של דאגות אמיתיות, אך כיוון שאני מכיר טוב למדי את הסוגיות שעלו בכתבה, אני שואל, "נו, ואז?" תגובת משרד החינוך אינה משהו שאפשר לסגור איתו כתבה כזאת, אלא אם רוצים פשוט להעמיס תסכול נוסף על הורים וילדים.

השאלה המרכזית בעיני אינה מה לא בסדר, אלא איך מערכת החינוך בכללותה תשתנה. נכון שיש סוגים שונים של יוזמות בבתי הספר, דברים שמגיעים רובם מן השטח בזכות מנהלים וצוותים שהסביבה נושפת בעורפם, אבל שינוי של ממש אינו יכול להתרחש ללא פעולה ממלכתית רחבה ויסודית. שינוי כזה חייב להתבסס על חשיבה של כל הנוגעים בדבר: חוקרים, מנהלים, ראשי רשויות, ארגוני מורים, הורים, תלמידים ועוד. משרד החינוך ב"פייק תגובה" שלו אינו מספר ש–55% מבין התלמידים הבוגרים בתשע"ז העידו שאינם מפיקים כמעט דבר מבית הספר. משרד החינוך אינו אומר שיש לו כוונה להפחית את הבחינות הסטנדרטיות (מיצ"ב, בגרויות), כי אין לו כוונה כזאת, ומסתפק בכך שהבחינות בהיסטוריה יתקיימו עם ספרים פתוחים. הוא מתכוון "להעניק אוטונומיה" לבתי הספר, אבל רק בכסף (שיש לו בשפע גדול) כדי שייפתחו חדרי מנוחה. משרד החינוך מספר סיפורים, אבל במעשה הוא מחזק ומהדק כל הזמן את מעמדה של המטרה היחידה של מערכת החינוך שלנו: תעודת בגרות. המחסור במנהלים ובמורים מצביע על מצבה העגום של המטרה הזאת.

לבתי הספר יש שתי מטרות שעליהם לממש בתקופתנו. הראשונה היא יצירת חוויות חיוביות, מאתגרות ומסקרנות לילדים. השנייה היא הכשרתם לחיים של אי־ודאות ועולם תעסוקתי מעורפל. במקום זאת, המערכת מקיימת בעיקר שיעורים פרונטליים, בכיתות עמוסות לעייפה (תרתי משמע), וממאיסה על הילדים את המוסד היחידי שיכול לספק לכולם תהליכי סוציאליזציה של הבנת העצמי, האחר והחברה. מעבר ליום־יומיים של פתיחת שנת הלימודים, לא נמצא אצל מרבית הילדים התרגשות גדולה. הבון־טון הוא: "אני שונא את בית הספר".

בהקשר זה אין אפשרות שלא לומר משהו על ערכים. שר החינוך, נפתלי בנט, שמכהן בתפקידו כבר יותר משלוש שנים, כופה על מערכת החינוך את ערכיו, ערכים של מפלגה קטנה וקיצונית, שגזענות ושיסוי כנגד מוסדות השלטון הדמוקרטיים הם מבסיסיה. ערכים הומניים אוניברסליים אינם כלולים באג'נדה. גם טיפוח חשיבה ביקורתית ושאילת שאלות אינם בסל של המשרד כיון שהם "מסוכנים". אי לכך, כדאי שדוברי השר יצהירו פחות על "הישגים לימודיים לצד הישגים ערכיים".

בתמצית, אני סבור שצריך לעבור פאזה: אי אפשר להמשיך לכתוב בעיקר על חוליי המערכת, אלא צריך להפנות את התסכול אל מה שיש לעשות ברמה הלאומית — תוך הזזת משרד החינוך מאזור הנוחות שלו — וזה אומר לשנות את המטרה: מתעודת בגרות לכישורי המאה ה–21.

אברהם פרנק

המהפכה באה מהבית

תלמידי ישראל נהרו השבוע באוטובוסים בחזרה לבתי הספר. האם תוכנית הלימודים שם אכן מכינה אותם לעתיד הבוגר שלהם? האם המסגרת המובנית מאפשרת לכל ילד וילדה לממש את כישוריהם ושאיפותיהם האישיות? האם ילמדו עקרונות מוסריים וחברתיים? יעמיקו ברב־תרבותיות? יידעו להתנהל בעולם כלכלי ופיננסי מתקדם? מסופקני. תוכנית הלימודים קפואה, השיטה לא השתנתה עשרות שנים, ומבנה בית הספר לא השתנה כבר 200 שנה. בנוסף, ההדתה הפושה בכל פינה חדרה גם למערכת החינוך, ורק בזכות הורים חילונים חרדים אנו נחשפים למסרים המוחדרים לילדים מתחת לפני השטח.

במקומות שונים בארץ קמו קבוצות הורים, ובעזרת האפליקציות השיתופיות מצליחים להשפיע הן על תוכנית הלימודים והן על האופן שבו היא מועברת. אבל יש קבוצת הורים שעשתה צעד נוסף, ובמקום להילחם בממסד השמרני והנוקשה, החליטה לעשות את הצעד היעיל — אך הפוגע ביותר בכל ממסד שלטוני — הם החליטו לוותר לחלוטין על מערכת החינוך.

אני מתכוון כמובן להורי החינוך הביתי, אשר חוגגים השנה 24 שנים לפעילותם בישראל.

המשפחה הראשונה שקיבלה אישור לחנך את ילדיה בבית, או יותר נכון קיבלה פטור מחוק לימוד חובה, גרה אז במטולה. שר החינוך דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין, אישר את הפטור על סמך סעיף בחוק המאפשר לו לתת פטור להורים מטעמים בריאותיים. מאז צמחה וגדלה הקהילה. לפי נתוני משרד החינוך, בשנה שעברה קיבלו פטור הורים ל–1,150 תלמידים, רובם מהצפון ומתל אביב.

אין לי כוונה לפרוס את משנת ההורים הבוחרים בחינוך ביתי, בעיקר משום שאין אחידות בהשקפתם. חלקם דתיים, רובם חילונים, אבל המאפיין המאחד את כולם הוא הרצון לגדל משפחה ללא אג'נדה לאומית של המדינה. רבים מהם מאפשרים לילדיהם ללמוד לבד ולמעשה אינם מלמדים אותם כלל. שיטת חינוך ביתי זו, הנקראת "Unschooling", אומרת שהלימוד היעיל ביותר קורה רק כשהאדם, בכל גיל החל מלידתו, בוחר את מה שמעניין אותו, בזמן המתאים לו ובשיטה הנראית לו הטובה ביותר — ולומד. לבד, בעזרת הוריו, בעזרת חברים ומומחים, וכיום באמצעות האינטרנט וד"ר גוגל.

אחרי יותר מ–20 שנה של תלמידי חינוך ביתי, כאשר הבוגרים שבהם מנהלים כבר חיים בוגרים, חלקם סיימו לימודים באוניברסיטאות ובמכללות, וחלקם בחרו בכיוונים לא אקדמיים, אפשר לראות שילדים אלו אינם נופלים בדבר מחבריהם שלמדו בבתי הספר, ובחלק מהמקרים הם אף עולים עליהם. בארצות הברית מעדיפות האוניברסיטאות הנחשבות כבר עשרות שנים את בוגרי החינוך הביתי, בעיקר בשל יכולותיהם הלימודיות העצמיות והראש הפתוח שלהם. בארץ לא נעשה עדיין מחקר בנושא, אבל מהיכרות אישית אני יכול להעיד שילדים שהחליטו ללכת לאקדמיה התגברו במהרה על ה"פער" של נושאי הלימוד ועושים חיל בלימודיהם.

מעבר לחייהם האישיים והקריירה שיבחרו, מתבקשת השאלה עד כמה בוגרי החינוך הביתי, אשר גדלו לכאורה במנותק מההוויה הבית־ספרית ומהדוקטרינה הלאומית, יוכלו לתרום לחברה שבה הם חיים. בעידן שבו אנו חווים מהפכות רבות, וחוששים מקריסה סביבתית וחברתית, האם הם יוכלו להיות המובילים של מהפכות אלו?

אם נתבונן בהורי החינוך הביתי, נוכל לראות שייתכן שהם הורי המהפכה. רבים מהורים אלו אימצו השקפה לא־קונבנציונלית בתחומים רבים אחרים ולא רק בנושא החינוך — לידת בית, הנקה למרחקים ארוכים, הימנעות מתרופות ומחיסונים, הימנעות מברית מילה, חיים אקולוגיים, ויתור על צרכנות, תזונה בריאה ועוד. רבים בוודאי ירימו גבה ויצביעו על חוסר אחריות הורית, ועל כך שההורים מסכנים את שלומם ובריאותם, ואולי אף את עתידם של ילדיהם. המהפכה העיקרית איננה בבחירה הלא־קונבנציונלית. המהפכה מתבטאת בעיקרון אחד חשוב — הימנעות כרונית מגופים ממסדיים.

ייתכן שלא כולם שמחים על המהפכה שהחלה לפני כ–20 שנה. היא לא הפכה אמנם לקונסנזוס חברתי, וספק אם זה יקרה אי־פעם, אולם האחריות המוגברת שלוקחים הורים אלו על חייהם יכולה להוות דוגמה לכל ההורים, גם אם אינם מוכנים לקחת אחריות זו. עצם קיומו של "קיצון" זה (במובן של "קצה") מושך את ההוויה אליו, וככל שאנשים ייקחו אחריות רבה יותר על חייהם, כל אחד לפי יכולתו, נסבול פחות הן משרירות לבו של הריבון והן מדורסנותם של תאגידי־ענק בינלאומיים.

רני כשר, אב לשישה ילדים בחינוך ביתי, כפר גלעדי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו