בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה גרתי שמונה שנים בדירה שלא סבלתי מהרגע הראשון

מעבר הדירה הזכיר לי עד כמה אני מפחדת משינויים. מזל שעזרו לי, אחרת הייתי יושבת עד עכשיו על הארגזים

25תגובות
Getty Images IL

בבוקר קמתי ולא זכרתי כל כך איפה אני נמצאת. כלב הציץ בחלון חדר השינה שלי. סביב המיטה המוצעת ברישול (עדיין לא מצאתי את הכרית שאני אוהבת) היו מפוזרים ארגזי קרטון, חלקם סגורים עדיין וחלקם מלאים למחצה. את בדירה החדשה, הזכרתי לעצמי, ועצמתי שוב את עיני.

לילה של שינה טרופה עבר על כוחותינו. "אני כנראה עייפה מכדי לישון", אמרתי לרותי ב. המלאך המושיע שלי. "יש דבר כזה", אישרה רותי, "זה צירוף של עייפות פיזית, כתוצאה משבוע של אריזה בלתי פוסקת, וגם של עייפות נפשית, כתוצאה ממעבר הדירה. אני פשוט מאומנת במעברי דירה". אתמול, במשך כל היום, היא סידרה בשבילי את הבגדים בארון הבגדים שלי בסדר מופתי, שככל הנראה לא יישאר לו זכר.

לא הצלחתי להירדם שוב, וממילא נזכרתי שבדירה החדשה עדיין אין אינטרנט ושאני צריכה לכתוב טור. אני לא מכירה את השכונה החדשה שלי עדיין. בדירה הקודמת, בעוטף רבין, ידעתי בדיוק איפה נמצא כל מה שאני זקוקה לו, מסופרמרקטים פתוחים במשך כל השבוע והלילה ועד לתופרת. בעיקר ידעתי איפה בית הקפה הקבוע שלי, טורטה דלה נונה, זה שנמצא במרחק שבעים מטר מדירתי הקודמת, שהיתה בקומה רביעית ללא מעלית, 130 מטר של חללים מבוזבזים ששופצו לאחרונה אי שם באמצע המאה הקודמת. דירה שלא סבלתי מהרגע שעברתי אליה, ובכל זאת נשארתי תקועה בה שמונה שנים וחצי, עם בעלי דירה שלא היו מוכנים לתקן כלום, לא את התריסים השבורים וודאי שלא את הצנרת שהותקנה בשנת 1954. למה נתקעתי בה? בגלל הפחד הנורא מלעבור דירה. למה הגעתי אליה בכלל? בגלל הפחד להישאר בדירה הקודמת.

שתי החרדות המנוגדות המקננות בנפשי המסוכסכת הן החרדה משינויים והחרדה מלהישאר תקועה באותו מקום. מה שלפעמים נראה כמו סוג של אומץ, השינויים המתמידים בחיי, הוא למעשה סוג של פחד, הפחד מלהישאר. זה נכון לגבי מערכות יחסים שלי, בין שאלו מערכות היחסים שסיימתי לפני הרבה הזמן, מתוך היעדר האומץ להישאר, ובין שאלו מערכות היחסים שהתמדתי בהן זמן רב מדי, מתוך הפחד לעזוב. זה נכון גם לגבי תחומים אחרים בחיי. כך או אחרת, שני המצבים האלה מלווים בחרדה שהתגובה השכיחה שלי אליה היא שינה או בהייה. ביום שבו עברתי דירה, לאחר שהלכו המובילים, ביליתי לסירוגין את שעות אחר הצהריים והלילה בנמנום שלא התפתח לכדי שינה, או בישיבה בבית קפה. הארגזים, כך אמרתי לעצמי, ממילא לא יילכו לשום מקום לפני שייפתח קו הרכבת המהיר מתל אביב לירושלים. ומפני שלא היה לי חיבור לאינטרנט או לטלוויזיה, ביליתי בקריאת ספר של אליס מונרו שהיא, כידוע, מומחית גדולה לכל סוגי הדיכאון והאומללות הנשיים. הייתי, כנראה, נשארת בדיוק באותו מצב לולא הגיעה רותי.

איור נרי ליבנה

תחושת הניתוק וחוסר הממשות לא הרפתה ממני גם כשיצאתי אל הרחוב היפה והתחלתי בדרכי ל"תחתית", בית קפה אופנתי מאוד שפעם הייתי פוגשת בו את חברתי ויטה, ז"ל. ניסיונותי להתחבר לאינטרנט עלו בתוהו ועל המסך הבליחו הודעות מפחידות שמדברות על DSN, שאין לי מושג מהו. אל השולחן שלי הגיעה מישהי שהזדהתה כחברת פייסבוק שלי. סיפרתי לה שלא ישנתי כל הלילה. "אין לך כדור שינה?" היא שאלה. אמרתי שנגמרו לי והיא הלכה מיד אל השולחן שממנו קמה והביאה לי כדורי שינה. "זה סיוט", אמרתי לה, "כל העניין הזה של מעבר דירה וגם פה אני לא מצליחה להתחבר לאינטרנט וכתוב לי משהו שאני לא מבינה על המחשב".

בעלה, כך אמרה, עובד בהיי־טק, ועוד בחברת HP, יצרנית הלפטופ החדש למדי שלי, ואולי יצליח לסדר את התקלה. חצי שעה או משהו כזה עבד בעלה על מחשבי והנה זה פלא, המחשב סודר. "אתה איש צדיק, אתה לא יודע איזה נס חוללת בשבילי", אמרתי לו כשאני נופלת על צווארו באיפוק אופייני לי, "וגם אשתך, שנתנה לי כדורי שינה". ובבת־אחת הרגשתי איך העננה השחורה שאופפת אותי מאז הבוקר מתחילה להתרחק. כבר עמדתי לקום וללכת, כי הרי עכשיו אוכל לשלוח את הטור שלי כשאכתוב אותו גם מהדירה, באמצעות הנקודה החמה בסלולרי (אנא אל תשאלוני במה מדובר) ואז צילצלה אלי איה, בתה של ויטה.

איה, כמו שאמא שלה היתה אומרת, היא פשוט האשה המושלמת. גם מבריקה, גם יפה, גם אמא נהדרת שהיתה גם בת נהדרת. "אני יושבת בתחתית וחושבת על אמא שלך", אמרתי לאיה. איה אמרה שהיא תבוא לבקר אותי. "אבל אין לי הרבה זמן, כי אני צריכה להמשיך לפרק ארגזים", אמרתי לה, והיא הכריזה שפירוק ארגזים וסידור ארונות הם המומחיות שלה. אז ישבנו כמה דקות בתחתית ולאחר מכן נסענו באוטו של איה אל הדירה שלי. רותי הגיעה עשר דקות לאחר מכן. איה סידרה את חדר השינה, אירגנה לי שידת לילה זמנית, סידרה את הספרייה, רותי פרקה וסידרה את כל תכולת ארגזי המטבח. פעם־פעמיים נקראתי להתייעצות בשאלות איפה כדאי לשים מה, אלא שדי מהר הבינו רותי ואיה שאין צורך להתייעץ איתי. "אני חושבת שלא ממש אכפת לנרי איפה נשים את זה", שמעתי את רותי אומרת לאיה ושמחתי מאוד.

אני זרקתי ארגזים ריקים. כמה נחמד שלא צריך בכל פעם לרדת ולעלות ארבע קומות כדי להגיע לפח האשפה. פתאום, אחרי יומיים של עבודה אינטנסיבית של רותי ויום של איה, שוב יש לי בית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו